Monthly Archives: ספטמבר 2014

מנגנון פעולת האמיגדלה והשלכותיו על ההגבה ההתנהגותית והאוטונומית של בני אדם.

מנגנון פעולת האמיגדלה והשלכותיו על ההגבה ההתנהגותית והאוטונומית של בני אדם.

כל גירוי שאנו קולטים  במוחנו יוצר במוחנו הפעלה של מושג מסוים.

המושגים הבסיסיים ביותר הם מושגים מולדים. המושג המכוון הוא כל מושג שמתעורר בעקבות מוצג קונקרטי ויוצר תגובת הכוון כלפי המוצג.

מושג האב הוא מושג המתעורר לנוכח כל מוצג סטריאוטיפי המעורר תגובה אינסטינקטיבית.

כל גירוי המגיע אל מוחנו עובר לפחות את אחד מסוגי העיבוד הבאים:

במוח הזוחלי (לרבות מוח השדרה) העיבוד הוא הפשוט והסטריאוטיפי ביותר.

אם הגירוי מהווה אב-מושג מספיק טיפוסי או עוצמתי בכדי לעורר הגבה אוטומטית  הוא יגרום לפעולה סטריאוטיפית של רפלקס כגון הירתעות מאש, או עצימת העין לנוכח חרק או גרגר חול שעף לעומתה או הדיפת גוף מתקרב.

לחלופין הוא עשוי להפעיל פעולות אינסטינקטיביות. פעולות אילו הן אוטומטיות ובעלות בסיס מולד למרות לא תמיד הן מצטיירות ככאלו. חיוך התינוק המכאני למראה פני האם הוא דוגמא לפעולה אינסטינקטיבית שאולי אינה מצטיירת ככזו.

אם הגירוי אינו מהווה אב-מושג מתאים בכדי לעורר פעולה אינסטינקטיבית  מוקד ההפעלה יעבור למערכת הלימבית. גם שם הגירוי יעבור עיבוד במרכזי-הביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) ובקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום ותיבדק התאמתו למושגים הפרימיטיביים ולגירויים המקושרים אליהם באופן התנייתי.

אם הגירוי כפי שהוא נקלט באמיגדלה יצטייר כמאיים ויפעיל "פעמוני אזעקה" חזקים מספיק הרי שהדבר יוביל להפעלה של המערכת הסימפתטית האוטונומית ובמקרים מסוימים  גם של דְחָפִים לפעולה מידית לצורך הגנה בהולה על קיומנו כגון בריחה, תקיפה והתגוננות או קפיאה במקום בשעה שנדרש (fight , flight, fright).

בדרך-כלל, הפעלה מהירה מאוד של מערכות והתנהגויות נדרשה ברמה המידית שכן היא אפשרה פעולה דחופה ונמרצת ביותר שהתבררה פעמים רבות בעבר  כמצילת חיים ומשפרת סיכויי-קיום והישרדות.

המערכת הסימפתטית היא מעין מערכת הפעלה אוטונומית והתנהגותית שנועדה להכין אותנו במהירות רבה לפעילות חירום שעשויה להציל את חיינו.

המערכת מופעלת בעיקר כתוצאה מהפרשת אדרנלין לדם. כתוצאה מהפעלת המערכת ישנה בדרך כלל התכווצות של כלי הדם ועלייה בלחץ הדם, שינויים בנשימה שהופכת פעמים רבות למהירה יותר אך לעיתים גם לאיטית יותר, ושינוי במידת ההזעה. הכול בא להכין את הגוף לפעולה בהולה. לבריחה מהירה, לעימות פיזי או לקפיאה במקום והעמדת פני מת.

המערכת הסימפתטית אמורה לפעול רק במצבי חירום אמתיים המהווים סיכון ממשי לשלומנו הפיזי ואף לחיינו. בפועל היא מופעלת הרבה מעבר לכך.

ניתן להניח שהיא הייתה אמורה לפעול בפחות מחמישה אחוזים מזמננו, אצל אנשים רבים היא פועלת במשך שבעים אחוזים מהזמן ויותר.

ההפרעה הנפשית של חרדה או חרדה משולבת בדיכאון היא אחת ההפרעות השכיחות ביותר  בקרב האוכלוסייה.

ניתן לשער כי אחד הגורמים העיקריים להפרעה זו  היא הגבה ראשונית בהולה של האמיגדלה שמתעוררת כתוצאה ממפגש עם גירויים שאמורים להיות ניטראליים במהותם או בעלי משמעות מאיימת שולית. אנו נתקלים פעמים רבות באנשים המתקשים להכיל לחצים יום יומיים המצטיירים אובייקטיבית כשוליים.

נשאלת השאלה מדוע גירויים או מצבים שאמורים להיות ניטראליים או גורמי לחץ מתון הופכים להיות למאיימים ומעוררי לחץ וחרדה כה רבים?.

נראה שהמדובר הוא בהשפעתה המוגזמת של האמיגדלה על התחושה וההגבה שלנו .

האמיגדלה אינה מגיבה על תכנים שעולים בתוכה באופן מדויק ומובחן. היא אינה מהווה חלק מהמערכת הקוגניטיבית שפועלת באופן הגיוני ואבחנתי. פעמים רבות היא נוטה להגבת יתר. תהליכי העיבוד והקישור בתוכה הם עמומים ופרימיטיביים.

היא נוטה להכללת יתר ולהגבת יתר. ניתן לראות זאת אצל בעלי חיים בטבע כגון צבאים שבורחים מכל משב רוח קל ולא מחכים יותר מדי זמן בכדי לבחון את טיבו המדויק של הגירוי. פעמים רבות שיטה זו היא יעילה בטבע הפראי.

לעתים קורה שהתניות של גירוי שהיה ניטראלי במקור למצב חירום  או קישורים שלו לגירוי מאיים גורמות לכך שגם מוצגים או מושגים שאינם מסוכנים באמת מקבלים משמעות בהולה ומסכנת ויוצרים אצלנו תגובות דִחְפִיוֹת או אוטונומיות  חזקות. תגובות  אשר בחלקן אינן מתחייבות כלל מהמצב  ואף מתבררות כשגויות ומוגזמות ביחס למידת האיום האובייקטיבי.

הגבות היתר נובעות מכך שהבדיקה הראשונית של הגירוי או המצב אינה מתבצעת על ידי הניאו קורטקס אלא על ידי האמיגדלה.

הבדיקה הראשונית של הגירוי מתבצעת באמיגדלה באספקט בדיקת המשמעות של הגירוי והסיטואציה וההגבה התחושתית והרגשית אליהם.

איבר קדום זה אחראי לחלק גדול מההגבות הבהולות שלנו  ולהפעלת המערכת הסימפתטית שהיא לעיתים רצויה ואף מצילת חיים אך פעמים רבות בתוך הסביבה התרבותית בה אנו חיים היא פועלת גם באופנים לא רצויים ואף מזיקים לפרט במישורים בריאותיים וחברתיים. האמיגדלה אינה מצוידת בכלים הקוגניטיביים המתקדמים של הניאו קורטקס לצורך זיהוי מדויק של הגירוי. היא איננה מצוידת אפילו בכלים הפרימיטיביים של הקורטקס היונקי הקדום.

היא מושפעת במידה רבה  מהתניות ואסוציאציות. לכן היא מפעילה פעמים רבות את "פעמוני האזעקה" הפנימיים  לשווא ויוצרת מצבים של false alarm . משום כך האמיגדלה אחראית על חלק ניכר מהפתולוגיות האנושיות בימינו.

הסיבה לכך שגם לאחר התפתחות המוח הקוגניטיבי, האבולוציה לא הכחידה את דרכי-התגובה הקדומות ולכאורה המיותרות של האמיגדלה.

כאמור, האזורים הלימביים והקדומים יותר מקושרים ברשת ענפה של קישורים עצביים אל הניאו-קוֹרְטֶקְס.

למרות זאת הם מובילים לעיתים לתגובה דִחְפִית אימפולסיבית היוצאת מתוכם ישירות אל אברי הביצוע או אל המערכת האוטונומית וההגבה מתבצעת במקרה זה  ללא שליטה ושיקול דעת  של  הניאו-קוֹרְטֶקְס.

אבולוציונית יתכן מאוד והדבר נובע מכך שתהליכי החשיבה של הניאו-קוֹרְטֶקְס מצריכים זמן רב יחסית עד לתגובה. במקרה של הגבה שקולה וקוגניטיבית התגובה אינה אוטומטית ואינה ליניארית אלא קודמת לה חשיבה המצריכה השקעת זמן המוקדשת לבחינת אפשרויות שונות והפעלת שיקול-דעת.

למעשה, שיקול-דעת הוא השוואה ערכית מרושתת של היבטים קוגניטיביים שונים מבחינת זהות, דמיון, השלכות, או כל היבט רלוונטי אחר שנמצא במוקד ההתלבטות.

במצב מאיים המהווה סכנת חיים  אין בדרך כלל מספיק זמן לחשיבה מסוג זה. במצב כזה הסכנה היא בד"כ פיזית ומתקדמת לעברך במהירות רבה.

לנתיב ישיר ואוֹטוֹמָטִי מסוג התגובה הזוחלית או התגובה הלימבית הבהולה יש לפחות במצבים דחופים ובהולים מסוימים יתרון אבולוציוני אדיר מבחינת קיצור זמן התגובה ובחירה מידית בעוצמת תגובה מקסימלית המתוגברת בהפעלה של המערכת הסימפתטית.

הדבר אִפשר ומאפשר גם כיום תגובה מהירה ביותר שהצילה את חייהם של היונקים הקדומים ושיפרה את סיכויי-הישרדותם. מסתבר לעתים שלקיחת מקדמי-ביטחון גבוהים ונקיטה בדרך פעולה מהירה וכמעט אוטומטית היא מועילה ואפילו מצילת חיים הרבה יותר מאשר שיקול-דעת מדוקדק.

היא כנראה אִפשרה לאבותינו בעבר וגם לנו כיום להימלט מבעוד מועד מאויבים או מסכנות שונות על ידי פעולה מידית ועוצמתית ביותר.

ג'וזף לדו, חוקר המוח המצוטט בספרו של דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית", מציין כי מערכת מוחית פרימיטיבית ונמהרת זאת שולטת לעתים קרובות בתגובת בני-אדם בוגרים והיא אפילו דומיננטית יותר בתגובת הילד והפעוט.

האמיגדלה היא מערכת אגירת הזיכרונות הרגשיים העיקרית אצל בע"ח יותר נמוכים בסולם הפילוגנטי כגון היונקים. מתברר שגם אצלנו היא ממלאה תפקיד מרכזי ורב משקל.

היא מאפשרת דרך הגבה מהירה ביותר אך במחיר מסוים: התגובה נובעת מתוך תהליך נמהר, "מלוכלך" ופחות נקי ומובחן. תהליך בעל מקדמי-ביטחון גבוהים ולעתים מופרזים. הדבר גורם לכך שההגבה הישירה מתוך האמיגדלה היא מהירה ביותר אך יחד עם זאת  היא  "גסה" יותר מההגבה הקוגניטיבית  ולוקה בחוסר דיוק.

כאשר ההגבה מתבצעת על סמך שיקול מדוקדק של המוח הקוגניטיבי היא מעודנת ,מדויקת ובעלת יכולת אבחנה ודיוק מרובים.

כאשר ההגבה מתבצעת על סמך "פעמוני האזעקה" המתעוררים על ידי האמיגדלה הרי שהיא בדרך כלל מוגזמת ולא מדויקת . היא מופעלת פעמים רבות כאזעקת שווא שגורמת לתגובה בהולה ומופרזת. היא לא מתבצעת מתוך שיקול דעת מדוקדק או חשיבה קוגניטיבית מדויקת.

הקשרים בין האובייקטים השונים או המצבים המפעילים אותה לבין האובייקטים או המצבים המקוריים שגרמו לזיכרון הרגשי הם הקשרים פרימיטיביים וחסרי דיוק כגון התניות, קשר אסוציאטיבי, חוסר אבחנה בין זהות לדמיון, הכללות לא מדויקות וכיו"ב.

הדבר גורם לנו להגיב באימפולסיביות, בחרדה או בבהילות גם אל מול אובייקטים או במצבים בהם היינו אמורים להיות רגועים ונינוחים אילו הפעלנו שיקול קוגניטיבי מדוקדק.

כנראה שבעבר המערכת הזו שירתה אותנו נאמנה. כיום היא גורמת לנו לצערנו יותר סבל ופתולוגיה מאשר מועילה לנו.

נכון הוא שגם כיום ישנם עדיין  לעיתים נדירות מצבי-חירום המאיימים על קיומנו ושלומנו הפיזיים או הנפשיים.

יחד עם זאת  ישנם כיום מצבים רבים אחרים שאינם מאיימים עלינו באותה רמה קיומית ועדיין אנו מגיבים אליהם גם כבוגרים בבהילות ובעוצמה רבה שהיא מיותרת, מוגזמת וגורמת לנזקים נפשיים, בריאותיים או חברתיים.

חשוב לזכור כי הלמידה הבסיסית לגבי מצבים ואובייקטים מאיימים איננה מתבצעת במוח הקוגניטיבי. היא מתבצעת באמיגדלה שהיא חלק קדום וקטן יחסית בממדיו שהתהווה פילוגנטית עוד בתקופת התפתחות היונקים הקדומים.

עקב תהליך למידה אסוציאטיבי והתנייתי הקושר בין אובייקטים או מצבים ניטראליים לבין מצבי-אִיוּם שהתבצע לעתים עוד בתקופת הינקות באמיגדלה, אנו תופסים את אותם מצבים כמצבי-חירום המאיימים על קיומנו גם בהיותנו בוגרים ובְשֶלִים למרות שאובייקטיבית אין בכך כל ממש.

