מנגנון פעולת האמיגדלה והשלכותיו על ההגבה ההתנהגותית והאוטונומית של בני אדם.
כל גירוי שאנו קולטים במוחנו יוצר במוחנו הפעלה של מושג מסוים.
המושגים הבסיסיים ביותר הם מושגים מולדים. המושג המכוון הוא כל מושג שמתעורר בעקבות מוצג קונקרטי ויוצר תגובת הכוון כלפי המוצג.
מושג האב הוא מושג המתעורר לנוכח כל מוצג סטריאוטיפי המעורר תגובה אינסטינקטיבית.
כל גירוי המגיע אל מוחנו עובר לפחות את אחד מסוגי העיבוד הבאים:
– במוח הזוחלי (לרבות מוח השדרה) העיבוד הוא הפשוט והסטריאוטיפי ביותר.
אם הגירוי מהווה אב-מושג מספיק טיפוסי או עוצמתי בכדי לעורר הגבה אוטומטית הוא יגרום לפעולה סטריאוטיפית של רפלקס כגון הירתעות מאש, או עצימת העין לנוכח חרק או גרגר חול שעף לעומתה או הדיפת גוף מתקרב.
לחלופין הוא עשוי להפעיל פעולות אינסטינקטיביות. פעולות אילו הן אוטומטיות ובעלות בסיס מולד למרות לא תמיד הן מצטיירות ככאלו. חיוך התינוק המכאני למראה פני האם הוא דוגמא לפעולה אינסטינקטיבית שאולי אינה מצטיירת ככזו.
– אם הגירוי אינו מהווה אב-מושג מתאים בכדי לעורר פעולה אינסטינקטיבית מוקד ההפעלה יעבור למערכת הלימבית. גם שם הגירוי יעבור עיבוד במרכזי-הביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) ובקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום ותיבדק התאמתו למושגים הפרימיטיביים ולגירויים המקושרים אליהם באופן התנייתי.
אם הגירוי כפי שהוא נקלט באמיגדלה יצטייר כמאיים ויפעיל "פעמוני אזעקה" חזקים מספיק הרי שהדבר יוביל להפעלה של המערכת הסימפתטית האוטונומית ובמקרים מסוימים גם של דְחָפִים לפעולה מידית לצורך הגנה בהולה על קיומנו כגון בריחה, תקיפה והתגוננות או קפיאה במקום בשעה שנדרש (fight , flight, fright).
בדרך-כלל, הפעלה מהירה מאוד של מערכות והתנהגויות נדרשה ברמה המידית שכן היא אפשרה פעולה דחופה ונמרצת ביותר שהתבררה פעמים רבות בעבר כמצילת חיים ומשפרת סיכויי-קיום והישרדות.
המערכת הסימפתטית היא מעין מערכת הפעלה אוטונומית והתנהגותית שנועדה להכין אותנו במהירות רבה לפעילות חירום שעשויה להציל את חיינו.
המערכת מופעלת בעיקר כתוצאה מהפרשת אדרנלין לדם. כתוצאה מהפעלת המערכת ישנה בדרך כלל התכווצות של כלי הדם ועלייה בלחץ הדם, שינויים בנשימה שהופכת פעמים רבות למהירה יותר אך לעיתים גם לאיטית יותר, ושינוי במידת ההזעה. הכול בא להכין את הגוף לפעולה בהולה. לבריחה מהירה, לעימות פיזי או לקפיאה במקום והעמדת פני מת.
המערכת הסימפתטית אמורה לפעול רק במצבי חירום אמתיים המהווים סיכון ממשי לשלומנו הפיזי ואף לחיינו. בפועל היא מופעלת הרבה מעבר לכך.
ניתן להניח שהיא הייתה אמורה לפעול בפחות מחמישה אחוזים מזמננו, אצל אנשים רבים היא פועלת במשך שבעים אחוזים מהזמן ויותר.
ההפרעה הנפשית של חרדה או חרדה משולבת בדיכאון היא אחת ההפרעות השכיחות ביותר בקרב האוכלוסייה.
ניתן לשער כי אחד הגורמים העיקריים להפרעה זו היא הגבה ראשונית בהולה של האמיגדלה שמתעוררת כתוצאה ממפגש עם גירויים שאמורים להיות ניטראליים במהותם או בעלי משמעות מאיימת שולית. אנו נתקלים פעמים רבות באנשים המתקשים להכיל לחצים יום יומיים המצטיירים אובייקטיבית כשוליים.
נשאלת השאלה מדוע גירויים או מצבים שאמורים להיות ניטראליים או גורמי לחץ מתון הופכים להיות למאיימים ומעוררי לחץ וחרדה כה רבים?.
נראה שהמדובר הוא בהשפעתה המוגזמת של האמיגדלה על התחושה וההגבה שלנו .
האמיגדלה אינה מגיבה על תכנים שעולים בתוכה באופן מדויק ומובחן. היא אינה מהווה חלק מהמערכת הקוגניטיבית שפועלת באופן הגיוני ואבחנתי. פעמים רבות היא נוטה להגבת יתר. תהליכי העיבוד והקישור בתוכה הם עמומים ופרימיטיביים.
היא נוטה להכללת יתר ולהגבת יתר. ניתן לראות זאת אצל בעלי חיים בטבע כגון צבאים שבורחים מכל משב רוח קל ולא מחכים יותר מדי זמן בכדי לבחון את טיבו המדויק של הגירוי. פעמים רבות שיטה זו היא יעילה בטבע הפראי.
