המבנה הפיזיולוגי והתפקודי הבסיסי של מוחנו.

המבנה הפיזיולוגי והתפקודי הבסיסי של מוחנו.

במאמר זה ניתן מבוא לגבי חלקי המוח ותפקידם. מבוא זה עשוי לסייע בהבנת הפרקים שיבואו אחריו. הוא ניתן מתוך הנחה שלרוב הקוראים אין את הזמן והסבלנות ללמוד עצמאית ספר מבוא בפיזיולוגיה של המוח.

מוחנו השוקל 1.4÷1.65 ק"ג. הוא גדול יחסית למשקל גופנו בהרבה ממוחם של כל בעלי החיים הסובבים אותנו לרבות אלה הנחשבים מפותחים יחסית. כיום ישנן בידנו עובדות ברורות יותר לגבי המוח כגון כיצד מגיע אליו המידע.

ישנן עובדות אחרות הדורשות עדיין יצירת תיאוריה מסבירה ומחקר תיאורטי . למשל, עדיין אין בידנו הבנה מספקת  של מנגנוני עיבוד המידע והחשיבה אשר מתרחשים במוח.

נתחיל בסקירה קצרה לגבי מנגנון הגעת המידע אל המוח.

קיימת דיפרנציאציה ושוֹנוּת בין המסלולים העצביים השונים שנועדה כנראה בכדי שיוכלו לשאת מסרים שונים זה מזה.

תהליך החישה ותרגום גירויי הסביבה לקודים עצביים במוח.

בכל ספר בסיסי בנושא פסיכולוגיה-פיזיולוגית ניתן למצוא מידע רב בנושא זה.

חלק קטן ממידע זה יפורט כאן כדי להבהיר דברים ברמה הבסיסית ולקשרם לנאמר על המוח המרכזי.

המוח עשוי ממעברים עצביים, דהיינו דנדריטים[1], סומות[2] ואקסונים[3].

אופי המעבר העצבי פועל תמיד בהתאם לחוק הבינארי של הכול או לא כלום.

מה שכן יכול להשתנות הוא לא אופי המעבר בעצב הבודד אלא תדירות הירי העצבי. עוצמת הירי העצבי המתבטאת במספר הנוירונים הסמוכים הפועלים בו-זמנית, סוג הנוירונים המופעלים במוח ואל איזה מחלקיו הם מקושרים.

נראה כי שפת הנוירונים דומה לשפת המורס המבוססת על קודים דומים. גם שפת המחשב היא שפה בינארית המבוססת על עיקרון דומה.

הקידוד העצבי מתבסס על שלושת המאפיינים העיקריים הבאים: 

א. מאפיין מיקום –  לאיזה אזור במוח יועבר המסר.

ב. מאפיין תדר –  מה תהיה תדירות המסר העצבי. יתכנו תשדורות מרובות ומשתנות תדרים כגון המורס.

ג. מאפיין הָעוצְמָה – כמה נוירונים מופעלים במקביל.

הגירוי יכול להפעיל ייצוגים באזורים שונים במוח. ייצוגי-הגירוי יכולים להופיע באזורים שונים במקביל או בתהליך עוקב טורי.

עיבוד ברמות הנמוכות עשוי להוביל לעיבוד נוסף ברמות הגבוהות.

דוגמאות:

* ייצוג באֶמִיגְדָלָה מפעיל בחלק מהמקרים דחף חזק שעובר בקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

* עיבוד הדחף במוח הקוגניטיבי וקישורו לסמלים תורם ליצירת המשגות מילוליות התורמות להכרת דחף זה ולתרגומו לרגש.

לעתים, תהליכי-עיבוד מפעפעים בכיווּן ההפוך: הבנה כואבת שנוצרה בניאו קוֹרְטֶקְס יוצרת רגש כואב ומסעיר אשר יוצר תהודה דִחְפִית או אוטונומית במערכות היותר נמוכות.

לדוגמא, האדם מתחיל לבכות ואף לרעוד בעקבות ידיעה קשה ששמע וניתח.

מסלול הגירוי מתחילת דרכו:

– בדרך-כלל, הגירוי הקונקרטי ייצר קרינת גל, השפעה כימית, השפעה פיזית וכיו"ב שתיצור תגובה באיבר החישה המתאים.