מסתבר שהדבר קורה באופן די תדיר ושכיח ולרובנו יש מדי פעם מעין מחטפים של התפרצויות רגשיות אימפולסיביות המהוות התנהגות המוגדרת כמוגזמת, הרסנית, פוגעת ומשוללת שיקול-דעת, או לחילופין התקפי-חרדה הגורמים לנו סבל רב וסחרור אוטונומי.

כאמור, ג'וזף לדו הוא חוקר מוח שחקר את פעילות האמיגדלה במוח האנושי. מחקריו של לדו היוו בסיס לתיאוריה של דניאל גולמן על האינטליגנציה הרגשית.

השערת לדו  היא שהתנהגות בהולה או הפעלה של המערכת הסימפתטית  נגרמת ע"י חלקים קדומים ובסיסיים בתוך המערכת הלימבית שהם מרכזי-עיבוד הביניים בתוכה והם ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה.

האֶמִיגְדָלָה מקשרת ומנתבת את הדְחָפִים הבסיסיים המתעוררים בנו לנוכח גירויים בהתאם להקשרים דִחְפִיים ורגשיים.

האֶמִיגְדָלָה אחראית על החיבה והתשוקה וגם על  התוקפנות, הזעם והחרדה שיש לנו כלפי אובייקטים ומצבים.

האֶמִיגְדָלָה מקשרת באופן התנייתי דְחָפִים או חרדות אלה לגירויים שונים על סמך סמיכותם המרחבית, המצבית או האסוציאטיבית למצבים או אובייקטים  שעוררו בנו בעבר דְחָפִים, חרדות או עוררות עוצמתיים.

לעיתים התגובות מקושרות גם לגירוי הניטראלי באופן אסוציאטיבי או התנייתי וכך הגירוי רוכש משמעות קיומית מותנית שהיא קבועה ועמידה.

מסתבר שהאותות המגיעים מן החוּשים אל התָלָמוּס מועברים ישירות אל האֶמִיגְדָלָה לצורך קישורם המהיר והישיר למשמעויותיהם המהותיות, הקיומיות וגם הדִחְפִיוֹת. רק לאחר מכן הם מגיעים בערוץ מקביל אל המוח הקוגניטיבי.

האֶמִיגְדָלָה מעבדת אותם עיבוד ראשוני וחלקי בלבד. עיבוד הקשור למשמעותם הדִחְפִית או הקיומית. במידה והאֶמִיגְדָלָה מקנה אוֹטוֹמָטִית משמעות דִחְפִית או קיומית בהולה לגירוי כלשהו היא תשדר את המסר הרגשי הדחוף הזה לכל חלקי-המוח כמעין הדהוד של "פעמון אזעקה".

לשמע מסר זה, המערכות האוטונומיות נדרכות כמעט מאליהן.

לדוגמא, המערכת הסימפתטית נדרכת לנוכח כל הגירויים המתפרשים כמאיימים או המצטיירים כמחייבים פעילות נמרצת ומהירה.

במקרים כאלה, יתכן מצב בו האֶמִיגְדָלָה יכולה במצבים מסוימים להשתלט על חלק גדול מפעילות שאר חלקי-המוח ולהוביל להתנהגות סטריאוטיפית ובהולה או להגבה אוטונומית רבת עוצמה.

לדו, היה הראשון שגילה את התפקיד המרכזי של האֶמִיגְדָלָה במוח הרגשי.

הוא גם היה הראשון שהסביר כיצד האֶמִיגְדָלָה מסוגלת, במצבים מסוימים, להשתלט על פעילות המוח ועל תגובתו.

לדו מצא כי ההשקפה המסורתית והמקובלת, כי כל המידע מועבר תחילה מהתָלָמוּס אל הניאו-קוֹרְטֶקְס ורק לאחר זיהוי האובייקט ובחינת משמעויותיו הקוגניטיביות המידע מועבר אל המערכת הלימבית ואל האֶמִיגְדָלָה שבתוכה היא שגויה מיסודה.

בהתאם למחקרו הפיזיולוגי של לדו אותות חושיים מאברי-החישה מועברים באופן הבא:

תחילה אל התָלָמוּס ומשם דרך סינפסה[1] יחידה אל האֶמִיגְדָלָה.

מן התָלָמוּס  מועבר בו-זמנית איתות משני אל חלקי-המוח הקוגניטיבי השונים הרלוונטיים לגירוי.

התפצלות סימולטנית זו מאפשרות לאֶמִיגְדָלָה להגיב במצבים המצטיירים כבהולים לפני הניאו-קוֹרְטֶקְס.

לדו מצא כי מבחינה אנטומית ופונקציונאלית המערכת הדִחְפִית יכולה לעתים להוביל להגבה אוטונומית או לפעולה ישירה ללא תלות בניאו-קוֹרְטֶקְס.

כתוצאה מכך, תגובות דִחְפִיוֹת, הורמונאליות ופיזיולוגיות מסוימות יכולות להיווצר ללא השתתפות הכרתית, קוגניטיבית או מודעת מכל סוג שהוא.

הנתיב הישיר בין התָלָמוּס והאֶמִיגְדָלָה מאפשר כנראה לאֶמִיגְדָלָה ולהִיפּוֹקָמְפּוּס לעורר בתוכנו באופן אוטומטי וקבוע מאגר רשמים, מושגים וזיכרונות תחושתיים ודִחְפִיים אשר את חלקם לא הכרנו מעולם במודעות מלאה.

ניתן להניח על סמך הגדרה זו כי  האמיגדלה היא מקום  משכנם של תת-המודע ולעתים גם הלא-מודע .

למעשה, אנו חוזרים כאן למודל הטופוגרפי של פרויד אלא שכאן המשמעות של הלא-מודע היא יותר ברורה אבולוציונית וממוקדת באמיגדלה.

לפיכך, האֶמִיגְדָלָה יכולה לאחסן זיכרונות ומאגרי-תגובות שאנו עלולים להפעילם אפילו מבלי להבין מדוע, ולייצר התנהגויות וסימפטומים שונים שהם חסרי שיקול דעת קוגניטיבי. חלק מההגבות האלו מפעילות ישירות את המערכת הסימפתטית.

ההפעלה מתבצעת כפי הנראה דרך "זיכרון הורמונאלי".

המערכות הלימביות גורמות לנו לעיתים להגיב על גירוי מסוים בעוצמה ובאופן אוטונומי הכולל הפעלת מערכת הורמונאלית. במקרה זה ההורמונים מפעילים באזור הבלוטות הפולטות אותם קולטנים היוצרים תגובה בעצב משוב החוזר אל האֶמִיגְדָלָה והנקרא ה"עצב התועה".

עצב זה שולח כמשוב אותות חוזרים אל האֶמִיגְדָלָה והם נקלטים בה בחדות.

ככל שההפעלה ההורמונאלית של אירוע מסוים תהיה יותר עוצמתית  כך צריבת הזיכרון ההורמונאלי באֶמִיגְדָלָה תהיה יותר חזקה.

ה"זיכרון הורמונאלי" יתעורר בעתיד בעוצמה בכל פעם שניתקל באותו הגירוי המקורי אשר יצר את ההפעלה הראשונית שלו או בגירויים אשר מקושרים אליו בדרך של התניה  או אסוציאציה . הדבר נכון גם לגבי סיטואציה או סיטואציות מתקשרות.

זיכרון זה ייצור כל פעם מחדש את אותו עירור הורמונאלי מתלווה. המדובר הוא למשל בהפרשת אדרנלין לדם מתוך בלוטות יתרת הכליה. עירור זה יעצים את התגובה האוטונומית והסומאטית לגירוי.

לדוגמא, הפעלות אלו יוצרות את העוצמה והקסם של הנשיקה הראשונה.

הפעלות אלו יוצרות גם את הזיכרונות הפוסט-טראומטיים המציפים אותנו בתגובות קשות בלתי-רצוניות ובזיכרונות חודרניים מעיקים המתעוררים בסיטואציה המזכירה את הטראומה.

זיכרונות אלה הם קשים מאוד לשינוי, לעידון ולעיצוב מאחר שהם נחרטים במרכז אשר הוא פרה-לשוני וקוגניטיבי.

מרכז זה, האֶמִיגְדָלָה, הוא  עמיד יחסית להשפעות של תהליכים קוגניטיביים.

נובע מכך כי החוויות המרגשות, המרטיטות והמזעזעות ביותר בחיינו, לטוב ולרע, טובעות בנו זיכרונות הנחרטים כה עמוק במרכזים כה קדומים ולא מודעים עד כדי כך שנתקשה מאוד למחוק אותם אפילו באם נרצה בכך (ניתן לכנותם "זיכרונות גורליים").

נראה שאחת הדרכים לביטול או עידון זיכרונות אלה, קשורה ליצירה מתמשכת של התניות ממסכות לגירויים אלה שהן ניטראליות או אפילו חיוביות . התניות אילו מאפילות בהדרגה על ההתניה האברסיבית[2] הראשונית. את זה ניתן למשל להשיג דרך חשיפה מחודשת לסיטואציה הטראומטית  והיווכחות הפרט כי הוא מסוגל לשלוט בסיטואציה ולעמוד בה בהצלחה.

השפעה אחרת על דרך הגבת האמיגדלה עשויה לנבוע מהמוח הקוגניטיבי.

המוח הקוגניטיבי מושפע ממרכזי עיבוד קדומים ופרימיטיביים יותר וגם משפיע על אותם המרכזים.

באופן כללי ניתן לדבר על שתי דרכי השפעה מרכזיות של קליטת ועיבוד גירויים בחלקי המוח השונים על עיבודם  במרכזי מוח אחרים ועל דרך ההגבה אליהם.

האחת היא השפעה מלמטה למעלה. משמע ההשפעה המתקיימת ממרכזי עיבוד נמוכים יותר פילוגנטית למרכזי עיבוד גבוהים יותר.

למשל, לעיתים אנו קולטים גירוי שגורם לנו לחרדה ומגיבים אליו מידית ולאחר מכן אנו מסבירים זאת לעצמנו באופן קוגניטיבי.

הגירוי המצטייר כבהול נקלט ומעובד קודם באמיגדלה שיוצרת הגבה בהולה ולאחר מכן מועבר אל המוח הקוגניטיבי לעיבוד נוסף.

לדוגמא, אדם שסובל מחרדה מחתולים רואה חתול וחווה חרדה רבה הגורמת לו להירתע ולברוח מחתול באופן מידי ובלתי נשלט.

תחושת הבהילות נובעת מתוך למידה עוצמתית שהתבצעה בעבר באמיגדלה וקשורה בדרך כלשהי לחתולים או למשמעותם האישית.

אם ישאלו את אותו האדם מדוע הוא הגיב בחרדה רבה כל כך למראה החתול יתכן והוא יבנה לאחר מכן רציונליזציה ויטען שחתולים הם מסוכנים ביותר ושריטתם עלולה לגרום למחלות קשות.

כך ההגבה הפרימיטיבית מובילה לעיבוד קוגניטיבי שנועד  לנמקה ולהסבירה.

ההשפעה השנייה היא השפעה מלמעלה למטה. משמע השפעה ממרכזי עיבוד גבוהים וקוגניטיביים אל מרכזי עיבוד נמוכים יותר פילוגנטית.

למשל, אנו קולטים גירוי שבתחילה גורם לנו או עלול לגרום לנו לחרדה אך בעקבות הסבר מרגיע נרגעים ומגיבים אל הגירוי בדרך רציונלית.

לדוגמא, ילד רואה כלב דני ענק שגורם לו בתחילה לחוש תחושת רתיעה ופחד. ההורה מסביר לו שהכלב הוא חביב ומאולף ואינו נושך. בעקבות ההסבר הילד מושיט יד ומלטף את הכלב ללא חשש. במקרה זה התפוקה של המוח הקוגניטיבי גרמה לשינוי ההשפעה של האמיגדלה על החוויה וההתנהגות של הילד.

יש לציין כי לא תמיד ניתן ליישם  תהליך השפעה זה באופן יעיל וישנם ילדים שגם לאחר ההסבר והשכנוע עדיין ירגישו חרדה רבה מהכלב ויסרבו בתוקף ללטפו.

הדבר יקרה בעיקר באותם מקרים בהם הילד חווה תקיפה או איום קודמים מצדו של כלב.

הטיפול הקוגניטיבי מתבסס על השפעה מצטברת של שינויים בדרך החשיבה על ההגבה הרגשית. לעיתים הטיפול הוא ממושך ובעל תוצאות חלקיות בלבד.

דוגמא נוספת היא של אדם ששומע כי אדם קרוב לו נפגע או נמצא בצרה גדולה. האדם מעכל קודם כל את הידיעה במוח הקוגניטיבי ולאחר מכן מגיב בתגובה אוטונומית חזקה. במקרה זה ההגבה של האמיגדלה היא משנית להגבת המערכת הקוגניטיבית.

בנוסף לכיוון ההשפעה ניתן  לדבר על שני סוגים של דרכי הפעלה של האמיגדלה:

האחת היא הפעלה ראשונית. הפעלה זו נובעת ישירות מהלמידה הפרימיטיבית שהתבצעה באמיגדלה ומהערכת מצב או גירוי כמסוכנים. זוהי הפעלה גסה וחסרת אבחנה דקה המושפעת מתהליכי התניה, הכללה ואסוציאציה, לוקחת מקדמי ביטחון גבוהים ואוחזת בדרך פעולה בהולה ומידית.

השנייה היא הפעלה משנית של האמיגדלה. הגירוי קודם כל מעובד עיבוד עיקרי במערכת הקוגניטיבית ורק לאחר מכן תפוקת העיבוד מחלחלת אל האמיגדלה וגורמת לתגובה רגשית ואוטונומית מתלווה. במקרה זה התגובה של האמיגדלה תהיה תואמת ורציונלית יותר.