לעתים קורה שהתניות של גירוי שהיה ניטראלי במקור למצב חירום או קישורים שלו לגירוי מאיים גורמות לכך שגם מוצגים או מושגים שאינם מסוכנים באמת מקבלים משמעות בהולה ומסכנת ויוצרים אצלנו תגובות דִחְפִיוֹת או אוטונומיות חזקות. תגובות אשר בחלקן אינן מתחייבות כלל מהמצב ואף מתבררות כשגויות ומוגזמות ביחס למידת האיום האובייקטיבי.
הגבות היתר נובעות מכך שהבדיקה הראשונית של הגירוי או המצב אינה מתבצעת על ידי הניאו קורטקס אלא על ידי האמיגדלה.
הבדיקה הראשונית של הגירוי מתבצעת באמיגדלה באספקט בדיקת המשמעות של הגירוי והסיטואציה וההגבה התחושתית והרגשית אליהם.
איבר קדום זה אחראי לחלק גדול מההגבות הבהולות שלנו ולהפעלת המערכת הסימפתטית שהיא לעיתים רצויה ואף מצילת חיים אך פעמים רבות בתוך הסביבה התרבותית בה אנו חיים היא פועלת גם באופנים לא רצויים ואף מזיקים לפרט במישורים בריאותיים וחברתיים. האמיגדלה אינה מצוידת בכלים הקוגניטיביים המתקדמים של הניאו קורטקס לצורך זיהוי מדויק של הגירוי. היא איננה מצוידת אפילו בכלים הפרימיטיביים של הקורטקס היונקי הקדום.
היא מושפעת במידה רבה מהתניות ואסוציאציות. לכן היא מפעילה פעמים רבות את "פעמוני האזעקה" הפנימיים לשווא ויוצרת מצבים של false alarm . משום כך האמיגדלה אחראית על חלק ניכר מהפתולוגיות האנושיות בימינו.
הסיבה לכך שגם לאחר התפתחות המוח הקוגניטיבי, האבולוציה לא הכחידה את דרכי-התגובה הקדומות ולכאורה המיותרות של האמיגדלה.
כאמור, האזורים הלימביים והקדומים יותר מקושרים ברשת ענפה של קישורים עצביים אל הניאו-קוֹרְטֶקְס.
למרות זאת הם מובילים לעיתים לתגובה דִחְפִית אימפולסיבית היוצאת מתוכם ישירות אל אברי הביצוע או אל המערכת האוטונומית וההגבה מתבצעת במקרה זה ללא שליטה ושיקול דעת של הניאו-קוֹרְטֶקְס.
אבולוציונית יתכן מאוד והדבר נובע מכך שתהליכי החשיבה של הניאו-קוֹרְטֶקְס מצריכים זמן רב יחסית עד לתגובה. במקרה של הגבה שקולה וקוגניטיבית התגובה אינה אוטומטית ואינה ליניארית אלא קודמת לה חשיבה המצריכה השקעת זמן המוקדשת לבחינת אפשרויות שונות והפעלת שיקול-דעת.
למעשה, שיקול-דעת הוא השוואה ערכית מרושתת של היבטים קוגניטיביים שונים מבחינת זהות, דמיון, השלכות, או כל היבט רלוונטי אחר שנמצא במוקד ההתלבטות.
במצב מאיים המהווה סכנת חיים אין בדרך כלל מספיק זמן לחשיבה מסוג זה. במצב כזה הסכנה היא בד"כ פיזית ומתקדמת לעברך במהירות רבה.
לנתיב ישיר ואוֹטוֹמָטִי מסוג התגובה הזוחלית או התגובה הלימבית הבהולה יש לפחות במצבים דחופים ובהולים מסוימים יתרון אבולוציוני אדיר מבחינת קיצור זמן התגובה ובחירה מידית בעוצמת תגובה מקסימלית המתוגברת בהפעלה של המערכת הסימפתטית.
הדבר אִפשר ומאפשר גם כיום תגובה מהירה ביותר שהצילה את חייהם של היונקים הקדומים ושיפרה את סיכויי-הישרדותם. מסתבר לעתים שלקיחת מקדמי-ביטחון גבוהים ונקיטה בדרך פעולה מהירה וכמעט אוטומטית היא מועילה ואפילו מצילת חיים הרבה יותר מאשר שיקול-דעת מדוקדק.
היא כנראה אִפשרה לאבותינו בעבר וגם לנו כיום להימלט מבעוד מועד מאויבים או מסכנות שונות על ידי פעולה מידית ועוצמתית ביותר.
ג'וזף לדו, חוקר המוח המצוטט בספרו של דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית", מציין כי מערכת מוחית פרימיטיבית ונמהרת זאת שולטת לעתים קרובות בתגובת בני-אדם בוגרים והיא אפילו דומיננטית יותר בתגובת הילד והפעוט.
האמיגדלה היא מערכת אגירת הזיכרונות הרגשיים העיקרית אצל בע"ח יותר נמוכים בסולם הפילוגנטי כגון היונקים. מתברר שגם אצלנו היא ממלאה תפקיד מרכזי ורב משקל.
היא מאפשרת דרך הגבה מהירה ביותר אך במחיר מסוים: התגובה נובעת מתוך תהליך נמהר, "מלוכלך" ופחות נקי ומובחן. תהליך בעל מקדמי-ביטחון גבוהים ולעתים מופרזים. הדבר גורם לכך שההגבה הישירה מתוך האמיגדלה היא מהירה ביותר אך יחד עם זאת היא "גסה" יותר מההגבה הקוגניטיבית ולוקה בחוסר דיוק.