– תגובה זאת תיצור בדנדריט מסר עצבי ספציפי שמאפיין את הגירוי.

– מסר עצבי זה שיעבור דרך האקסון, יגרום להפעלת מסלול עצבי-מוחי-מרכזי המועבר דרך התָלָמוּס[4] שהוא מעין מרכזיה ממיינת למרכזי עיבוד ראשוני.

– העיבוד הראשוני יוביל לתגובת אינסטינקט מידית, לתגובת  דחף מהירה או לתגובה קוגניטיבית שקולה ואיטית יותר לפי מידת הבהילות או העידון הנדרשת.

ייצוג מאפייני-האובייקט על פני הקולטנים החושיים אינו תמיד הומוגני.

לדוגמא, במקרה של חוש הרְאִיָה, ייצוגיות פני הרשתית[5] במרכז הרְאִיָה אינה הומוגנית: ל"כתם הצהוב" במוח ניתן שטח ייצוג יותר גדול.

באשר לעוצמת הקליטה – הרגישות היותר גדולה של המוח היא עבור רמות עוצמת גירוי יותר נמוכות ועבור שינויים דקים בעצמתן של רמות אלו.

במוח יש תאי עצב המגיבים רק לצורות מסוימות ותאים אחרים המגיבים רק לעוצמות מסוימות. ישנם גם תאים המקדדים על סמך הָנְגָדוֹת. תאים אלה רגישים לתנועה ולהָנְגָדוֹת צבעים. מעניין כי הרשתית בעינם של בע"ח נמוכים פילוגנטית היא יותר מורכבת מזאת של בע"ח גבוהים פילוגנטית. הדבר מעיד על עיבוד מרכזי המתבצע כבר בשלב קליטת הגירוי הראשונית  ברשתית.  

דוגמאות:

* הצפרדעים מנתחות בעיקר תנועה. אצל הצפרדע ניתוח התנועה נעשה ברשתית בגָנְגְלִיוֹן[6]. לעומת זאת, אצל הפרימאטים כולל בני האדם ניתוח ועיבוד התנועה מתבצעים בתוך המוח המרכזי.

* מניסויים בבני-אדם  התקבל  שתאי ניאו קוֹרְטֶקְס מסוימים במוח מגיבים לקווים ושולחים מידע לקבוצות של תאים שונים על פני הניאו קוֹרְטֶקְס בהתאם לכיווּן הקו. משם מועבר המידע לתאים המנתחים זוויות.

* אצל יונקים בכלל ואצלנו בפרט  ישנה  עדות שתאים עצביים במוח אינם מומחים מלידה לעיבוד גירוי ספציפי אלא רוכשים יכולת ניתוח מתוך התנסות. רשת תאים הופכת להיות מוקדשת לצורה מסוימת בעקבות תהליך למידה.

קליטת צבעים מתבססת, כנראה, על קודים משלושה קולטנים לשלושה תדרי אור עיקריים מהם ניתן להרכיב את כל הצבעים האחרים.

חוש השמיעה –  לצורך קליטת תדרי הקול השונים ישנן שערות באורכים שונים הממוקמות לאורך קונכית השמיעה. תדרים נמוכים מרטיטים את המיתרים היותר ארוכים הקרובים למדרגות התחתונות של הקונכית. הבחנה בין תדרים סמוכים נעשית בעיקר ע"י מנגנון הגורם לשיכוך המיתרים הסמוכים. במקרה זה, העברת המסר העצבי נעשית הן באופן אקסיטטורי[7] של רצפטורי-המטרה והן באופן אינהיביטורי[8] של הרצפטורים הסמוכים.

קידוד עוצמת הקול מבוצע בתאי-קליטה הנמצאים בממברנת השמע עצמה. עוצמת הקול מקודדת באופן מיקומי הן בהִיפּוֹקָמְפּוּס והן במוח הקוגניטיבי השִמְעי.

איכון מיקום הרעש מתבצע על סמך א-סינכרוניזציה המגיעה משתי האוזניים לגבי אותה התשומה. הדבר תקף במיוחד לגבי תדרים נמוכים. לגבי צלילים גבוהים האיתור מסתמך בעיקר על השוני בעוצמת הצליל המתקבלת בכל אוזן.