ניתן גם לדבר גם על שתי דרכים עיקריות של הגבה ופעולה במצב של הפעלה ראשונית של האמיגדלה:

האחת היא פעולה בהולה ואימפולסיבית שהיא לרוב משוללת שיקול דעת. סוג ההגבות האלו  הוא בדרך כלל אחת מדרכי הפעולה העיקריות של המערכת הסימפתטית. בריחה, תקיפה או קפיאה במקום.

דרך הגבה שכיחה אצל אנשים הנוטים להגבה של אקטינג אאוט היא הדרך התוקפנית. המדובר באנשים אשר תוקפים ללא הפעלת שיקול דעת כל אובייקט אשר מצטייר בעיניהם כמאיים  על כבודם או שלומם הפיזי.

חלק מהאנשים המאופיינים בדפוס הגבה ראשונית זה של האמיגדלה מאובחנים כבעלי הפרעות אישיות בדרגות חומרה שונות.

דרך ההפעלה הראשונית השנייה שלמרבה המזל היא שכיחה יותר, היא דרך ההגבה האוטונומית. במצב זה המוח הקוגניטיבי מצליח לבלום הפעלה התנהגותית לא רצונית ומזיקה  של האמיגדלה . יחד עם זאת מתעוררת באדם תגובה אוטונומית בלתי נשלטת ומעיקה. המדובר הוא בעיקר בהגבת חרדה אך תיתכן גם התעוררות זעם דחפי מעיק וקשה ללא מתן ביטוי התנהגותי. זעם שאינו מובע ישירות ומופנה כלפי פנים או נחסם עלול לגרום להגבה דיכאונית או פסיכוסומטית. למשל, לעלייה בלחץ הדם.

הגבת חרדה מתמשכת עלולה גם היא לגרום לסבל רב ואף להופעת תופעות פסיכוסומטיות.

אנשים המאופיינים בדפוס זה של הגבה ראשונית של האמיגדלה מאובחנים בדרך כלל כנוירוטיים ברמות חומרה שונות.

מה גורם לנטייה להגבת יתר ראשונית של האמיגדלה?

נראה כי הגורמים לנטייה להגבת יתר של האמיגדלה אצל אנשים מסוימים הם משולבים. המדובר הוא בחוויה ראשונית של אובייקטים או מצבים כמאיימים , תוקפניים ומזיקים.

הגורם הראשון הוא מולד וקשור למידת הרגישות ועוצמת הלמידה הרגשית של האדם. מידת הרגישות תקבע עד כמה חזק יטבעו הרשמים באמיגדלה ועד כמה חזק היא תגיב לגירויים אילו. עוצמת הלמידה הרגשית תקבע עד כמה חזקות ועמידות תהיינה בה למידות ההתניה והאסוציאציה ועד כמה הזיכרונות יצרבו בחדות ויהיו עמידים להשפעות ממסכות שונות כולל השפעת הזמן על דעיכת הזיכרון.

הגורם השני קשור לתנאים בהם גדל האדם או אשר אליהם נחשף בעבר. ככל שתנאים אילו יהיו קשים ומאיימים יותר כך יהיו יותר מצבים ותכנים שיתויגו באמיגדלה של האדם כמסוכנים ומצריכים הפעלת "פעמוני אזעקה" והגבה בהולה.

אם האדם סבל למשל מיחס מאשים וביקורתי, סביר שהוא יהיה רגיש לכך בבגרותו. אם הוא סבל מהתעללות פיזית סביר שתהיה לו גם בבגרותו רגישות רבה לכך.

אם המדובר הוא בהתעללות מינית יתכנו קשיים באינטימיות וכיו"ב.

במידה והאדם התנסה במצב בו הוא חווה  איום קשה על עצם קיומו הפיזי או הנפשי יתכנו סימפטומים פוסט טראומטיים לנוכח כל גירוי או אירוע שיתקשרו אל המצב הטראומטי. הזיכרונות הפוסט טראומטיים נחשבים לבעלי עוצמה ועמידים ביותר ולכן נדרשות שיטות טיפול מיוחדות במצבים אילו.

הגורם השלישי קשור לסגנון ההגבה הדומיננטי שנלמד על ידי הפרט. האם הוא למד להיות זהיר, חרד ומפוחד או האם הוא למד להיות אלים ותוקפני.

סגנון הגבה זה קשור גם למידת הדומיננטיות של המוח הקוגניטיבי ומידת הבקרה שלו על סגנון ההגבה. נמצא מחקרית כי קיים מתאם בין היכולת הקוגניטיבית ורמת האינטליגנציה לבין הנטייה להגיב בסגנון זהיר וחרדתי.

נמצא גם מתאם בין מידת החרדתיות לבין החוזק ואף הנוקשות של הסופר אגו.

הנטייה להגבת יתר ראשונית של האמיגדלה מצויה בשורשן של חלק גדול מן הפתולוגיות האנושיות.

לחלק מסוים מהאנשים ישנה אמיגדלה שמגיבה בהגבת יתר. ניתן לכנותה בשם "אמיגדלה רגיזה". אמיגדלה זו אחראית כנראה למגוון של תופעות פתולוגיות.

חלק גדול משיטות הטיפול הפסיכו תרפויטי מנסות למצוא שיטות התמודדות והרגעה אל מול פעילות מיותרת ומזיקה של האמיגדלה.

להבדיל מן התוספתן שאינו מועיל הרבה אך גם אינו מזיק בדרך כלל, הרי שהאמיגדלה אמנם מועילה לנו במצבים מסוימים אך  מזיקה לנו במצבים רבים הרבה יותר.

ההגבה הישירה הראשונית היתרה של האמיגדלה גורמת לכך שחלק לא מבוטל מאתנו מגיב חזק התנהגותית או אוטונומית למצבים שאינם באמת מסוכנים ואינם מצריכים פעולה בהולה .

אנו חיים כיום בסביבה שהיא מעיקרה סביבה תרבותית. סביבה זו מצריכה בדרך כלל תגובות שקולות ורציונאליות ולא תגובות בהולות ברמה האוטונומית וההתנהגותית.

למרות זאת אנו מגיבים פעמים רבות באופן בהול, אימפולסיבי ולא שקול.

הדבר אינו נובע בדרך כלל מחולשה קוגניטיבית או מחוסר הבנה בסיסי של הסיטואציה החברתית. הדבר נובע במקרים רבים מהפעלה ישירה וראשונית של האמיגדלה ש"תופסת פיקוד" על הגבתנו האוטונומית ולעיתים גם ההתנהגותית.

ניתן לומר כי האמיגדלה אחראית לחלק לא מבוטל של פעולותינו ותגובותינו שהן פתולוגיות ואינן רציונאליות.

חלק גדול ממאמצי הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי קשורים לניסיון למתן ולהפחית את השפעת האמיגדלה על התנהגותנו והרגשתנו.

למוח יש את שתי מערכות הזיכרון הרגשי הבאות:

האחת נמצאת בניאו קורטקס, במוח הקוגניטיבי וקשורה למושגים מסומלים וקוגניטיביים שמתקשרים בעיקר לרגשות בהקשר של חשיבה ושיקול-דעת.

השנייה קשורה להטבעות באמיגדלה שחלקן  טעונות במטען דִחְפִי עוצמתי הדורש ביטוי והפעלה מידיים או לחלופין מייצר סימפטומים שונים.

כאמור, בעבר הקדום היה במצבים רבים יתרון לתגובה דחופה ומידית. כיום המציאות השתנתה וברוב המקרים עדיפה תגובה שקולה, מתונה ובעלת שיפוט חברתי לצורך התקדמות והשגת הישגים.

לכן, אנו שואפים לנטרל חלק מזיכרונות אלה של האֶמִיגְדָלָה או לקשרם אל המוח הקוגניטיבי בקשר אינטגרטיבי.

השליטה והעיצוב של זיכרונות וקומפלקסים אלה עומדים במוקד הטיפול בחרדות ובטראומות.

תפיסת התפתחות המוח כמעשה מרכבה מורפולוגי ופונקציונאלי לא רק במהלך ההתפתחות העוברית, אלא גם במהלך התפתחות תפקודיו במהלך הילדות ובמהלך שאר החיים מסבירה את העובדה כי האֶמִיגְדָלָה והמוח הלימבי משפיעים על תגובותינו  בגיל הינקות יותר מאשר המוח הקוגניטיבי.

ילדים קטנים הם יותר אימפולסיביים ויותר אמוציונאליים מהבוגר.

בגיל זה גם מוטבעים באמיגדלה  ומצטברים אצל הילד זיכרונות רגשיים לא מודעים שמשפיעים גם בגיל הבוגר.

חלקם יוצרים משיכה לא מוסברת המנחה אותנו בבחירה לא מושכלת של בני-זוג וחלקם גורמים לנו לתגובות תקיפה, בריחה וקיפאון מול מצבים שונים.

לצערנו, במצבים מסוימים זיכרונות אלה עלולים לתרום גם להתפתחותן של פתולוגיות שונות.

הדרכים לטיפול בתופעות אלו.

ישנן שיטות שונות לטיפול בזיכרונות האמיגדלה הקשים והטורדניים. החל מהטיפול הדִינָאמִי והפסיכואנליזה ועד לשיטות מתקדמות כגון ה- EMDR[3].

כאמור, לעתים זיכרונות לא-מודעים ולא-מילוליים מפעילים אותנו ואת המערכות האוטונומיות המרכזיות בתוכנו באופן לא הגיוני, לא-שקול או בלתי-נשלט.

כאשר זיכרונות אלה הם שליליים או טראומטיים הם גורמים לנו ולסובבים אותנו, למתח, לחרדה או לכאב.

בכדי שהגבות אילו תחלשנה או תעלמנה עלינו לשנות את אופיו של הזיכרון הטבוע באמיגדלה לאותו האירוע. בחינה של שיטות טיפול שונות מגלה שהן כולן מיועדות למעשה לטפל במקטעי זיכרון מאיים  שנמצאים באמיגדלה.

כאשר האדם נתקל במציאות באירועים או אובייקטים אשר  מתקשרים לזיכרונות אילו בקשר התנייתי או אסוציאטיבי הם מעוררים הגבה רבת עוצמה שיכולה להיות דחפית או אוטונומית.

הגבה זו גורמת לסבל רב ומיותר לאדם ולעיתים גם לסובבים אותו.

מכיוון שלא מדובר בזיכרונות קוגניטיביים הרי שקשה לשנות אותם ולעצבם באמצעי שכנוע והגיון בלבד. משום כך גם ההגבה במקרים אילו אינה הגיונית או תואמת בדרך כלל.

למרות זאת הניסיון מלמד כי אפשר להשפיע על הזיכרונות האלו  ואף לעצבם ולשנות אותם  בהדרגה.

הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי מתבסס על השפעה הדרגתית של תהליכי חשיבה קוגניטיביים וגבוהים על דרכי התחושה וההגבה הנמוכים והפרימיטיביים יותר. ההנחה היא שמסר קוגניטיבי מרגיע ומעודד ישנה בהדרגה את דרכי ההגבה של האמיגדלה לאירועים הכואבים הזהים לאירועים המקוריים שהוטבעו בה ולאותם אירועים המתקשרים אליהם בדרך של התניה או בדרך אסוציאטיבית ומעוררים לכן את אותה הגבה בהולה וכאובה.

שיטות של טיפול בטראומה מעודדות את האדם שלא להימנע בהווה ממצבים זהים או דומים לאירוע החבלתי וכך לצבור חוויות חיוביות או ניטראליות שבהדרגה תיצורנה האפלה ומיסוך של החוויה השלילית הטבועה באמיגדלה ותגבשנה במקומה חוויה שהיא ניטראלית או חיובית .

הטיפול ההתנהגותי עוסק בשיטות להרגעה גופנית. כאשר מקשרים הרגעה גופנית זאת למצבים מאיימים בדרך של התניה הרי שגם דרך ההגבה כלפיהם משתנה בהדרגה והופכת להיות רגועה יותר.

בשיטת ה- EMDR, אשר הוכיחה עצמה כיעילה ביותר לטיפול במצבים פוסט-טראומטיים נעשה ניסיון לקשר את הזיכרונות הטראומטיים לרשת אסוציאציות קוגניטיביות ולהקנות להם משמעות וסימול כך שזיכרונות אלה יובילו בעתיד לפעילות קוגניטיבית שקולה במקום ההגבה האוֹטוֹמָטִית שהתבצעה קודם לכן.

הדבר נעשה באמצעות הפעלה מלאכותית של תהליך הדומה מאוד לתהליך החלום. התהליך מתחיל בהעלאה מפורטת של הזיכרון הטראומטי ולאחר מכן מתבצעת העלאה יזומה של זיכרונות ספונטאניים במצב של רוגע הדומה למצב המוחי בעת שנת החלום. לבסוף נעשה ניסיון לקשר זיכרונות אילו מבחינת משמעותם זה לזה וגם לאירוע הטראומטי.

הבנת ההשלכות ההרסניות של הגבת האמיגדלה הראשונית בתוך הקשר הזוגי עשויה להועיל גם בטיפול הזוגי.

רבות מהמריבות הזוגיות הקשות והבלתי נשלטות קשורות לתגובה חזקה, בהולה ובלתי-נשלטת שנובעת בדרך-כלל מתגובות אמיגדלה עוצמתיות ולא-מאוזנות שקשורות לחוויות ולזיכרונות ילדות קשים אשר אליהם מתקשרת החוויה הזוגית באופן התנייתי או אסוציאטיבי. פרויד כינה הגבה לא תואמת זאת בשם העברה.