כאשר ההגבה מתבצעת על סמך שיקול מדוקדק של המוח הקוגניטיבי היא מעודנת ,מדויקת ובעלת יכולת אבחנה ודיוק מרובים.
כאשר ההגבה מתבצעת על סמך "פעמוני האזעקה" המתעוררים על ידי האמיגדלה הרי שהיא בדרך כלל מוגזמת ולא מדויקת . היא מופעלת פעמים רבות כאזעקת שווא שגורמת לתגובה בהולה ומופרזת. היא לא מתבצעת מתוך שיקול דעת מדוקדק או חשיבה קוגניטיבית מדויקת.
הקשרים בין האובייקטים השונים או המצבים המפעילים אותה לבין האובייקטים או המצבים המקוריים שגרמו לזיכרון הרגשי הם הקשרים פרימיטיביים וחסרי דיוק כגון התניות, קשר אסוציאטיבי, חוסר אבחנה בין זהות לדמיון, הכללות לא מדויקות וכיו"ב.
הדבר גורם לנו להגיב באימפולסיביות, בחרדה או בבהילות גם אל מול אובייקטים או במצבים בהם היינו אמורים להיות רגועים ונינוחים אילו הפעלנו שיקול קוגניטיבי מדוקדק.
כנראה שבעבר המערכת הזו שירתה אותנו נאמנה. כיום היא גורמת לנו לצערנו יותר סבל ופתולוגיה מאשר מועילה לנו.
נכון הוא שגם כיום ישנם עדיין לעיתים נדירות מצבי-חירום המאיימים על קיומנו ושלומנו הפיזיים או הנפשיים.
יחד עם זאת ישנם כיום מצבים רבים אחרים שאינם מאיימים עלינו באותה רמה קיומית ועדיין אנו מגיבים אליהם גם כבוגרים בבהילות ובעוצמה רבה שהיא מיותרת, מוגזמת וגורמת לנזקים נפשיים, בריאותיים או חברתיים.
חשוב לזכור כי הלמידה הבסיסית לגבי מצבים ואובייקטים מאיימים איננה מתבצעת במוח הקוגניטיבי. היא מתבצעת באמיגדלה שהיא חלק קדום וקטן יחסית בממדיו שהתהווה פילוגנטית עוד בתקופת התפתחות היונקים הקדומים.
עקב תהליך למידה אסוציאטיבי והתנייתי הקושר בין אובייקטים או מצבים ניטראליים לבין מצבי-אִיוּם שהתבצע לעתים עוד בתקופת הינקות באמיגדלה, אנו תופסים את אותם מצבים כמצבי-חירום המאיימים על קיומנו גם בהיותנו בוגרים ובְשֶלִים למרות שאובייקטיבית אין בכך כל ממש.
מסתבר שהדבר קורה באופן די תדיר ושכיח ולרובנו יש מדי פעם מעין מחטפים של התפרצויות רגשיות אימפולסיביות המהוות התנהגות המוגדרת כמוגזמת, הרסנית, פוגעת ומשוללת שיקול-דעת, או לחילופין התקפי-חרדה הגורמים לנו סבל רב וסחרור אוטונומי.
כאמור, ג'וזף לדו הוא חוקר מוח שחקר את פעילות האמיגדלה במוח האנושי. מחקריו של לדו היוו בסיס לתיאוריה של דניאל גולמן על האינטליגנציה הרגשית.
השערת לדו היא שהתנהגות בהולה או הפעלה של המערכת הסימפתטית נגרמת ע"י חלקים קדומים ובסיסיים בתוך המערכת הלימבית שהם מרכזי-עיבוד הביניים בתוכה והם ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה.
האֶמִיגְדָלָה מקשרת ומנתבת את הדְחָפִים הבסיסיים המתעוררים בנו לנוכח גירויים בהתאם להקשרים דִחְפִיים ורגשיים.
האֶמִיגְדָלָה אחראית על החיבה והתשוקה וגם על התוקפנות, הזעם והחרדה שיש לנו כלפי אובייקטים ומצבים.
האֶמִיגְדָלָה מקשרת באופן התנייתי דְחָפִים או חרדות אלה לגירויים שונים על סמך סמיכותם המרחבית, המצבית או האסוציאטיבית למצבים או אובייקטים שעוררו בנו בעבר דְחָפִים, חרדות או עוררות עוצמתיים.
לעיתים התגובות מקושרות גם לגירוי הניטראלי באופן אסוציאטיבי או התנייתי וכך הגירוי רוכש משמעות קיומית מותנית שהיא קבועה ועמידה.
מסתבר שהאותות המגיעים מן החוּשים אל התָלָמוּס מועברים ישירות אל האֶמִיגְדָלָה לצורך קישורם המהיר והישיר למשמעויותיהם המהותיות, הקיומיות וגם הדִחְפִיוֹת. רק לאחר מכן הם מגיעים בערוץ מקביל אל המוח הקוגניטיבי.
האֶמִיגְדָלָה מעבדת אותם עיבוד ראשוני וחלקי בלבד. עיבוד הקשור למשמעותם הדִחְפִית או הקיומית. במידה והאֶמִיגְדָלָה מקנה אוֹטוֹמָטִית משמעות דִחְפִית או קיומית בהולה לגירוי כלשהו היא תשדר את המסר הרגשי הדחוף הזה לכל חלקי-המוח כמעין הדהוד של "פעמון אזעקה".