חוש שיווי-המשקל מסתמך בעיקר על המערכת הווסטיבולרית[9] הנמצאת בתוך האוזן הפנימית. למערכת זאת יש קישורים ישירים לגזע המוח. מסרים עצביים מוחיים של תנועת נוזלים חזקה ומשמעותית במערכת הווסטיבולרית גורמים לתחושת בחילה. תשומות עצביות ישירות ממערכת זאת לשרירי-הצוואר אחראיות להחזקה האוטומטית של יציבת הראש. תשומה ישירה של מערכת זאת לעבר שרירי העיניים מאפשרת את מיקוד הרְאִיָה.

חוש המגע – מסתמך על שני המסלולים הבאים:

– המסלול המישושי נותן מידע מרחבי מדויק על האובייקט המוחש.

– המסלול הספינותָלָמי: מעביר אינפורמציה של כאב וטמפרטורה.

הגירוי במסלול זה הוא לא דיכוטומי אלא יש אבחנה גם לגבי העוצמה. המסלול נקרא כך כי הוא עובר דרך התָלָמוּס.

בתחום זה קיימת תופעת הסתגלות העצבים לכאב או לתחושת מגע.

לדוגמא, אנו מפסיקים בהדרגה לחוש ברצועת השעון שעל ידנו. קיימת גם הסתגלות של העור לחום עד לרמה מסוימת.

בקצה השני של הפלט (output), מי שמגיב בסופו של דבר על הקליטה החושית ועל תהליכי-העיבוד והפלט העצבי שמתבצעים בעקבותיה במוח הם תאי-השריר והבלוטות המפרישות.

כמעט כל הבלוטות-האנדוקריניות[10] והאקסוקריניות[11] מנווטות ע"י המוח.

לא כל תגובותינו מתווכות ע"י המוח. הרפלקסים מתווכים על ידי מרכזים עצביים המצויים במוח השדרה. את הרפלקסים ניתן לאבחן ע"פ משך הזמן הקטן הנדרש לשם ביצוע התגובה. לדוגמא, היציבה שלנו נשמרת הודות לשינויים אוטומטיים במתח השרירים המתאפשרים הודות לקשת רפלקסים העוברת במוח השדרה.

הבסיס העיקרי לחלק מהתנהגותנו הוא פיזיולוגי. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בהתנהגות מינית. ההתנהגות המינית מאוד מושפעת מן המערכות המיניות ההורמונאליות והמערכת שאחראית על ייצור הנוזלים המופרשים במהלך האורגזמה. מערכות אלו מושפעות גם מגירויים קוגניטיביים וחזותיים בעלי אופי מיני והן מגירויים תחושתיים באזורים ארוגניים בייחוד באזור איברי המין.

מסתבר שתאי-המוח מושפעים מן ההורמונים עוד מלפני הלידה. מוח הגבר שונה ממוח האישה בתגובתו להורמונים הגבריים. הורמונים אלה אחראיים בין השאר ליצירת תאי-הזרע ולערור הדחף המיני. נוכחות הורמונים מסוימים במהלך ההיריון מובילה להיווצרותו של הזכר. בכל מקרה אחר תתפתח נקבה וזאת גם אם יורחקו ממנה השחלות.

אם כן, ההורמונים מעצבים את המוח ואת התנהגותנו במישורים מסוימים בשלבים קריטיים של ההתפתחות העוברית ובגיל ההתבגרות. באשר להתנהגויות אחרות עולה משקל השפעתם של החיקוי החברתי והלמידה.

מבנה המוח האנושי. סקירה כללית על מבנה המוח ותפקידיהם המרכזיים של חלקיו .

המוח בנוי כמעשה מרכבה. החלקים היותר קדומים פילוגנטית מצויים בלִיבָּתו והחלקים היותר חדשים פילוגנטית מצויים במעטפתו.

המוח בנוי משלושת החלקים העיקריים הבאים שהתפתחו במהלך ההתפתחות הפילוגנטית האבולוציונית:

– גזע המוח.

– הטבעת המקיפה את גזע המוח – המוח הלימבי.

– צמרת המוח –  הניאו-קוֹרְטֶקְס.