במהלך הטיפול מראיין המטפל את כל אחד מבני הזוג לגבי העבר המשפחתי שלו בנוכחות בן זוגו. כך נעשה ניסיון להקנות לשני בני הזוג תובנה עד כמה קיים בתוך הקשר שחזור של חוויות ילדות קשות ועד כמה הם פועלים במהלך המריבות בדרך הרסנית ולא רציונאלית על סמך "פעמוני אזעקה" שמופעלים על ידי האמיגדלה.

פעמים רבות נוצר  מתוך הצרכים החזקים והפחדים העוצמתיים שקשורים לאינטנסיביות ולתלות ההדדית הגדולה שקיימת בקשר הזוגי שחזור של חוויות של ילדות קשות. התגובות המתעוררות דומות בטיבן ובעוצמתן לתגובות שאפיינו את הפרט בשלבים ינקותיים.

אחת ממטרות הטיפול היא להבין את המקורות המובילים לעוצמת ההגבה המוגזמת. הבנה זאת עשויה לאפשר לבני הזוג לנתח את  יחסי-הגומלין בתוך הזוגיות בדרך יותר שכלתנית ואובייקטיבית וללמוד דרכי תקשורת ודרכי הבעה שקולות ובוגרות יותר שתחלפנה בהדרגה את הדרכים ההרסניות והרגרסיביות שהובילו אותם למשברים קשים בזוגיות ולפנייה לטיפול.

לסיכום: הבנת מנגנון פעולת האמיגדלה , השפעותיה עלינו בחיי היום יום והדרכים להתגברות על השלכותיה ההרסניות והפתולוגיות היו במוקד פרק זה והן במוקד שיטות הטיפול הפסיכו תרפויטיות  בהפרעות רבות.

[1] סינפסה – (מצמד או מִסְנָף) היא אזור המפגש בין תא העצב לתא המטרה (תא עצב אחר, סיב שריר או בלוטה). באזור מפגש זה, מתרחשים תהליכים כימיים הגורמים להעברת מסרים מתא לתא.

[2] אברסיבי –  הוא דבר הדוחה אותנו או מכאיב לנו נפשית.

[3] EMDR – שיטת טיפול למצבי-טראומה המתבססת על:

א. היזכרות במצב הטראומה.

ב. יצירת מצב המקביל לשנת החלום בכדי לאפשר עיבוד הטראומה.

הקפיצה האבולוציונית המדהימה שהובילה ליצירת האדם החושב.

הקפיצה האבולוציונית המדהימה שהובילה ליצירת האדם החושב.

במאמר זה ננסה להסביר את התיאוריות המובילות המסבירות כיצד התאפשרה הקפיצה האבולוציונית המדהימה והלא סבירה מקופי על לבני אדם.

קפיצה זו התבססה כנראה על סוג מיוחד ביותר של מוטציה מוחית.

ההשתנות מקוף לאדם  התרחשה כנראה בתוך זמן קצר מאוד יחסית בסדר גודל של זמן השתנות אבולוציוני והדבר הופך אותה אפילו יותר תמוהה ומוזרה כאחד.

זה ממש ברור מדוע דרווין הותקף כל כך עם הוצאת ספריו  ומדוע יהיו גם כיום קוראים שעשויים להתייחס בספקנות לעצם התיאוריה  והמאמר.

בספרו "בני מיננו", מרווין האריס כותב שלהתפתחות מוחנו עד לכדי דרגת המורכבות שמאפיינת אותו כיום היו השלבים המקדימים הבאים:

לפני כ- 3 מיליוני שנים, היה שלב המעבר מגזע קופים פרימאטי של אותה התקופה  אל קופי-על שהיווּ את החוליות המקדימות של בני-מיננו. פרימאטים אלו נקראו בשם אוסטרלופיתקוסים (=הקוף הדרומי) . הם  היו הראשונים שהילכו חלק מהזמן זקופים.

עקב אילוצי-אקלים (שהתחמם במהלך תקופה זו והפך יותר יבש) ודלדול העצים שופעי הפרי, הם נאלצו לצאת לפחות בחלק מהזמן מן היערות המדלדלים אל הסוואנות היבשות של אפריקה הקדומה בכדי למצוא שם את מזונם.

האוסטרלופיתקוסים היו עדיין בעלי פרווה. גובהם היה כמטר אחד ונפח מוחם היה פחות ממחצית מנפח מוחנו.

הם ניזונו כנראה משילוב של ליקוט לקט, אכילת שורשים, ציד חרקים או חיות קטנות ואכילת נבלות. יש רמזים לכך שתקופה יבשה וקשה זאת שהיוותה אתגר הישרדותי קשה והותירה חללים רבים, גרמה לאילוץ לשימוש ראשוני במכשירים. בנוסף לכך היא הובילה את האוסטרלופיתקוסים לתהליך התפתחות אבולוציוני מואץ עם עלייה מסוימת בנפח מוחם וביכולת השימוש במכשירים שלהם.

לפני כ- 2.5 מיליון שנים, האוסטרלופיתקוסים החלו לייצר כלי חיתוך וקיצוץ משברי-אבנים. הם עשו זאת  כנראה באמצעות הטחת שתי אבני-צור זאת בזאת. אחת מן האבנים שימשה כבסיס והאחרת כפטיש. שתי האבנים נשברו והותזו בדרכים שונות ושתיהן הפכו שימושיות למטרות שונות.

בהדרגה, מתוך האילוץ לדעת להשתמש במכשירים אלה ומתוך אילוצים אחרים שהכתיבו התנאים הקשים התפתח מן האוסטרלופיתקוסים גזע ההומו-הביליס (=האדם המסוגל) שמוחו היה גדול ב- ~30% מזה של קודמיו.

ההומו-הביליס לא הילך זקוף רוב הזמן. קומתו הייתה נמוכה ואצבעותיו ובהונותיו מעוקלות. הדבר מלמד שהוא אכל עדיין נבלות, שורשים ולקט ולא היה צייד מיומן של מרדפים.

לפני כ- 1.6 מיליון שנים הופיע ההומו ארקטוס (=האדם הזקוף). הוא היה כנראה גדול ונבון יותר מאשר ההומו-הביליס הילך זקוף ואף רץ.

הדבר המדהים הוא שלמרות התפתחותו מערכת הכלים שלו נותרה ללא שינוי למשך 1.3 מיליון שנים נוספות. יתכן והוא השתמש באשפות עור לנשיאת אבנים אך הוא כנראה לא השתמש בכלים מעבר לכך. הרשומות הארכיאולוגיות טוענות בתוקף כי לאבותינו אלה לא הייתה היכולת ליצור סמלים או רישומים כלשהם ושהם אפילו לא ידעו כיצד ליצור אש או להשתמש בה באופן יזום ונרחב.

לפני כ- 300 אלף שנים נוצרה קפיצה אבולוציונית מדהימה: תוך האצה אבולוציונית מרשימה, קצרה ביותר וטעונת הסבר נוצר הגזע החדש של ההומו-ספיינס (=האדם החושב) עם מוח שנפחו הגיע פתאום לגודל המדהים של 1.5 ליטר .

הייתה זו גדילה של ~50% במסת המוח ונפחו בתוך תקופה של כמעט אפס זמן בסדרי-גודל זמן של התפתחות אבולוציונית.

בתוך זמן קצר ביותר הנמדד בכמאה אלף  שנים, החלה תקופת האבן שהתאפיינה בהתפתחות מסחררת של ייצור כלים, שימוש באש, ציורי-מערות, התפתחות מסורות של ידע, שימוש בסיגנלים (= סימנים לא ורבאליים) ובסמלים והתפתחות תרבותית מרתקת.

מאז נדרשו לאבותינו פחות מ- 100 אלף שנים, בכדי להפוך מחברת ציידים ומלקטי-לקט לחברה החקלאית והתעשייתית שנוצרה פתאום, יֶש מאָיִן בחלקי-עולם נרחבים.

חשוב להסביר כי הפעלת מוח גדול ופעיל כמו של ההומו-ספיינס היא יקרה ביותר במונחים  אבולוציוניים של עלות מול תועלת. מוח גדול מעמיד דרישות גבוהות במונחים של אספקת אנרגיה ודם מן הגוף.

במצב פעילות רגיל, המוח שלנו צורך יותר מ- 20% מכלל תצרוכת החמצן שלנו!. חשוב גם להבהיר כי  גם אם אכן נוצרה בדרך מקרית של מוטציה קפיצה שכזו בנפח המוח, אין היא יכולה להפוך לפונקציונאלית ברמה הקוגניטיבית אלא בתוך דורות רבים אשר במהלכם היא תיחשב לכאורה רק למעמסה.

אם כן, לפחות בהתחלה, הניאו-קוֹרְטֶקְס צמח פתאום כתוצאה ממוטציה ששכפלה את הקורטקס היונקי הקדום והכפילה את נפחו בהרבה מונים .

עקב כך משקלם היחסי התאים העצביים המרושתים, מרובי הדנדריטים והאפורים ביחס למשקלו הכולל של המוח עלה בהרבה .

מתוך כך עלה הפוטנציאל של המוח האנושי ליצור מבנים חשיבתיים מורכבים. פוטנציאל זה לא מומש כנראה כבר בדורות הראשונים שלאחר המוטציה ונדרשו לו שנים רבות להתפתח.

לכאורה היה כאן במשך דורות רבים  לא יותר מאשר סרח עודף מוטאציוני שסופח לקוֹרְטֶקְס  היונקי הקדום והגדיל אותו לממדים בלתי-סבירים וזוללי אנרגיה למכביר.

סביר שגם אם הייתה נוצרת מוטציה המכפילה נוירונים או תאים קוֹרְטִיקָליים במוח או יוצרת בדרך אחרת תאים עודפים במוח היא הייתה מוכחדת ע"י כוחות הברירה הטבעית די מהר אלא אם כן היא הייתה תורמת באופן כמעט מידי להישרדות ולרבייה.

הראייה לכך היא שהרבה מוטציות אחרות שלא הועילו ברמה המידית הוכחדו בד"כ תוך זמן קצר יחד עם נושאיהן שכן היוו הכבדה בצריכת אנרגיה או היוו הכבדה בריאותית ,תפקודית או אסתטית ופגעו בכך  בסיכויי ההישרדות של נושאיהם.

מהו אם כן  היתרון למוח מעובה מסוג זה בהיבטים הישרדותיים  קצרי טווח.

קונארד פיאלקובסקי, חבר הוועדה לביולוגיה אבולוציונית תיאורטית באקדמיה המדעית של פולין הציע את ההסבר המרתק הבא לתועלת הישרדותית אפשרית כמעט מידית של תוספת מעין זאת:

מוח רב גיבויים ומאסיבי זה היה כנראה יעיל יותר מהמוח שלפני המוטציה לצורך התמדה במרדפי-התשה למרחקים ארוכים. המדובר הוא במרדפים  של קבוצות ציידים אנושיות אחר טרף במישורים הפתוחים  עד לקריסת הניצוד בחום השמש היוקדת והחשופה של הסוואנות האפריקניות. הציידים האנושיים המצוידים במוח מסיבי ביותר ורב גיבויים הצליחו להימנע מקריסה מקבילה לתוך מצבי ערפול ועילפון גם במצבי מאמץ ריצה מתמשך בתנאי עומס חום כבדים.

ההסבר לכך הוא שתאי-המוח יותר רגישים לעומס חום מאשר תאי-האיברים האחרים בגוף. התמוטטות תאי-המוח גורמת לטשטוש קוגניטיבי, לעוויתות, לשבץ ואף למוות. זה מה שקורה לחיות שהן פעילות מעבר לגבול יכולתן בעונות החום.

אם נתונה מערכת שרכיביה נוטים להתמוטטות עקב חום או גורם אחר, ניתן להגדיל את יכולת הישרדותה וגיבויה ע"י הגדלת מספר הרכיבים הממלאים את אותו תפקיד חיוני וגם ע"י הגדלת מספר הקשרים בין רכיבים אלה.

חשוב לציין גם שמוח גדול ומסיבי מתחמם יותר לאט גם ללא קשר לגיבויים.

יתכן מאוד שמוטציה כלשהי גרמה לכך שמוחו של ההומו-ספיינס עבר שכפול מוטציוני מקרי שיצר כמות עודפת של תאי-עצב מרושתים במוחו.

הברירה הטבעית העדיפה את המבנה החדש למרות עלותו האנרגטית הרבה כאמצעי להשגת תפקוד אל-כשל בתנאי-עומס חום כבדים כגון אלה הנוצרים בעת מרדפי צייד מתישים בסוואנה הלוהטת.

ביחס לרוב בע"ח ההומו-ספיינס איטי בריצה למרחקים קצרים. האדם המהיר ביותר, מגיע לכל היותר למהירות 40[Km/hr] לעומת מהירות 60÷120[Km/hr] של ההולכים על 4. אולם אנו יודעים כי כאשר מדובר ביכולת להתמיד בתנאי-חום בריצה למרחק ארוך כגון המרתון או אפילו מרחקים גדולים יותר, האדם מסוגל להאריך בריצה רציפה יותר מרוב בעלי החיים!.

אנו בנויים לפיזור חום יעיל באמצעות קומתנו הגבוהה, מבנה גופנו המוארך, עורנו נטול השערות ומרובה בלוטות הזיעה ובייחוד מוחנו הגדול ורב הגיבויים.

נדמיין קבוצת ציידים הרודפת אחר אנטילופה קדומה בסוואנה האפריקנית. הציידים מצוידים בחניתות עץ ואולי גם באבני-צור. יתכן שהציידים הצליחו להפתיע את האנטילופה, לפגוע בה ולפצוע אותה באמצעות יידוי אבנים גדולות ומחודדות או באמצעות דקירה בחניתות. האנטילופה הפצועה נאבקת על חייה ועדיין בורחת במלוא כוחה. הציידים עוקבים אחריה באמצעות יתרון גובהם במצב עמידה, ראייתם התלת-ממדית החדה ויכולתם להתחקות אחר עקבותיה. הציידים רצים ללא הפסקה מאחר שעליהם להגיע אל האנטילופה הפצועה לפני שתספיק להסתתר במקום מבטחים או שתילכד ותיאכל ע"י חיות טורפות.