לשמע מסר זה, המערכות האוטונומיות נדרכות כמעט מאליהן.
לדוגמא, המערכת הסימפתטית נדרכת לנוכח כל הגירויים המתפרשים כמאיימים או המצטיירים כמחייבים פעילות נמרצת ומהירה.
במקרים כאלה, יתכן מצב בו האֶמִיגְדָלָה יכולה במצבים מסוימים להשתלט על חלק גדול מפעילות שאר חלקי-המוח ולהוביל להתנהגות סטריאוטיפית ובהולה או להגבה אוטונומית רבת עוצמה.
לדו, היה הראשון שגילה את התפקיד המרכזי של האֶמִיגְדָלָה במוח הרגשי.
הוא גם היה הראשון שהסביר כיצד האֶמִיגְדָלָה מסוגלת, במצבים מסוימים, להשתלט על פעילות המוח ועל תגובתו.
לדו מצא כי ההשקפה המסורתית והמקובלת, כי כל המידע מועבר תחילה מהתָלָמוּס אל הניאו-קוֹרְטֶקְס ורק לאחר זיהוי האובייקט ובחינת משמעויותיו הקוגניטיביות המידע מועבר אל המערכת הלימבית ואל האֶמִיגְדָלָה שבתוכה היא שגויה מיסודה.
בהתאם למחקרו הפיזיולוגי של לדו אותות חושיים מאברי-החישה מועברים באופן הבא:
– תחילה אל התָלָמוּס ומשם דרך סינפסה[1] יחידה אל האֶמִיגְדָלָה.
– מן התָלָמוּס מועבר בו-זמנית איתות משני אל חלקי-המוח הקוגניטיבי השונים הרלוונטיים לגירוי.
התפצלות סימולטנית זו מאפשרות לאֶמִיגְדָלָה להגיב במצבים המצטיירים כבהולים לפני הניאו-קוֹרְטֶקְס.
לדו מצא כי מבחינה אנטומית ופונקציונאלית המערכת הדִחְפִית יכולה לעתים להוביל להגבה אוטונומית או לפעולה ישירה ללא תלות בניאו-קוֹרְטֶקְס.
כתוצאה מכך, תגובות דִחְפִיוֹת, הורמונאליות ופיזיולוגיות מסוימות יכולות להיווצר ללא השתתפות הכרתית, קוגניטיבית או מודעת מכל סוג שהוא.
הנתיב הישיר בין התָלָמוּס והאֶמִיגְדָלָה מאפשר כנראה לאֶמִיגְדָלָה ולהִיפּוֹקָמְפּוּס לעורר בתוכנו באופן אוטומטי וקבוע מאגר רשמים, מושגים וזיכרונות תחושתיים ודִחְפִיים אשר את חלקם לא הכרנו מעולם במודעות מלאה.
ניתן להניח על סמך הגדרה זו כי האמיגדלה היא מקום משכנם של תת-המודע ולעתים גם הלא-מודע .
למעשה, אנו חוזרים כאן למודל הטופוגרפי של פרויד אלא שכאן המשמעות של הלא-מודע היא יותר ברורה אבולוציונית וממוקדת באמיגדלה.
לפיכך, האֶמִיגְדָלָה יכולה לאחסן זיכרונות ומאגרי-תגובות שאנו עלולים להפעילם אפילו מבלי להבין מדוע, ולייצר התנהגויות וסימפטומים שונים שהם חסרי שיקול דעת קוגניטיבי. חלק מההגבות האלו מפעילות ישירות את המערכת הסימפתטית.
ההפעלה מתבצעת כפי הנראה דרך "זיכרון הורמונאלי".
המערכות הלימביות גורמות לנו לעיתים להגיב על גירוי מסוים בעוצמה ובאופן אוטונומי הכולל הפעלת מערכת הורמונאלית. במקרה זה ההורמונים מפעילים באזור הבלוטות הפולטות אותם קולטנים היוצרים תגובה בעצב משוב החוזר אל האֶמִיגְדָלָה והנקרא ה"עצב התועה".
עצב זה שולח כמשוב אותות חוזרים אל האֶמִיגְדָלָה והם נקלטים בה בחדות.
ככל שההפעלה ההורמונאלית של אירוע מסוים תהיה יותר עוצמתית כך צריבת הזיכרון ההורמונאלי באֶמִיגְדָלָה תהיה יותר חזקה.
ה"זיכרון הורמונאלי" יתעורר בעתיד בעוצמה בכל פעם שניתקל באותו הגירוי המקורי אשר יצר את ההפעלה הראשונית שלו או בגירויים אשר מקושרים אליו בדרך של התניה או אסוציאציה . הדבר נכון גם לגבי סיטואציה או סיטואציות מתקשרות.
זיכרון זה ייצור כל פעם מחדש את אותו עירור הורמונאלי מתלווה. המדובר הוא למשל בהפרשת אדרנלין לדם מתוך בלוטות יתרת הכליה. עירור זה יעצים את התגובה האוטונומית והסומאטית לגירוי.
לדוגמא, הפעלות אלו יוצרות את העוצמה והקסם של הנשיקה הראשונה.
הפעלות אלו יוצרות גם את הזיכרונות הפוסט-טראומטיים המציפים אותנו בתגובות קשות בלתי-רצוניות ובזיכרונות חודרניים מעיקים המתעוררים בסיטואציה המזכירה את הטראומה.
זיכרונות אלה הם קשים מאוד לשינוי, לעידון ולעיצוב מאחר שהם נחרטים במרכז אשר הוא פרה-לשוני וקוגניטיבי.