לשלושתם תפקידים חשובים אך נפרדים. חשוב להבין שאין חלק אחד חיוני יותר מהאחרים לצורך תפקוד תקין של המוח כמכלול. בכדי שהמוח יתפקד היטב שלושת החלקים צריכים לתפקד באופן תקין ובנוסף לכך יש להגיע לאיזון מתאים בין  שלושת החלקים האלה.

גזע המוח.

בהיבט הפילוגנטי גזע המוח נחשב לקדום, לפרימיטיבי ולבסיסי ביותר במוח. הוא נקרא גם מוח האף הקדום. יש המֶכָנִים מוח זה גם בשם המוח הזוחלי (reptile)  שכן הוא מהווה את עיקר מוחם של זוחלים רבים אשר להם מערכת עצבית בסיסית בלבד ולא הרבה מעבר לכך.

גזע המוח מקיף את חלקו העליון של חוט השדרה והוא מעין שלוחה מעובה המקיפה את מוח השדרה. מוח זה אחראי על הפעולות הבאות:

– אינסטינקטים[12] ורפלקסים בסיסיים.

– תגובות אוטונומיות ואינסטינקטיביות בסיסיות לריח, לרעש וכיו"ב.

– תפקודים גופניים בסיסיים כגון אכילה, שֵינה וכיו"ב.

– תפקודי-חיים בסיסיים ואוטונומיים כגון חילוף חומרים, נשימה וכיו"ב.

בדרך-כלל, פגיעה משמעותית בגזע המוח תסתיים במוות.

מבחינה התפתחותית בתחילה התרחבות  גזע המוח הייתה מורכבת מקבוצות נוירונים אשר נועדו לנתח תחושתית בעיקר ריח. קבוצות הנוירונים קיבלו את המסרים העצביים של מושא הריח ומיינו אותם ע"פ משמעותם הקיומית. בהמשך, עם ההתפתחות הפילוגנטית של חוש-הרְאִיָה וחוש-השמיעה מערכת זאת הסתגלה להגיב גם לתשומות חושים אלה.

התגובה והעיבוד של מערכת פרימיטיבית זו מאופיינות בהקניית משמעות לגירוי באופן סטריאוטיפי ואינסטינקטיבי. התגובה היא כמעט ללא מעורבות תהליכי שיקול-דעת וחשיבה. בהתאם למשמעויות מושגיות בסיסיות אלו מגיבים זוחלים שונים על מגוון גירויים בהתנהגויות אינסטינקטיבית או רפלקסיבית  כגון פעילות מינית, תקיפה, טרף, אכילה, בריחה, הירתעות וכיו"ב.

המערכת הלימבית.

מעל למוח האף הקדום, התפתחה שכבה חדשה יותר אשר מקיפה כטבעת  (= לימבוס)  את גזע המוח.  היא נקראת גם המוח היונקי (mammal). המערכת הלימבית מורכבת בעיקר מאֶמִיגְדָלָה, הִיפּוֹקָמְפּוּס וקוֹרְטֶקְס יונקי קדום.

אֶמִיגְדָלָה (ביוונית, שקד) .

היא בלוטה קטנה דמוית שקד, המצויה בעומק האונה הטמפורלית התיכונה במוח.

האֶמִיגְדָלָה מקושרת עם תגובות רגשיות למצבי-סכנה (בעיקר פחד ותוקפנות) ומשתתפת בתגובות התנהגותיות, אוטונומיות והורמונאליות בנוכחות גירויים רגשיים. האֶמִיגְדָלָה נחשבת למעורבת ישירות בתהליכי-ויסות רגשי ואחראית על תשוקה ופחד.

משוער שרוב הזיכרונות הראשונים של האדם לאחר הלידה מאוחסנים באֶמִיגְדָלָה. בדרך כלל אין האדם זוכר במודע אירועים שהתרחשו בטרם למד לדבר.