יתרונם של אבותינו על חיות אחרות במרדף לא היה קשור למהירותם או לכוחם הדל יחסית. הוא התבסס בעיקר על היותם בעלי-מנגנונים לוויסות חום וכתוצאה מכך להתגברות על החום. ההזדקפות ותוספת הגובה, מבנה הגוף הצר והמוארך, השלת הפרווה ויחד עמה הִתְרָבוּת בלוטות הזיעה על כל משטח העור אִפשרה פליטת חום רבה מגופם בייחוד בעת הריצה שיצרה משב רוח קבוע על עורם. רק בראשם נותר שיער צפוף ומעובה להגנת המוח מפני השמש הקופחת. מסתבר שכל השכלולים האלה עדיין לא היו אמורים להספיק בכדי להתגונן מפני החום המתיש של הסוואנה באפריקה בעת ריצה ממושכת. לכן מוטציה שהתבטאה בשכפול הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום ועיבויו התקבלה בברכה ואפשרה לנושאיה להישאר צלולים גם כאשר מוחם התחמם יתר על המידה.

הגיבוי החדש של המוח אִפשר התחממות איטית יותר והמשך פעילות מוחית תקינה במצב בו גם בע"ח החזקים ביותר קרסו מהחום לאחר ריצה ממושכת.

כך גיבוי המוח אִפשר יותר מרדפי צייד מוצלחים שמשמעותם הייתה מזון מן החי עשיר בחלבונים, באנרגיה וגם בנוזלים בתקופת יובש אשר בה רבים מתו ברעב ובצמא.

כך הפך השינוי האקראי במבנה המוח ליתרון אבולוציוני מידי ובולט. נושאיו שרדו והתרבו יותר מהאחרים ומשקלו הגנטי היחסי עלה מאוד תוך דורות מועטים.

הסבר ההתקדמות המטאורית ביכולות החשיבה וההמשגה של ההומו ספיינס.

ע"פ האריס, ייתכן וניתן להקיש מתוך השיפור שהוכנס לאחרונה בהדרגה בשדרוג מחשבים על התמורות שחלו במוח האנושי בטרום תקופת האבן וההיווצרות המהירה של התפקודים החדשים שהתאפשרו בו תוך כ- 100 אלף שנים כתולדה לאו-דווקא צפויה או מתוכננת של מוטציה זו.

בהיבט המחשב, מהנדסי-המחשב עיצבו בתחילה מעגלים שפעלו באופן טורי (ליניארי). המחשבים הראשונים טיפלו בבעיות שפורקו לסדרה רצופה של שלבים שיש לבצעם זה אחר זה. תרשימי הזרימה ייצגו את דרך החשיבה הזו.

ככל שנבנו מחשבים יותר מורכבים ובעלי מעגלי-זיכרון קטנים ורבים יותר וככל שהמרחקים בין הרכיבים קטנו בכדי להחיש את מהירות הטיפול, כך יכלו המכונות לפתור בעיות ליניאריות יותר מורכבות.

המתכננים הבינו בהדרגה כי סוגי-בעיות מסוימים כגון זיהוי והשוואה, תרגום שפות והנחיית רובוטים המסוגלים ללמוד הינן מעבר לתחום העיבוד הליניארי.

החל מהבנה זאת, המאמץ רוכז בקישור ובהשוואה בין מספר מעגלים טוריים שכל אחד מהם מעבד בו-זמנית את הפתרון מהיבט אחר של הבעיה. צורה זאת נקראת בשם עיבוד מקבילי.

יתכן וגם במוח האנושי חל תהליך התפתחות דומה שבו שכלול וזירוז העיבוד הטורי יחד עם הכפלת מסלולי-נוירונים אִפשרו את המעבר מעיבוד טורי של המושג-הפרימיטיבי הבנוי על התניות, לעיבוד המקבילי והמרושת של המושג-הבָּשֶל המתייחס אל מאפיינים קונקרטיים של המושג הנדון ובמקביל  לכך גם אל מאפיינים סמליים, תהליכי חשיבה וכיו"ב.

החשיבה המושגית הבְּשֶלה והקוגניטיבית מאפשרת גם השוואה ושקלול מקבילים של תוצאות אפשריות של פעולות שונות, הערכת השלכותיהן ומתוך כך שיפוט ושיקול-דעת.

התהליך התאפשר באמצעות היווצרות הניאו-קוֹרְטֶקְס המורכב והמרושת שהוא משכן הסמלים והקוגניציה. מבנה זה תפקד בהדרגה מעבר לתפקודו של הקוֹרְטֶקְס  היונקי הקדום שהוא משכן המושגים הקונקרטיים והפרימיטיביים.

הניאו-קוֹרְטֶקְס יכול להיקרא גם המוח הקוגניטיבי. ניתן להסיק כי אין כאן מוח פשוט ודיכוטומי בדומה למוח הלימבי המבוסס על מרכזי עיבוד ביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) וקוֹרְטֶקְס יונקי קדום המקושר אליהם.

משוער גם שלא מדובר כאן על קוֹרְטֶקְס המשמש מעין מרכז זיהוי מושגים פרימיטיביים ומסננת התנהגותית בלבד בדומה לקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

בניאו קורטקס ישנו ריכוז אדיר של חומר גנגליוני אפור. הוא מתחלק פונקציונאלית למרכזי-עיבוד ביניים[1] (אונות) ולצומתי-סינון והחלטה בדומה ליחס המתקיים במערכת הלימבית בין מרכזי-עיבוד הביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) לבין הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

מורכבות החומר וצפיפותו יכולה לאפשר גם תפקודים קוגניטיביים מורכבים יותר.  ניתן לשער כי המבנה הרשתי הצפוף של כל המוח הקוגניטיבי שעשוי מריבודי קוֹרְטֶקְס מאפשר גם את שתי הפונקציות הבאות שאינן קיימות כנראה  במוחות היותר נמוכים:

– הבחנה בין דמות לבין רקע. הבחנה זו מאפשרת גם הבחנה  בין עיקר לבין טפל, בין מהותי לשולי. כך מתאפשרת האבחנה בין תכונותיו המהותיות של מושג לבין תכונות מקריות או שוליות.  כתוצאה מכך מתפתחת היכולת להֶיקֶש האם מוצג משתייך למושג מסוים או אינו משתייך. הבחנה בדמיון היא הבסיס לתהליכי הבנה, הערכת דמיון או שוני, הפשטה המבוססת על הבנת מהות וכיו"ב.

יכולת של רבדים שונים המצויים לכאורה בתחום של מעבדי-הביניים לשמש בתפקיד קוֹרְטֶקְס מסנן ושוקל לגבי המידע המגיע אליהם מרבדים יותר עמוקים בתוך אותם מרכזים עצמם. הדבר מאפשר עיבוד רב-שלבי המבוסס על זהות או דמיון, ניגוד או הבדל  ומאפשר מתוך זאת תהליכי קבלת החלטות מורכבים אשר בהם כל החלטת ביניים מוקדמת קובעת את שלבי החשיבה וקבלת ההחלטות העוקבים לה.

כל זה דומה לתרשימי-הזרימה המייצגים את הבינה המלאכותית ותהליכי-החשיבה של המחשב המשוכלל של ימינו. תרשימים שהם לכשעצמם מבוססים כמובן על אופני- חשיבתנו.

תרשימי-הזרימה של המחשב הם פרי מוחנו. המצאתם התאפשרה רק בזכות המורכבות של תהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות הרב-שלביים שיכולים להתבצע במוח הקוגניטיבי שכולו עשוי מהחומר האפור שהוא חומר היסוד של הקוֹרְטֶקְס.

המוטציה הגנטית של שכפול התאים הקורטקליים נִבררה בתחילה לצורך עמידה בעומסי-חום אך בהמשך שִמשה למטרות שונות בתכלית.

מסתבר שמטבעה הברירה הטבעית אכן פועלת לעתים מזומנות על סמך העיקרון הבא:

לעיתים במהלך הברירה הטבעית מתקיים שימוש במבנים אשר נבררו בטווח הקצר  לצורך קיומי מסוים כבסיס לשינויים וגיבושם לכלל מבנים חדשים אשר ימלאו בעתיד צרכים קיומיים אחרים  השונים מהותית מהצורך המקורי.

דוגמאות:

* הריאות-היבשתיות התפתחו כנראה משלפוחיות ששימשו את הדגים הקדומים לצורך ציפה.

* כנפי-הציפורים התפתחו מרגליהם הקדמיות של דינוזאורים אשר החלו להלך על שתיים ולנתר מעץ לעץ. גפיים אלו שימשו תחילה לצורך אחיזה, אח"כ לדאייה ולבסוף לתעופה. בתוך כך קשקשים קרניים על פניהן הפכו בהדרגה לנוצות.

יתכן מאוד וגם מוחנו החושב התפתח בהדרגה מתוך מוטציה מקרית שהשתמרה תחילה רק מתוך הצורך להתמיד במרדפי התשה מרתוניים בסוואנות בתקופת יובש ומחסור. בהדרגה המבנה המרושת והרב קישורי שלו  אפשר תהליכים שונים של שכלול שאִפשרו קפיצה מהותית ביכולת החשיבה, יצירת המושגים  והדמיון.

לפי מרווין האריס ייתכן ותיאוריה דומה יכולה להסביר את ההתפתחות המוחית המדהימה של היונקים הימיים  המופלאים כגון הדולפינים או הלווייתן הקטלן הידועים בתקשורת חברתית מורכבת ויכולת למידה מרשימה. הבעיה האבולוציונית שניצבה בפני יונקים ימיים מחוסרי-זימים אלה הייתה המחסור בחמצן והסכנה לקריסת המוח בעת שחייה ממושכת מתחת לפני המים. זוהי פעולה שכנראה נדרשה מהם לצורך צייד, הזדווגות, אכילה וכיו"ב. גם אצלם ניתן לראות מוח מעובה לצורך תפקוד אל-כשל בתנאים קיצוניים שנדרשו ממנו לצורך הישרדות בים . מוח זה הפיק תוצרי-לוואי מהפכניים למדי בתחום התקשורת וההתנהגות החברתית של יונקים אילו. חלק מהם מדהימים בתחכומם החברתי וביכולת התכנון שלהם  אם כי התפתחותם הקוגניטיבית סמלית היא כנראה עדיין פחותה בהרבה מזו שלנו.

לסיכום:

המעבר ממושג אב וממושג-פרימיטיבי למושגים הבשלים והמסומלים הוא כנראה המעבר החשוב ביותר בהתפתחותנו ובהתפתחות החיים על פני כדור-הארץ בכלל. מוזר לחשוב כי מעבר זה התרחש כפי הנראה כמעט במקרה מתוך מוטציה עיוורת (ללא הפריית בני-אלים) שסייעה להישרדות האוחזים בה וגרמה להעדפתם על פני אילו שחסרו אותה מתוך תהליך הברירה הטבעית שפעל בעוצמה בתנאים הקשים ששררו בתקופת היובש והחום בה נוצר ההומו ספיינס.

תימוכין נוספים לתיאוריה זאת הטוענת כי שימור המוטציה של השכפול נועד בעיקר בכדי לעמוד במרדפי-התשה תחת עומסי-חום מצויים כנראה במאפייני התפתחותו של  האדם הניאנדרטלי.

האדם הניאנדרטלי עבר כנראה גם הוא את המוטציה אך  נדד כפי הנראה זמן קצר לאחר מכן לאירופה הקרה והמושלגת והתפתח בתנאים קרים . באותה התקופה הקרו-מאניון התפתחו כנראה בתנאים החמים של אפריקה.

משוער שהניאנדרטלי היה כנראה  הרבה פחות מפותח במונחים של חשיבה ודמיון מהקרו מניון . ייתכן והטרגדיה של האדם הניאנדרטלי הייתה שהוא עבר לאזורים הקרים יותר לפני שמוחו סיגל את תפקודי העל שנוצרו אצל הקרו מניון .  הניאנדרטלי נדד כנראה  תקופה קצרה לאחר המוטציה המוחית הגורלית  לתנאים קרים ולא חי דורות רבים בתנאי-עומס חום כמו המקביל האפריקני שלו שנותר במשך דורות רבים לשרוד בסוואנות האפריקאיות.

תנאים קרים אלה יצרו מחסור חמור באנרגיה. כתוצאה מכך מוחו המוגדל  היה עלול להוות חיסרון זולל אנרגיה ומחליש ולאו דווקא  גורם מסייע קריטי במרדפי התשה. המאבקים באקלים קר מצריכים כנראה יותר ריבוי אנרגיה, כוח ועמידות.

נראה כי תנאים אילו לא עודדו את שימור עיבוי-המוח "זולל האנרגיה" עד כדי שכלולו והכשרתו ההדרגתית לתפקודי-על. באקלים זה לא נדרש כנראה גיבוי מוחי בעת מרדפים שכן הגוף והמוח לא התחממו יתר על המידה גם בתנאי מאמץ מתמשך. נראה שהאקלים הקפוא עודד יותר  ריבוי שומנים, שרירים ומסת גוף.

יתכן ובמשך התקופה הראשונית בה נדד האדם הניאנדרטלי לאזורים הקרים המוח המוגדל שלו היה עדיין לא פונקציונאלי וייחודו היחיד היה בהיותו בעל מערכת גיבוי שעשויה לסייע במרדפי התשה בתנאי חום. בתנאי הקור של אירופה הקרה הדבר לא היווה יתרון אלא מעמסה בלבד. הדבר תרם כנראה לניוון וצמצום פעילות החלק המעובה של הניאו-קוֹרְטֶקְס, והחלפתו ההדרגתית בשכבות הגנה ושומן שבאו להגן על המוח במהלך מאבקי-הקיום הפיזיים הקשים שעמדו בפני הניאנדרטלי.