מרכז זה, האֶמִיגְדָלָה, הוא עמיד יחסית להשפעות של תהליכים קוגניטיביים.
נובע מכך כי החוויות המרגשות, המרטיטות והמזעזעות ביותר בחיינו, לטוב ולרע, טובעות בנו זיכרונות הנחרטים כה עמוק במרכזים כה קדומים ולא מודעים עד כדי כך שנתקשה מאוד למחוק אותם אפילו באם נרצה בכך (ניתן לכנותם "זיכרונות גורליים").
נראה שאחת הדרכים לביטול או עידון זיכרונות אלה, קשורה ליצירה מתמשכת של התניות ממסכות לגירויים אלה שהן ניטראליות או אפילו חיוביות . התניות אילו מאפילות בהדרגה על ההתניה האברסיבית[2] הראשונית. את זה ניתן למשל להשיג דרך חשיפה מחודשת לסיטואציה הטראומטית והיווכחות הפרט כי הוא מסוגל לשלוט בסיטואציה ולעמוד בה בהצלחה.
השפעה אחרת על דרך הגבת האמיגדלה עשויה לנבוע מהמוח הקוגניטיבי.
המוח הקוגניטיבי מושפע ממרכזי עיבוד קדומים ופרימיטיביים יותר וגם משפיע על אותם המרכזים.
באופן כללי ניתן לדבר על שתי דרכי השפעה מרכזיות של קליטת ועיבוד גירויים בחלקי המוח השונים על עיבודם במרכזי מוח אחרים ועל דרך ההגבה אליהם.
האחת היא השפעה מלמטה למעלה. משמע ההשפעה המתקיימת ממרכזי עיבוד נמוכים יותר פילוגנטית למרכזי עיבוד גבוהים יותר.
למשל, לעיתים אנו קולטים גירוי שגורם לנו לחרדה ומגיבים אליו מידית ולאחר מכן אנו מסבירים זאת לעצמנו באופן קוגניטיבי.
הגירוי המצטייר כבהול נקלט ומעובד קודם באמיגדלה שיוצרת הגבה בהולה ולאחר מכן מועבר אל המוח הקוגניטיבי לעיבוד נוסף.
לדוגמא, אדם שסובל מחרדה מחתולים רואה חתול וחווה חרדה רבה הגורמת לו להירתע ולברוח מחתול באופן מידי ובלתי נשלט.
תחושת הבהילות נובעת מתוך למידה עוצמתית שהתבצעה בעבר באמיגדלה וקשורה בדרך כלשהי לחתולים או למשמעותם האישית.
אם ישאלו את אותו האדם מדוע הוא הגיב בחרדה רבה כל כך למראה החתול יתכן והוא יבנה לאחר מכן רציונליזציה ויטען שחתולים הם מסוכנים ביותר ושריטתם עלולה לגרום למחלות קשות.
כך ההגבה הפרימיטיבית מובילה לעיבוד קוגניטיבי שנועד לנמקה ולהסבירה.
ההשפעה השנייה היא השפעה מלמעלה למטה. משמע השפעה ממרכזי עיבוד גבוהים וקוגניטיביים אל מרכזי עיבוד נמוכים יותר פילוגנטית.
למשל, אנו קולטים גירוי שבתחילה גורם לנו או עלול לגרום לנו לחרדה אך בעקבות הסבר מרגיע נרגעים ומגיבים אל הגירוי בדרך רציונלית.
לדוגמא, ילד רואה כלב דני ענק שגורם לו בתחילה לחוש תחושת רתיעה ופחד. ההורה מסביר לו שהכלב הוא חביב ומאולף ואינו נושך. בעקבות ההסבר הילד מושיט יד ומלטף את הכלב ללא חשש. במקרה זה התפוקה של המוח הקוגניטיבי גרמה לשינוי ההשפעה של האמיגדלה על החוויה וההתנהגות של הילד.
יש לציין כי לא תמיד ניתן ליישם תהליך השפעה זה באופן יעיל וישנם ילדים שגם לאחר ההסבר והשכנוע עדיין ירגישו חרדה רבה מהכלב ויסרבו בתוקף ללטפו.
הדבר יקרה בעיקר באותם מקרים בהם הילד חווה תקיפה או איום קודמים מצדו של כלב.
הטיפול הקוגניטיבי מתבסס על השפעה מצטברת של שינויים בדרך החשיבה על ההגבה הרגשית. לעיתים הטיפול הוא ממושך ובעל תוצאות חלקיות בלבד.
דוגמא נוספת היא של אדם ששומע כי אדם קרוב לו נפגע או נמצא בצרה גדולה. האדם מעכל קודם כל את הידיעה במוח הקוגניטיבי ולאחר מכן מגיב בתגובה אוטונומית חזקה. במקרה זה ההגבה של האמיגדלה היא משנית להגבת המערכת הקוגניטיבית.
בנוסף לכיוון ההשפעה ניתן לדבר על שני סוגים של דרכי הפעלה של האמיגדלה:
האחת היא הפעלה ראשונית. הפעלה זו נובעת ישירות מהלמידה הפרימיטיבית שהתבצעה באמיגדלה ומהערכת מצב או גירוי כמסוכנים. זוהי הפעלה גסה וחסרת אבחנה דקה המושפעת מתהליכי התניה, הכללה ואסוציאציה, לוקחת מקדמי ביטחון גבוהים ואוחזת בדרך פעולה בהולה ומידית.
השנייה היא הפעלה משנית של האמיגדלה. הגירוי קודם כל מעובד עיבוד עיקרי במערכת הקוגניטיבית ורק לאחר מכן תפוקת העיבוד מחלחלת אל האמיגדלה וגורמת לתגובה רגשית ואוטונומית מתלווה. במקרה זה התגובה של האמיגדלה תהיה תואמת ורציונלית יותר.
ניתן גם לדבר גם על שתי דרכים עיקריות של הגבה ופעולה במצב של הפעלה ראשונית של האמיגדלה:
האחת היא פעולה בהולה ואימפולסיבית שהיא לרוב משוללת שיקול דעת. סוג ההגבות האלו הוא בדרך כלל אחת מדרכי הפעולה העיקריות של המערכת הסימפתטית. בריחה, תקיפה או קפיאה במקום.
דרך הגבה שכיחה אצל אנשים הנוטים להגבה של אקטינג אאוט היא הדרך התוקפנית. המדובר באנשים אשר תוקפים ללא הפעלת שיקול דעת כל אובייקט אשר מצטייר בעיניהם כמאיים על כבודם או שלומם הפיזי.
חלק מהאנשים המאופיינים בדפוס הגבה ראשונית זה של האמיגדלה מאובחנים כבעלי הפרעות אישיות בדרגות חומרה שונות.
דרך ההפעלה הראשונית השנייה שלמרבה המזל היא שכיחה יותר, היא דרך ההגבה האוטונומית. במצב זה המוח הקוגניטיבי מצליח לבלום הפעלה התנהגותית לא רצונית ומזיקה של האמיגדלה . יחד עם זאת מתעוררת באדם תגובה אוטונומית בלתי נשלטת ומעיקה. המדובר הוא בעיקר בהגבת חרדה אך תיתכן גם התעוררות זעם דחפי מעיק וקשה ללא מתן ביטוי התנהגותי. זעם שאינו מובע ישירות ומופנה כלפי פנים או נחסם עלול לגרום להגבה דיכאונית או פסיכוסומטית. למשל, לעלייה בלחץ הדם.
הגבת חרדה מתמשכת עלולה גם היא לגרום לסבל רב ואף להופעת תופעות פסיכוסומטיות.
אנשים המאופיינים בדפוס זה של הגבה ראשונית של האמיגדלה מאובחנים בדרך כלל כנוירוטיים ברמות חומרה שונות.
מה גורם לנטייה להגבת יתר ראשונית של האמיגדלה?
נראה כי הגורמים לנטייה להגבת יתר של האמיגדלה אצל אנשים מסוימים הם משולבים. המדובר הוא בחוויה ראשונית של אובייקטים או מצבים כמאיימים , תוקפניים ומזיקים.
הגורם הראשון הוא מולד וקשור למידת הרגישות ועוצמת הלמידה הרגשית של האדם. מידת הרגישות תקבע עד כמה חזק יטבעו הרשמים באמיגדלה ועד כמה חזק היא תגיב לגירויים אילו. עוצמת הלמידה הרגשית תקבע עד כמה חזקות ועמידות תהיינה בה למידות ההתניה והאסוציאציה ועד כמה הזיכרונות יצרבו בחדות ויהיו עמידים להשפעות ממסכות שונות כולל השפעת הזמן על דעיכת הזיכרון.
הגורם השני קשור לתנאים בהם גדל האדם או אשר אליהם נחשף בעבר. ככל שתנאים אילו יהיו קשים ומאיימים יותר כך יהיו יותר מצבים ותכנים שיתויגו באמיגדלה של האדם כמסוכנים ומצריכים הפעלת "פעמוני אזעקה" והגבה בהולה.
אם האדם סבל למשל מיחס מאשים וביקורתי, סביר שהוא יהיה רגיש לכך בבגרותו. אם הוא סבל מהתעללות פיזית סביר שתהיה לו גם בבגרותו רגישות רבה לכך.
אם המדובר הוא בהתעללות מינית יתכנו קשיים באינטימיות וכיו"ב.
במידה והאדם התנסה במצב בו הוא חווה איום קשה על עצם קיומו הפיזי או הנפשי יתכנו סימפטומים פוסט טראומטיים לנוכח כל גירוי או אירוע שיתקשרו אל המצב הטראומטי. הזיכרונות הפוסט טראומטיים נחשבים לבעלי עוצמה ועמידים ביותר ולכן נדרשות שיטות טיפול מיוחדות במצבים אילו.
הגורם השלישי קשור לסגנון ההגבה הדומיננטי שנלמד על ידי הפרט. האם הוא למד להיות זהיר, חרד ומפוחד או האם הוא למד להיות אלים ותוקפני.
סגנון הגבה זה קשור גם למידת הדומיננטיות של המוח הקוגניטיבי ומידת הבקרה שלו על סגנון ההגבה. נמצא מחקרית כי קיים מתאם בין היכולת הקוגניטיבית ורמת האינטליגנציה לבין הנטייה להגיב בסגנון זהיר וחרדתי.
נמצא גם מתאם בין מידת החרדתיות לבין החוזק ואף הנוקשות של הסופר אגו.
הנטייה להגבת יתר ראשונית של האמיגדלה מצויה בשורשן של חלק גדול מן הפתולוגיות האנושיות.
לחלק מסוים מהאנשים ישנה אמיגדלה שמגיבה בהגבת יתר. ניתן לכנותה בשם "אמיגדלה רגיזה". אמיגדלה זו אחראית כנראה למגוון של תופעות פתולוגיות.