במקרה זה, יתכן מאוד ונפח הגולגולת העצום של הניאנדרטלי נבע מהמוטציה ההתחלתית בלבד ואינו מעיד בהכרח על נפח המוח שהיה לו. יתכן וחלק מנפח זה היה מלא רקמות שומן מעובות תוך גולגולתיות שמטרתן הייתה להגן על המוח מחבטות ולשמור על חומו.

מעניין שלמרות כוחו הפיזי הרב הניאנדרטלי הוכחד עד מהרה במאבק הקיום מול הקרו-מאניון היותר מפותח שהגיע כנראה מאפריקה לאירופה מאוחר יותר.

הקרו-מניון הגיע כנראה עם מוח מוגדל פונקציונאלי שהצדיק את שימורו בנפחו המקורי בזכות תפקודי העל שלו ותרומתם להישרדות ולברירה הטבעית.

נראה שה"קרו-מניונים" ניצחו את הניאנדרטליים ברוב תחומי התפקוד העיקריים ודחקו את מקומם לנישות בהן הקיום היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי.

מסתבר שבכדי להיכחד אתה לא צריך להיות גרוע. די בכך שאתה קצת פחות טוב מהמתחרה שלך וכבר תפסיד ברוב המישורים.

לסיכום: במאמר זה נעשה ניסיון להסביר את מהות המוטציה שכנראה תרמה להתפתחות האדם מקופי העל ואת הסיבות המשוערות להישרדותה של מוטציה זו לאורך דורות רבים עד שהפכה לפונקציונאלית.

[1] מרכזי עיבוד הביניים של המוח הקוגנטיבי הן האונות למעט האונה הפרונטלית, למרות שבמאמר יכתב אונות.

המבנה הפיזיולוגי והתפקודי הבסיסי של מוחנו.

המבנה הפיזיולוגי והתפקודי הבסיסי של מוחנו.

במאמר זה ניתן מבוא לגבי חלקי המוח ותפקידם. מבוא זה עשוי לסייע בהבנת הפרקים שיבואו אחריו. הוא ניתן מתוך הנחה שלרוב הקוראים אין את הזמן והסבלנות ללמוד עצמאית ספר מבוא בפיזיולוגיה של המוח.

מוחנו השוקל 1.4÷1.65 ק"ג. הוא גדול יחסית למשקל גופנו בהרבה ממוחם של כל בעלי החיים הסובבים אותנו לרבות אלה הנחשבים מפותחים יחסית. כיום ישנן בידנו עובדות ברורות יותר לגבי המוח כגון כיצד מגיע אליו המידע.

ישנן עובדות אחרות הדורשות עדיין יצירת תיאוריה מסבירה ומחקר תיאורטי . למשל, עדיין אין בידנו הבנה מספקת  של מנגנוני עיבוד המידע והחשיבה אשר מתרחשים במוח.

נתחיל בסקירה קצרה לגבי מנגנון הגעת המידע אל המוח.

קיימת דיפרנציאציה ושוֹנוּת בין המסלולים העצביים השונים שנועדה כנראה בכדי שיוכלו לשאת מסרים שונים זה מזה.

תהליך החישה ותרגום גירויי הסביבה לקודים עצביים במוח.

בכל ספר בסיסי בנושא פסיכולוגיה-פיזיולוגית ניתן למצוא מידע רב בנושא זה.

חלק קטן ממידע זה יפורט כאן כדי להבהיר דברים ברמה הבסיסית ולקשרם לנאמר על המוח המרכזי.

המוח עשוי ממעברים עצביים, דהיינו דנדריטים[1], סומות[2] ואקסונים[3].

אופי המעבר העצבי פועל תמיד בהתאם לחוק הבינארי של הכול או לא כלום.

מה שכן יכול להשתנות הוא לא אופי המעבר בעצב הבודד אלא תדירות הירי העצבי. עוצמת הירי העצבי המתבטאת במספר הנוירונים הסמוכים הפועלים בו-זמנית, סוג הנוירונים המופעלים במוח ואל איזה מחלקיו הם מקושרים.

נראה כי שפת הנוירונים דומה לשפת המורס המבוססת על קודים דומים. גם שפת המחשב היא שפה בינארית המבוססת על עיקרון דומה.

הקידוד העצבי מתבסס על שלושת המאפיינים העיקריים הבאים: 

א. מאפיין מיקום –  לאיזה אזור במוח יועבר המסר.

ב. מאפיין תדר –  מה תהיה תדירות המסר העצבי. יתכנו תשדורות מרובות ומשתנות תדרים כגון המורס.

ג. מאפיין הָעוצְמָה – כמה נוירונים מופעלים במקביל.

הגירוי יכול להפעיל ייצוגים באזורים שונים במוח. ייצוגי-הגירוי יכולים להופיע באזורים שונים במקביל או בתהליך עוקב טורי.

עיבוד ברמות הנמוכות עשוי להוביל לעיבוד נוסף ברמות הגבוהות.

דוגמאות:

* ייצוג באֶמִיגְדָלָה מפעיל בחלק מהמקרים דחף חזק שעובר בקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

* עיבוד הדחף במוח הקוגניטיבי וקישורו לסמלים תורם ליצירת המשגות מילוליות התורמות להכרת דחף זה ולתרגומו לרגש.

לעתים, תהליכי-עיבוד מפעפעים בכיווּן ההפוך: הבנה כואבת שנוצרה בניאו קוֹרְטֶקְס יוצרת רגש כואב ומסעיר אשר יוצר תהודה דִחְפִית או אוטונומית במערכות היותר נמוכות.

לדוגמא, האדם מתחיל לבכות ואף לרעוד בעקבות ידיעה קשה ששמע וניתח.

מסלול הגירוי מתחילת דרכו:

בדרך-כלל, הגירוי הקונקרטי ייצר קרינת גל, השפעה כימית, השפעה פיזית וכיו"ב שתיצור תגובה באיבר החישה המתאים.

תגובה זאת תיצור בדנדריט מסר עצבי ספציפי שמאפיין את הגירוי.

מסר עצבי זה שיעבור דרך האקסון, יגרום להפעלת מסלול עצבי-מוחי-מרכזי המועבר דרך התָלָמוּס[4] שהוא מעין מרכזיה ממיינת למרכזי עיבוד ראשוני.

העיבוד הראשוני יוביל לתגובת אינסטינקט מידית, לתגובת  דחף מהירה או לתגובה קוגניטיבית שקולה ואיטית יותר לפי מידת הבהילות או העידון הנדרשת.

ייצוג מאפייני-האובייקט על פני הקולטנים החושיים אינו תמיד הומוגני.

לדוגמא, במקרה של חוש הרְאִיָה, ייצוגיות פני הרשתית[5] במרכז הרְאִיָה אינה הומוגנית: ל"כתם הצהוב" במוח ניתן שטח ייצוג יותר גדול.

באשר לעוצמת הקליטה – הרגישות היותר גדולה של המוח היא עבור רמות עוצמת גירוי יותר נמוכות ועבור שינויים דקים בעצמתן של רמות אלו.

במוח יש תאי עצב המגיבים רק לצורות מסוימות ותאים אחרים המגיבים רק לעוצמות מסוימות. ישנם גם תאים המקדדים על סמך הָנְגָדוֹת. תאים אלה רגישים לתנועה ולהָנְגָדוֹת צבעים. מעניין כי הרשתית בעינם של בע"ח נמוכים פילוגנטית היא יותר מורכבת מזאת של בע"ח גבוהים פילוגנטית. הדבר מעיד על עיבוד מרכזי המתבצע כבר בשלב קליטת הגירוי הראשונית  ברשתית.  

דוגמאות:

* הצפרדעים מנתחות בעיקר תנועה. אצל הצפרדע ניתוח התנועה נעשה ברשתית בגָנְגְלִיוֹן[6]. לעומת זאת, אצל הפרימאטים כולל בני האדם ניתוח ועיבוד התנועה מתבצעים בתוך המוח המרכזי.

* מניסויים בבני-אדם  התקבל  שתאי ניאו קוֹרְטֶקְס מסוימים במוח מגיבים לקווים ושולחים מידע לקבוצות של תאים שונים על פני הניאו קוֹרְטֶקְס בהתאם לכיווּן הקו. משם מועבר המידע לתאים המנתחים זוויות.

* אצל יונקים בכלל ואצלנו בפרט  ישנה  עדות שתאים עצביים במוח אינם מומחים מלידה לעיבוד גירוי ספציפי אלא רוכשים יכולת ניתוח מתוך התנסות. רשת תאים הופכת להיות מוקדשת לצורה מסוימת בעקבות תהליך למידה.

קליטת צבעים מתבססת, כנראה, על קודים משלושה קולטנים לשלושה תדרי אור עיקריים מהם ניתן להרכיב את כל הצבעים האחרים.

חוש השמיעה –  לצורך קליטת תדרי הקול השונים ישנן שערות באורכים שונים הממוקמות לאורך קונכית השמיעה. תדרים נמוכים מרטיטים את המיתרים היותר ארוכים הקרובים למדרגות התחתונות של הקונכית. הבחנה בין תדרים סמוכים נעשית בעיקר ע"י מנגנון הגורם לשיכוך המיתרים הסמוכים. במקרה זה, העברת המסר העצבי נעשית הן באופן אקסיטטורי[7] של רצפטורי-המטרה והן באופן אינהיביטורי[8] של הרצפטורים הסמוכים.

קידוד עוצמת הקול מבוצע בתאי-קליטה הנמצאים בממברנת השמע עצמה. עוצמת הקול מקודדת באופן מיקומי הן בהִיפּוֹקָמְפּוּס והן במוח הקוגניטיבי השִמְעי.

איכון מיקום הרעש מתבצע על סמך א-סינכרוניזציה המגיעה משתי האוזניים לגבי אותה התשומה. הדבר תקף במיוחד לגבי תדרים נמוכים. לגבי צלילים גבוהים האיתור מסתמך בעיקר על השוני בעוצמת הצליל המתקבלת בכל אוזן.

חוש שיווי-המשקל מסתמך בעיקר על המערכת הווסטיבולרית[9] הנמצאת בתוך האוזן הפנימית. למערכת זאת יש קישורים ישירים לגזע המוח. מסרים עצביים מוחיים של תנועת נוזלים חזקה ומשמעותית במערכת הווסטיבולרית גורמים לתחושת בחילה. תשומות עצביות ישירות ממערכת זאת לשרירי-הצוואר אחראיות להחזקה האוטומטית של יציבת הראש. תשומה ישירה של מערכת זאת לעבר שרירי העיניים מאפשרת את מיקוד הרְאִיָה.

חוש המגע – מסתמך על שני המסלולים הבאים:

המסלול המישושי נותן מידע מרחבי מדויק על האובייקט המוחש.

המסלול הספינותָלָמי: מעביר אינפורמציה של כאב וטמפרטורה.

הגירוי במסלול זה הוא לא דיכוטומי אלא יש אבחנה גם לגבי העוצמה. המסלול נקרא כך כי הוא עובר דרך התָלָמוּס.

בתחום זה קיימת תופעת הסתגלות העצבים לכאב או לתחושת מגע.

לדוגמא, אנו מפסיקים בהדרגה לחוש ברצועת השעון שעל ידנו. קיימת גם הסתגלות של העור לחום עד לרמה מסוימת.

בקצה השני של הפלט (output), מי שמגיב בסופו של דבר על הקליטה החושית ועל תהליכי-העיבוד והפלט העצבי שמתבצעים בעקבותיה במוח הם תאי-השריר והבלוטות המפרישות.

כמעט כל הבלוטות-האנדוקריניות[10] והאקסוקריניות[11] מנווטות ע"י המוח.

לא כל תגובותינו מתווכות ע"י המוח. הרפלקסים מתווכים על ידי מרכזים עצביים המצויים במוח השדרה. את הרפלקסים ניתן לאבחן ע"פ משך הזמן הקטן הנדרש לשם ביצוע התגובה. לדוגמא, היציבה שלנו נשמרת הודות לשינויים אוטומטיים במתח השרירים המתאפשרים הודות לקשת רפלקסים העוברת במוח השדרה.

הבסיס העיקרי לחלק מהתנהגותנו הוא פיזיולוגי. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בהתנהגות מינית. ההתנהגות המינית מאוד מושפעת מן המערכות המיניות ההורמונאליות והמערכת שאחראית על ייצור הנוזלים המופרשים במהלך האורגזמה. מערכות אלו מושפעות גם מגירויים קוגניטיביים וחזותיים בעלי אופי מיני והן מגירויים תחושתיים באזורים ארוגניים בייחוד באזור איברי המין.

מסתבר שתאי-המוח מושפעים מן ההורמונים עוד מלפני הלידה. מוח הגבר שונה ממוח האישה בתגובתו להורמונים הגבריים. הורמונים אלה אחראיים בין השאר ליצירת תאי-הזרע ולערור הדחף המיני. נוכחות הורמונים מסוימים במהלך ההיריון מובילה להיווצרותו של הזכר. בכל מקרה אחר תתפתח נקבה וזאת גם אם יורחקו ממנה השחלות.

אם כן, ההורמונים מעצבים את המוח ואת התנהגותנו במישורים מסוימים בשלבים קריטיים של ההתפתחות העוברית ובגיל ההתבגרות. באשר להתנהגויות אחרות עולה משקל השפעתם של החיקוי החברתי והלמידה.

מבנה המוח האנושי. סקירה כללית על מבנה המוח ותפקידיהם המרכזיים של חלקיו .