חלק גדול משיטות הטיפול הפסיכו תרפויטי מנסות למצוא שיטות התמודדות והרגעה אל מול פעילות מיותרת ומזיקה של האמיגדלה.
להבדיל מן התוספתן שאינו מועיל הרבה אך גם אינו מזיק בדרך כלל, הרי שהאמיגדלה אמנם מועילה לנו במצבים מסוימים אך מזיקה לנו במצבים רבים הרבה יותר.
ההגבה הישירה הראשונית היתרה של האמיגדלה גורמת לכך שחלק לא מבוטל מאתנו מגיב חזק התנהגותית או אוטונומית למצבים שאינם באמת מסוכנים ואינם מצריכים פעולה בהולה .
אנו חיים כיום בסביבה שהיא מעיקרה סביבה תרבותית. סביבה זו מצריכה בדרך כלל תגובות שקולות ורציונאליות ולא תגובות בהולות ברמה האוטונומית וההתנהגותית.
למרות זאת אנו מגיבים פעמים רבות באופן בהול, אימפולסיבי ולא שקול.
הדבר אינו נובע בדרך כלל מחולשה קוגניטיבית או מחוסר הבנה בסיסי של הסיטואציה החברתית. הדבר נובע במקרים רבים מהפעלה ישירה וראשונית של האמיגדלה ש"תופסת פיקוד" על הגבתנו האוטונומית ולעיתים גם ההתנהגותית.
ניתן לומר כי האמיגדלה אחראית לחלק לא מבוטל של פעולותינו ותגובותינו שהן פתולוגיות ואינן רציונאליות.
חלק גדול ממאמצי הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי קשורים לניסיון למתן ולהפחית את השפעת האמיגדלה על התנהגותנו והרגשתנו.
למוח יש את שתי מערכות הזיכרון הרגשי הבאות:
– האחת נמצאת בניאו קורטקס, במוח הקוגניטיבי וקשורה למושגים מסומלים וקוגניטיביים שמתקשרים בעיקר לרגשות בהקשר של חשיבה ושיקול-דעת.
– השנייה קשורה להטבעות באמיגדלה שחלקן טעונות במטען דִחְפִי עוצמתי הדורש ביטוי והפעלה מידיים או לחלופין מייצר סימפטומים שונים.
כאמור, בעבר הקדום היה במצבים רבים יתרון לתגובה דחופה ומידית. כיום המציאות השתנתה וברוב המקרים עדיפה תגובה שקולה, מתונה ובעלת שיפוט חברתי לצורך התקדמות והשגת הישגים.
לכן, אנו שואפים לנטרל חלק מזיכרונות אלה של האֶמִיגְדָלָה או לקשרם אל המוח הקוגניטיבי בקשר אינטגרטיבי.
השליטה והעיצוב של זיכרונות וקומפלקסים אלה עומדים במוקד הטיפול בחרדות ובטראומות.
תפיסת התפתחות המוח כמעשה מרכבה מורפולוגי ופונקציונאלי לא רק במהלך ההתפתחות העוברית, אלא גם במהלך התפתחות תפקודיו במהלך הילדות ובמהלך שאר החיים מסבירה את העובדה כי האֶמִיגְדָלָה והמוח הלימבי משפיעים על תגובותינו בגיל הינקות יותר מאשר המוח הקוגניטיבי.
ילדים קטנים הם יותר אימפולסיביים ויותר אמוציונאליים מהבוגר.
בגיל זה גם מוטבעים באמיגדלה ומצטברים אצל הילד זיכרונות רגשיים לא מודעים שמשפיעים גם בגיל הבוגר.
חלקם יוצרים משיכה לא מוסברת המנחה אותנו בבחירה לא מושכלת של בני-זוג וחלקם גורמים לנו לתגובות תקיפה, בריחה וקיפאון מול מצבים שונים.
לצערנו, במצבים מסוימים זיכרונות אלה עלולים לתרום גם להתפתחותן של פתולוגיות שונות.
הדרכים לטיפול בתופעות אלו.
ישנן שיטות שונות לטיפול בזיכרונות האמיגדלה הקשים והטורדניים. החל מהטיפול הדִינָאמִי והפסיכואנליזה ועד לשיטות מתקדמות כגון ה- EMDR[3].
כאמור, לעתים זיכרונות לא-מודעים ולא-מילוליים מפעילים אותנו ואת המערכות האוטונומיות המרכזיות בתוכנו באופן לא הגיוני, לא-שקול או בלתי-נשלט.
כאשר זיכרונות אלה הם שליליים או טראומטיים הם גורמים לנו ולסובבים אותנו, למתח, לחרדה או לכאב.
בכדי שהגבות אילו תחלשנה או תעלמנה עלינו לשנות את אופיו של הזיכרון הטבוע באמיגדלה לאותו האירוע. בחינה של שיטות טיפול שונות מגלה שהן כולן מיועדות למעשה לטפל במקטעי זיכרון מאיים שנמצאים באמיגדלה.
כאשר האדם נתקל במציאות באירועים או אובייקטים אשר מתקשרים לזיכרונות אילו בקשר התנייתי או אסוציאטיבי הם מעוררים הגבה רבת עוצמה שיכולה להיות דחפית או אוטונומית.
הגבה זו גורמת לסבל רב ומיותר לאדם ולעיתים גם לסובבים אותו.
מכיוון שלא מדובר בזיכרונות קוגניטיביים הרי שקשה לשנות אותם ולעצבם באמצעי שכנוע והגיון בלבד. משום כך גם ההגבה במקרים אילו אינה הגיונית או תואמת בדרך כלל.
למרות זאת הניסיון מלמד כי אפשר להשפיע על הזיכרונות האלו ואף לעצבם ולשנות אותם בהדרגה.
הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי מתבסס על השפעה הדרגתית של תהליכי חשיבה קוגניטיביים וגבוהים על דרכי התחושה וההגבה הנמוכים והפרימיטיביים יותר. ההנחה היא שמסר קוגניטיבי מרגיע ומעודד ישנה בהדרגה את דרכי ההגבה של האמיגדלה לאירועים הכואבים הזהים לאירועים המקוריים שהוטבעו בה ולאותם אירועים המתקשרים אליהם בדרך של התניה או בדרך אסוציאטיבית ומעוררים לכן את אותה הגבה בהולה וכאובה.
שיטות של טיפול בטראומה מעודדות את האדם שלא להימנע בהווה ממצבים זהים או דומים לאירוע החבלתי וכך לצבור חוויות חיוביות או ניטראליות שבהדרגה תיצורנה האפלה ומיסוך של החוויה השלילית הטבועה באמיגדלה ותגבשנה במקומה חוויה שהיא ניטראלית או חיובית .
הטיפול ההתנהגותי עוסק בשיטות להרגעה גופנית. כאשר מקשרים הרגעה גופנית זאת למצבים מאיימים בדרך של התניה הרי שגם דרך ההגבה כלפיהם משתנה בהדרגה והופכת להיות רגועה יותר.
בשיטת ה- EMDR, אשר הוכיחה עצמה כיעילה ביותר לטיפול במצבים פוסט-טראומטיים נעשה ניסיון לקשר את הזיכרונות הטראומטיים לרשת אסוציאציות קוגניטיביות ולהקנות להם משמעות וסימול כך שזיכרונות אלה יובילו בעתיד לפעילות קוגניטיבית שקולה במקום ההגבה האוֹטוֹמָטִית שהתבצעה קודם לכן.
הדבר נעשה באמצעות הפעלה מלאכותית של תהליך הדומה מאוד לתהליך החלום. התהליך מתחיל בהעלאה מפורטת של הזיכרון הטראומטי ולאחר מכן מתבצעת העלאה יזומה של זיכרונות ספונטאניים במצב של רוגע הדומה למצב המוחי בעת שנת החלום. לבסוף נעשה ניסיון לקשר זיכרונות אילו מבחינת משמעותם זה לזה וגם לאירוע הטראומטי.
הבנת ההשלכות ההרסניות של הגבת האמיגדלה הראשונית בתוך הקשר הזוגי עשויה להועיל גם בטיפול הזוגי.
רבות מהמריבות הזוגיות הקשות והבלתי נשלטות קשורות לתגובה חזקה, בהולה ובלתי-נשלטת שנובעת בדרך-כלל מתגובות אמיגדלה עוצמתיות ולא-מאוזנות שקשורות לחוויות ולזיכרונות ילדות קשים אשר אליהם מתקשרת החוויה הזוגית באופן התנייתי או אסוציאטיבי. פרויד כינה הגבה לא תואמת זאת בשם העברה.
במהלך הטיפול מראיין המטפל את כל אחד מבני הזוג לגבי העבר המשפחתי שלו בנוכחות בן זוגו. כך נעשה ניסיון להקנות לשני בני הזוג תובנה עד כמה קיים בתוך הקשר שחזור של חוויות ילדות קשות ועד כמה הם פועלים במהלך המריבות בדרך הרסנית ולא רציונאלית על סמך "פעמוני אזעקה" שמופעלים על ידי האמיגדלה.
פעמים רבות נוצר מתוך הצרכים החזקים והפחדים העוצמתיים שקשורים לאינטנסיביות ולתלות ההדדית הגדולה שקיימת בקשר הזוגי שחזור של חוויות של ילדות קשות. התגובות המתעוררות דומות בטיבן ובעוצמתן לתגובות שאפיינו את הפרט בשלבים ינקותיים.
אחת ממטרות הטיפול היא להבין את המקורות המובילים לעוצמת ההגבה המוגזמת. הבנה זאת עשויה לאפשר לבני הזוג לנתח את יחסי-הגומלין בתוך הזוגיות בדרך יותר שכלתנית ואובייקטיבית וללמוד דרכי תקשורת ודרכי הבעה שקולות ובוגרות יותר שתחלפנה בהדרגה את הדרכים ההרסניות והרגרסיביות שהובילו אותם למשברים קשים בזוגיות ולפנייה לטיפול.
לסיכום: הבנת מנגנון פעולת האמיגדלה , השפעותיה עלינו בחיי היום יום והדרכים להתגברות על השלכותיה ההרסניות והפתולוגיות היו במוקד פרק זה והן במוקד שיטות הטיפול הפסיכו תרפויטיות בהפרעות רבות.
[1] סינפסה – (מצמד או מִסְנָף) היא אזור המפגש בין תא העצב לתא המטרה (תא עצב אחר, סיב שריר או בלוטה). באזור מפגש זה, מתרחשים תהליכים כימיים הגורמים להעברת מסרים מתא לתא.
[2] אברסיבי – הוא דבר הדוחה אותנו או מכאיב לנו נפשית.
[3] EMDR – שיטת טיפול למצבי-טראומה המתבססת על:
א. היזכרות במצב הטראומה.
ב. יצירת מצב המקביל לשנת החלום בכדי לאפשר עיבוד הטראומה.
הבלוג הפסיכולוגי 