המוח בנוי כמעשה מרכבה. החלקים היותר קדומים פילוגנטית מצויים בלִיבָּתו והחלקים היותר חדשים פילוגנטית מצויים במעטפתו.

המוח בנוי משלושת החלקים העיקריים הבאים שהתפתחו במהלך ההתפתחות הפילוגנטית האבולוציונית:

גזע המוח.

הטבעת המקיפה את גזע המוח – המוח הלימבי.

צמרת המוח –  הניאו-קוֹרְטֶקְס.

לשלושתם תפקידים חשובים אך נפרדים. חשוב להבין שאין חלק אחד חיוני יותר מהאחרים לצורך תפקוד תקין של המוח כמכלול. בכדי שהמוח יתפקד היטב שלושת החלקים צריכים לתפקד באופן תקין ובנוסף לכך יש להגיע לאיזון מתאים בין  שלושת החלקים האלה.

גזע המוח.

בהיבט הפילוגנטי גזע המוח נחשב לקדום, לפרימיטיבי ולבסיסי ביותר במוח. הוא נקרא גם מוח האף הקדום. יש המֶכָנִים מוח זה גם בשם המוח הזוחלי (reptile)  שכן הוא מהווה את עיקר מוחם של זוחלים רבים אשר להם מערכת עצבית בסיסית בלבד ולא הרבה מעבר לכך.

גזע המוח מקיף את חלקו העליון של חוט השדרה והוא מעין שלוחה מעובה המקיפה את מוח השדרה. מוח זה אחראי על הפעולות הבאות:

אינסטינקטים[12] ורפלקסים בסיסיים.

תגובות אוטונומיות ואינסטינקטיביות בסיסיות לריח, לרעש וכיו"ב.

תפקודים גופניים בסיסיים כגון אכילה, שֵינה וכיו"ב.

תפקודי-חיים בסיסיים ואוטונומיים כגון חילוף חומרים, נשימה וכיו"ב.

בדרך-כלל, פגיעה משמעותית בגזע המוח תסתיים במוות.

מבחינה התפתחותית בתחילה התרחבות  גזע המוח הייתה מורכבת מקבוצות נוירונים אשר נועדו לנתח תחושתית בעיקר ריח. קבוצות הנוירונים קיבלו את המסרים העצביים של מושא הריח ומיינו אותם ע"פ משמעותם הקיומית. בהמשך, עם ההתפתחות הפילוגנטית של חוש-הרְאִיָה וחוש-השמיעה מערכת זאת הסתגלה להגיב גם לתשומות חושים אלה.

התגובה והעיבוד של מערכת פרימיטיבית זו מאופיינות בהקניית משמעות לגירוי באופן סטריאוטיפי ואינסטינקטיבי. התגובה היא כמעט ללא מעורבות תהליכי שיקול-דעת וחשיבה. בהתאם למשמעויות מושגיות בסיסיות אלו מגיבים זוחלים שונים על מגוון גירויים בהתנהגויות אינסטינקטיבית או רפלקסיבית  כגון פעילות מינית, תקיפה, טרף, אכילה, בריחה, הירתעות וכיו"ב.

המערכת הלימבית.

מעל למוח האף הקדום, התפתחה שכבה חדשה יותר אשר מקיפה כטבעת  (= לימבוס)  את גזע המוח.  היא נקראת גם המוח היונקי (mammal). המערכת הלימבית מורכבת בעיקר מאֶמִיגְדָלָה, הִיפּוֹקָמְפּוּס וקוֹרְטֶקְס יונקי קדום.

אֶמִיגְדָלָה (ביוונית, שקד) .

היא בלוטה קטנה דמוית שקד, המצויה בעומק האונה הטמפורלית התיכונה במוח.

האֶמִיגְדָלָה מקושרת עם תגובות רגשיות למצבי-סכנה (בעיקר פחד ותוקפנות) ומשתתפת בתגובות התנהגותיות, אוטונומיות והורמונאליות בנוכחות גירויים רגשיים. האֶמִיגְדָלָה נחשבת למעורבת ישירות בתהליכי-ויסות רגשי ואחראית על תשוקה ופחד.

משוער שרוב הזיכרונות הראשונים של האדם לאחר הלידה מאוחסנים באֶמִיגְדָלָה. בדרך כלל אין האדם זוכר במודע אירועים שהתרחשו בטרם למד לדבר.

האֶמִיגְדָלָה אוגרת את הזיכרונות הרגשיים המקושרים לגירויים שונים. כתוצאה מכך מתאפשרת למידה מן הניסיון. לאֶמִיגְדָלָה השפעה עצומה על תגובתנו והתנהגותנו. לעתים, למידה זאת עוצמתית מדי ויוצרת בנו הכללת יתר של תגובות חזקות ומוגזמות של חרדה, תוקפנות או הימנעות גם לגירויים שהינם ניטראליים מעצם מהותם באופן שפוגע בתפקודנו היומיומי ומגביל אותנו. מקובל לתאר זאת כמצבי חרדה נוירוטית[13], או מצבים פוסט-טראומטיים.

קשה לעצב ולשנות חוויות ילדות והן נחשבות לחוויות מקובעות יחסית. נדרש זמן רב של טיפול דִינָאמִי או אחר שיזהה ויכיר חוויות אלו וגם יאפשר הצטברות חוויות מאזנות לצורך שינוי ועיצוב כל האישיות מחדש.

כפי שיובהר בהמשך האמיגדלה היא זאת שמעוררת את פעמוני האזעקה בשעת אירוע שמצטייר כמאיים. היא זאת שיוצרת הפעלה של המערכת הסימפתטית. בהיותה חלק מהמערכת הלימבית ולא מהניאו קורטקס תהליכי הלמידה של חלק זה הם תוצר של התניות  ולאו דווקא הגיוניים מעיקרם.

כתוצאה מכך חלק גדול מתגובות החרדה אינן נובעות ממקור שבאמת מסכן פיזית את קיומנו. ההגדרה של חרדה היא פחד שאינו נובע מגורם מסוכן באמת ולעיתים גם לא מגורם מוגדר.

הדבר רק מחזק את ההנחה שהאדם אינו מגיב לעיתים רבות רק על בסיס רציונאלי והדבר בולט בעיקר במצבים בהם קיים איום או שמתקשרים לאיום.

ככל שהאדם חרדתי יותר כך מידת ההכללה של  תגובות החרדה שלו לגירויים לא רלוונטיים גוברת. משום כך לא יהיה נכון  להסתמך על תגובות החרדה שלו כבסיס להסקה על איום אמתי כלשהו.

הִיפּוֹקָמְפּוּס (ביוונית, סוּסוֹן-ים).

השם הִיפּוֹקָמְפּוּס ניתן לו בגלל הדמיון שיש לו לסוסון-ים שוכב. הוא ממוקם בתוך האונה הרקתית (האונה הצדית הסמוכה לעצם הרקה).

לבני-אדם  יש שני הִיפּוֹקָמְפּוּסים, אחד בכל צד של המוח.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס בזיכרון.

פסיכולוגים ומדעני-מוח חלוקים ביניהם בנוגע לתפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס. יחד עם זאת יש הסכמה כללית כי הוא חיוני ליצירת זיכרונות חדשים של חוויית אירועים אישיים. לדעת חוקרים מסוימים, ההִיפּוֹקָמְפּוּס הוא חלק ממערכת זיכרון גדולה של האונה הרקתית האחראי על זיכרון הצהרתי. זיכרונות אשר ניתן להביע אותם  בצורה מילולית מפורשת – לרבות זיכרון עובדות, בנוסף לזיכרון אירועים.

יש ראיות לכך שצורות זיכרון אלו נשארות לכל החיים. נזק להִיפּוֹקָמְפּוּס מתבטא בקשיים ביצירת זיכרונות חדשים ולרוב גם משפיע על הגישה לזיכרונות שנוצרו לפני הנזק.

יש היבטי-זיכרון אשר אינם מושפעים מנזק בהִיפּוֹקָמְפּוּס כגון היכולת ללמוד מיומנויות חדשות. לדוגמא, נגינה בכלי-מוסיקלי. יכולות כאלו תלויות בסוגים אחרים של זיכרון (זיכרון פרוצדוראלי) ובאזורים אחרים של המוח.

יש עדויות שמטופלים אשר איבדו את יכולת יצירת הזיכרונות לאירועים חדשים מסוגלים עדיין ליצור זיכרונות פרוצדורליים.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס בזיכרון מרחבי ובניווט.

יש ממצאים המצביעים על כך שההִיפּוֹקָמְפּוּס מופקד על תפיסה מרחבית ומאחסן ומעבד מידע מרחבי.

דוגמאות:

* מחקרים שבוצעו על חולדות.

מחקרים שבוצעו על חולדות מצביעים על קיום נוירונים המכוּנִים תאי-מיקום בהִיפּוֹקָמְפּוּס. חלק מתאי-המיקום מופעלים  כאשר החיה מוצאת את עצמה במיקום מסוים ללא תלות בכיווּן התנועה. רוב תאי-המיקום רגישים-חלקית לכיווּן הראש ולכיווּן התנועה. גילוי תאי-המיקום הוביל לרעיון כי ייתכן שההִיפּוֹקָמְפּוּס מתפקד כמפה קוגניטיבית הכוללת ייצוג עצבי של המרחב הסביבתי. מפה זו מאפשרת כנראה מציאת דרכים חדשות וקיצורי-דרך להגעה ממקום אחד למשנהו.

ממחקרים בחיות התקבל כי נדרש הִיפּוֹקָמְפּוּס ללא פגם לביצוע משימות זיכרון מרחביות פשוטות כגון מציאת הדרך חזרה למקום מחבוא ממנו יצאה החיה.

ללא הִיפּוֹקָמְפּוּס המתפקד בצורה מלאה בני-אדם אינם מסוגלים לזכור בצורה טובה מקומות אשר בהם הם היו או איך להגיע למקומות אשר אליהם הם מועדים. מהדמיה מוחית התקבל כי לאנשים המציגים יכולת יותר טובה מאחרים במציאת דרכים ובניווט יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר פעיל בזמן הניווט.

* מחקרים שבוצעו על נהגי-מוניות בלונדון.

נהגי-מוניות בלונדון נדרשים ללמוד מספר גדול של מקומות  ולדעת את הדרך הישירה ביותר ביניהם. נהגי-מוניות לונדון נדרשים לעבור מבחן נוקשה של ידע לפני קבלת הרישיון. מאחד המחקרים התקבל כי לנהגים אלה יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר גדול בהשוואה לציבור הרחב וכי לנהגי-מוניות יותר מנוסים יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר גדול מאשר לנהגים פחות מנוסים. ייתכן כי לאנשים שלהם היה מראש הִיפּוֹקָמְפּוּס גדול יחסית היה יותר קל להפוך לנהגי-מוניות.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס ברישום ובעיבוד תבניות תפיסתיות.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס תורם גם לכך שנזכור גירויים בהתאם להקשר או לקונטקסט מסוימים.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מעורב כנראה בעיקר ברישום ובעיבוד תבניות תפיסתיות.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מאפשר את הדקות התפיסתית של אובייקטים בתוך הקשר מסוים. כך מתאפשרת תגובה מובחנת ומדויקת יותר אל אובייקט ייחודי ואינדיבידואלי הנמצא בתוך הקשר וקונטקסט מסוימים ולא רק תגובה סטריאוטיפית המתייחסת לאובייקט זה באופן כללי בלבד.

הקישור בין ההִיפּוֹקָמְפּוּס לבין האֶמִיגְדָלָה.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מקושר לאֶמִיגְדָלָה. לפיכך  יחד עם העלאת הזיכרון המרחבי עולה מיד גם הֶקְשֶרוֹ הרגשי והאישי.

* תפקיד המוח הלימבי בהישרדות התינוק מיד לאחר הלידה.

המוחות הזוחלי והלימבי אחראיים גם על הישרדות התינוק מיד לאחר הלידה.

תינוק האדם נולד כשהוא תלוי לגמרי באמו לשם הישרדותו. הבעת הרגשות והמחוות המתעוררים אצל הפעוט אינסטינקטיבית ודִחְפִית[14] אחראיים לכך שהאם תיקשר לצאצאה ותטפל בו. האינסטינקטים להבעת קולות ולחיוך  מתעוררים אצלו מיד עם לידתו. הזיכרונות המוטבעים באמיגדלה גורמים לו להיקשר במהירות לאם.

* זיכרונות עוצמתיים.

המערכות הלימביות גורמות לנו לעיתים להגיב על גירוי מסוים בעוצמה ובאופן אוטונומי הכולל הפעלת מערכת הורמונאלית. במקרה זה ההורמונים מפעילים באזור הבלוטות הפולטות אותם קולטנים היוצרים תגובה בעצב משוב החוזר אל האֶמִיגְדָלָה והנקרא ה"עצב התועה". עצב זה שולח כמשוב אותות חוזרים אל האֶמִיגְדָלָה והם נקלטים בה בחדות. ככל שההפעלה ההורמונאלית יותר חזקה כך צריבת הזיכרון באֶמִיגְדָלָה תהיה יותר חזקה.

אותות אלה יוצרים הפעלות חזקות של "זיכרון הורמונאלי", אשר יתעורר בעתיד בעוצמה בכל פעם שניתקל באותו הגירוי המקורי אשר יצר את ההפעלה הראשונית או בגירויים אחרים אשר מקושרים אליו דרך התניה או  אסוציאציה.

זיכרון זה ייצור כל פעם מחדש את אותו עירור הורמונאלי מתלווה. עירור זה יעצים את התגובה האוטונומית והסומאטית לגירוי.

הפעלות אלו יוצרות , למשל, את העוצמה והקסם של הנשיקה הראשונה.

הפעלות אלו יוצרות גם את הזיכרונות הפוסט-טראומטיים המציפים אותנו בתגובות קשות בלתי-רצוניות ובזיכרונות חודרניים מעיקים המתעוררים בסיטואציה המזכירה את הטראומה.

זיכרונות אלה קשים כל כך לשינוי, לעידון ולעיצוב מאחר שהם נחרטים במרכז פרימיטיבי אשר הוא פרה-לשוני ופרה קוגניטיבי. האֶמִיגְדָלָה עמידה יחסית להשפעות של תהליכים קוגניטיביים.

נובע מכך כי החוויות המרגשות, המרטיטות והמזעזעות ביותר בחיינו, לטוב ולרע, טובעות בנו זיכרונות הנחרטים כה עמוק במרכזים כה קדומים ולא מודעים עד כדי כך שנתקשה מאוד למחוק אותם אפילו אם נרצה בכך (ניתן לכנותם "זיכרונות גורליים").

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום מקשר אסוציאטיבית את תוצרי-העיבוד של ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה לכדי מושגים-פרימיטיביים בעלי משמעות .

למידת תכונות המושגים-הפרימיטיביים מתבצעת בהִיפּוֹקָמְפּוּס ובאֶמִיגְדָלָה.

לאחר מכן היא כנראה משועתקת כקומפלקס אחד אל הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הופך כנראה את תוצרי העיבוד אלה למושגים-פרימיטיביים בעלי-משמעות. משמעות זו מוטבעת  בדרך שהיא עדיין לא מסומלת בעיקרה.

לפני כ- 100 מיליון שנים הקוֹרְטֶקְס הקדום החל להתפתח כמעטפת המערכת הלימבית של היונקים. המערכת הלימבית יחד עם גזע המוח מהווה את ליבת מוחם של יונקים רבים. יונקים אילו גבוהים פילוגנטית מהזוחלים.

היונקים מצוידים בקוֹרְטֶקְס המסוגל ללמידה מושגית פרימיטיבית ובהתאם לכך הם מסוגלים ללמידה רגשית ומרחבית. לכן, ניתן לכנות את המעטפת הרשתית המקיפה את גזע המוח ואת המוח הזוחלי  בשם הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום ואת המערכת הלימבית בכללותה כולל הקורטקס ניתן לכנות בשם המוח היונקי.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום משמש בין השאר גם  כמעין מסננת התנהגותית המאפשרת פונקציות מעכבות תגובה. הוא מאפשר ליונק שיקול-דעת ועיכוב פעולה נמהרת.

נראה כי במהלך ההתפתחות האבולוציונית התעבות הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הובילה להתפתחות מנגנוני-עיכוב התגובה ומנגנוני שיקול הדעת של היונקים המתקדמים יותר פילוגנטית. מנגנונים אלה אִפשרו תפקוד מתקדם יחסית בהיבט הפילוגנטי של מוּכנות ונטייה לפעולה ללא הפעלה אוטומטית. זוהי התרחשות הנחווית כדחף או כהתעוררות יצרית ולא כאינסטינקט. גם אנו כיונקים עדיין אחוזים לעתים בדחפים: בתשוקה, בפחד, בזעם, בסלידה, ברעב או בגועל.

התוצרים המורכבים ביותר של המוח היונקי הם כנראה המושגים-הפרימיטיביים ויכולת למידה מוגבלת, אינטואיטיבית, בעלת אופי התנייתי ועם הכרה וסימול מועטים המאפיינת את היונקים.

ניאו-קוֹרְטֶקְס (=הצמרת החדשה).  

התפתחות הניאו-קוֹרְטֶקְס.

לפני כ- 300 אלף שנים התפתחה אצל אבותינו הקדומים הצמרת המוחית המפותלת שצורתה כשל  אלמוג סבוך הקרויה ניאו-קוֹרְטֶקְס. הדבר אירע כנראה  כתוצאה של  מוטציה שגרמה לשִכפוּל והתעבות של הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

במוחנו קיים הניאו-קוֹרְטֶקְס שהוא המבנה המוחי המסועף והמורכב ביותר בממלכת החי על פני כדור-הארץ. הניאו קורטקס מצוי סביב הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום וסביב כל המערכת הלימבית. ההפרדה בין הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום לבין הניאו-קוֹרְטֶקְס היא מעט מלאכותית שכן הניאו-קוֹרְטֶקְס הוא מעין שלוחה או הסתעפות מעובה ומפותלת של הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

בדומה לקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הניאו-קוֹרְטֶקְס עשוי ברובו מחומר אפור המורכב מתאים עצביים גנגליוניים מרובי-זרועות המקושרים ביניהם בקשרים מסועפים.

הקמטים והקיפולים של הניאו-קוֹרְטֶקְס מאפשרים את הגדלת שטחו ואת הגדלת מספר קשריו העצביים.

הניאו-קוֹרְטֶקְס נחשב למשכנה של החשיבה בסמלים (קוגניציה) והוא האחראי על החשיבה ההגיונית והסמלית המתבטאת בשפה ובדיבור.

הניאו-קוֹרְטֶקְס חצוי לשתי ההֶמִיספֶרוֹת הבאות:

הֶמִיספֶרָה ימנית: אינטואיטיבית ויצירתית יותר. היא אחראית על החשיבה הבלתי מילולית בעיקר על עיבוד מראות, צלילים וכיו"ב.

הֶמִיספֶרָה שמאלית: לוגית ומחושבת יותר. היא אחראית על החשיבה המילולית והמסומלת.

בין שתי ההֶמִיספֶרוֹת מקשר מעין גשר שאחראי על העברת המידע ביניהן שנקרא בשם קורפוס קלוסום.

הניאו-קוֹרְטֶקְס מחולק לארבע אונות.

הניאו-קוֹרְטֶקְס מחולק גם לאונות שכל אחת מהן ממונה על עיבוד תשומות חושים שונים או על אִרגוּן תגובה מורכבת כגון הדיבור או הכתיבה. באונות קיימים אזורים ראשוניים הממונים על קליטת מידע ואזורים משניים האחראים על עיבוד המידע והתגובה אליו. פגיעה באזורים משניים יכולה להתבטא באגנוזיה[15].

קליפת המוח מורכבת מארבע אונות והן ממוינות ע"פ תפקוד האזורים השונים:

– האונה המצחית (פרונטאלית):  אונה זאת אחראית על החשיבה המושגית הלוגית וההיקשית ועל יכולת השיפוט ושיקול הדעת.

– האונה הקודקודית (פריאטלית): אזורים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט מישושי.

– האונה העורפית (אוקסיפיטלית): אזורים נרחבים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט חזותי.

– האונה הרקתית (טמפורלית):  אזורים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט שמיעתי.

תפקידי הניאו-קוֹרְטֶקְס.

ניתן לראות בניאו-קוֹרְטֶקְס מעין מרכזיית עצבים מסועפת המקשרת כל מושג-פרימיטיבי המגיע אליה למכלול הֶקְשֶרִים, משמעויות וזיכרונות רלוונטיים.

המדובר הוא במכלול סמלים חזותיים ושמעיים, אישיים ותרבותיים, פורמאליים ואידיוסינקראטיים[16]. כך מתקיים תהליך בו מתעבים ומשתכללים המושגים שלנו ממושגים-פרימיטיביים למושגים-בְּשֶלִים.

הניאו-קוֹרְטֶקְס בנוי כולו מחומר קוֹרְטֶקָלִי רשתי ואפור.

בכך לא מתקיימת בתוכו יותר הבחנה דיכוטומית מבנית כגון זאת המתקיימת במוח היונקי בין מרכזי-עיבוד הביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) לבין הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הדבר מקנה לניאו-קוֹרְטֶקְס יכולות שלא היו קיימות במוחות הפרימיטיביים יותר כגון עיבוד מוּשָגִי רב-שלבי.

כל ההכרה, הסימול, החשיבה, התפיסה והמודעות האנושית נעוצים כנראה בניאו-קוֹרְטֶקְס והוא מאפשר עיכוב תגובה, הפעלת שיקול-דעת ותכנון על סמך מידע מצטבר.

גולת הכותרת שלו היא יצירת כלים מושגיים בשלים ומסומלים ושימוש מושכל בהם.  זהו הדבר שהקנה יתרון הישרדותי עצום לבני מיננו.

מבנה זה מאפשר עיבוד רב-שלבי ונרחב של מושגים שהוא מורכב, רב ממדי  ומתוחכם.

תהליכי החשיבה שלנו מתבססים לא רק על זהות או הנגדה בין מסלולים עצביים המייצגים מושגים אלא גם על דמיון או שוני ביניהם.

הניאו קורטקס אחראי אם כן לשינוי המוחי הגורלי אשר הפך אותנו במהלך השנים לבעלי תפקודי-על אשר לא נודעו כמותם קודם לכן ואשר בזכותם הפכנו תוך כ- 100 אלף שנים מהומו ארקטוס להומו-ספיינס. בתקופה זו החלו להתפתח המושגים הסמליים הראשונים, הכלים התרבותיים הראשונים, יכולות הלמידה, התכנון והחשיבה.

יחד איתם התפתח  הקומפלקס רב המשמעויות והדקויות של המושגים המסומלים והמשפטים המדוברים והפורמאליים.

[1] דנדריטים –  יחידות הקלט של הנוירון, מחובר לסומה.

[2] סומה –  גוף התא המכיל את הגרעין ואת רוב המנגנונים האחראים לתהליכי-החיים בגוף התא.

[3] אקסונים –  יחידת הפלט של הנוירון.

[4] תָלָמוּס (רמה) –  צביר נוירונים גדול המורכב ממספר גרעינים. התָלָמוּס הוא מעין תחנת ממסר חושית.

הוא אחראי על עיבוד מידע חושי (כגון, תחושת חום, כאב, מגע וכיו"ב, למעט המידע מחוש הריח) וקשבי ועל העברת המידע הלאה אל קליפת המוח.

התָלָמוּס מבצע עיבוד ראשוני ביותר של המידע התחושתי וממיין אותו אל האונות השונות.

בנוסף, התָלָמוּס אחראי על דחף השינה. ייתכן שיש לתָלָמוּס תפקיד גם בזיכרון לטווח ארוך.

[5] רשתית העין (retina) – השכבה הרגישה לאור, המרפדת את החלק הפנימי של העָיִן. החלק החיצוני שלה, הקרוב לדמית, מכיל צבענים שמונעים מעבר של אור. החלק הפנימי, הסמוך לחלל גלגל העָיִן, מכיל תאים רגישים לאור – חרוטים וקני-עין, וסיבי עצבים הקשורים אליהם. מספר גדול של חרוטים מרוכז בשקע שברשתית בחלק האחורי של גלגל העין, שנקרא פובאה (הכתם הצהוב).

[6] גָנְגְלִיוֹן – הוא צביר תאי-עצב המשמש כתחנת ביניים בין האקסון של העצב המגיע מהמוח או מעמוד השדרה לבין נוירון נוסף שישלח אקסון לאיבר המטרה.

[7] אקסיטטורי –  הוראה לבצע פעולה.

[8] אינהיביטורי –  הוראה לא לבצע פעולה.

[9] מערכת ווסטיבולרית – מבנים באוזן הפנימית המבחינים בתנועה ובשינויים בתנוחת הראש. למערכת זאת יש תפקיד חשוב בשמירה על שיווי המשקל, היציבה וההתמצאות במרחב. אי תקינות במערכת זאת, יכולה להתבטא בהימנעות (הנובעת מרגישות יתר) מגירויים ווסטיבולריים (כמו סחרור, נדנוד, קפיצה וכיו"ב), או לחילופין בעיסוק יתר (הנובע מתת-רגישות). המערכת הווסטיבולרית לוקחת חלק חשוב בתהליך של אינטגרציה סנסורית.

[10] בלוטות אנדוקריניות – בלוטות שמייצרת הורמונים ומפרישות אותם ישירות (לא דרך צינור) אל מחזור הדם. בגוף האדם, הבלוטות האנדוקריניות הן בלוטת יותרת המוח (=היפופיזה), בלוטת האצטרובל, בלוטת התריס (תירואיד), יותרת בלוטת התריס (=פאראתירואיד), בלוטת התימוס (=הרת), יותרת הכליה (= אדרנל), השחלות, האשכים, השליה והלבלב. הבלוטות האנדוקריניות לוקחות חלק בוויסות תהליכים, ריכוז חומרים ופעולות וויסות אחרות והן למעשה 'מפעילות' רקמות או איברים ספציפיים בגוף.

[11] בלוטות אקסוקריניות – מפרישות את תכולתן דרך צינור שנפתח לתוך איבר אחר או אל משטח אפיתלי. ההפרשה יכולה להיות פשוטה או מורכבת, דרך צינור יחיד או הסתעפות של צינורות. דוגמאות של בלוטות אקסוקריניות הן בלוטות הזיעה, בלוטות חלב, בלוטות הדמע ועוד.

[12]אינסטינקט – סדרת פעולות קבועה המתוכנתת עוד מהלידה, ויוצאת בדרך-כלל אל הפועל, אלא אם קיים דבר המונע אותה.

[13] נירוטי – אדם הסובל מניורוזה. לרוב אדם זה סובל במידה מסוימת מדיכאון, חרדה, העדר רגשות, ביטחון-עצמי נמוך ו/או אי-יציבות רגשית.

[14] דחף –  הנטייה והרצון לבצע פעולה מסוימת.

[15]אגנוזיה (ביוונית, העדר ידע) – חוסר יכולת להכיר עצמים, קולות, ריחות או צורות שאינו נובע מפגם כולל בחושים או בזיכרון.

[16] אידיוסינקראטי – אירוע או דבר ייחודי ומיוחד לפרט או למצב מסוים. בדרך-כלל הוא גם שונה מהמקובל או  השכיח.