האֶמִיגְדָלָה אוגרת את הזיכרונות הרגשיים המקושרים לגירויים שונים. כתוצאה מכך מתאפשרת למידה מן הניסיון. לאֶמִיגְדָלָה השפעה עצומה על תגובתנו והתנהגותנו. לעתים, למידה זאת עוצמתית מדי ויוצרת בנו הכללת יתר של תגובות חזקות ומוגזמות של חרדה, תוקפנות או הימנעות גם לגירויים שהינם ניטראליים מעצם מהותם באופן שפוגע בתפקודנו היומיומי ומגביל אותנו. מקובל לתאר זאת כמצבי חרדה נוירוטית[13], או מצבים פוסט-טראומטיים.

קשה לעצב ולשנות חוויות ילדות והן נחשבות לחוויות מקובעות יחסית. נדרש זמן רב של טיפול דִינָאמִי או אחר שיזהה ויכיר חוויות אלו וגם יאפשר הצטברות חוויות מאזנות לצורך שינוי ועיצוב כל האישיות מחדש.

כפי שיובהר בהמשך האמיגדלה היא זאת שמעוררת את פעמוני האזעקה בשעת אירוע שמצטייר כמאיים. היא זאת שיוצרת הפעלה של המערכת הסימפתטית. בהיותה חלק מהמערכת הלימבית ולא מהניאו קורטקס תהליכי הלמידה של חלק זה הם תוצר של התניות  ולאו דווקא הגיוניים מעיקרם.

כתוצאה מכך חלק גדול מתגובות החרדה אינן נובעות ממקור שבאמת מסכן פיזית את קיומנו. ההגדרה של חרדה היא פחד שאינו נובע מגורם מסוכן באמת ולעיתים גם לא מגורם מוגדר.

הדבר רק מחזק את ההנחה שהאדם אינו מגיב לעיתים רבות רק על בסיס רציונאלי והדבר בולט בעיקר במצבים בהם קיים איום או שמתקשרים לאיום.

ככל שהאדם חרדתי יותר כך מידת ההכללה של  תגובות החרדה שלו לגירויים לא רלוונטיים גוברת. משום כך לא יהיה נכון  להסתמך על תגובות החרדה שלו כבסיס להסקה על איום אמתי כלשהו.

הִיפּוֹקָמְפּוּס (ביוונית, סוּסוֹן-ים).

השם הִיפּוֹקָמְפּוּס ניתן לו בגלל הדמיון שיש לו לסוסון-ים שוכב. הוא ממוקם בתוך האונה הרקתית (האונה הצדית הסמוכה לעצם הרקה).

לבני-אדם  יש שני הִיפּוֹקָמְפּוּסים, אחד בכל צד של המוח.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס בזיכרון.

פסיכולוגים ומדעני-מוח חלוקים ביניהם בנוגע לתפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס. יחד עם זאת יש הסכמה כללית כי הוא חיוני ליצירת זיכרונות חדשים של חוויית אירועים אישיים. לדעת חוקרים מסוימים, ההִיפּוֹקָמְפּוּס הוא חלק ממערכת זיכרון גדולה של האונה הרקתית האחראי על זיכרון הצהרתי. זיכרונות אשר ניתן להביע אותם  בצורה מילולית מפורשת – לרבות זיכרון עובדות, בנוסף לזיכרון אירועים.

יש ראיות לכך שצורות זיכרון אלו נשארות לכל החיים. נזק להִיפּוֹקָמְפּוּס מתבטא בקשיים ביצירת זיכרונות חדשים ולרוב גם משפיע על הגישה לזיכרונות שנוצרו לפני הנזק.

יש היבטי-זיכרון אשר אינם מושפעים מנזק בהִיפּוֹקָמְפּוּס כגון היכולת ללמוד מיומנויות חדשות. לדוגמא, נגינה בכלי-מוסיקלי. יכולות כאלו תלויות בסוגים אחרים של זיכרון (זיכרון פרוצדוראלי) ובאזורים אחרים של המוח.

יש עדויות שמטופלים אשר איבדו את יכולת יצירת הזיכרונות לאירועים חדשים מסוגלים עדיין ליצור זיכרונות פרוצדורליים.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס בזיכרון מרחבי ובניווט.

יש ממצאים המצביעים על כך שההִיפּוֹקָמְפּוּס מופקד על תפיסה מרחבית ומאחסן ומעבד מידע מרחבי.

דוגמאות:

* מחקרים שבוצעו על חולדות.

מחקרים שבוצעו על חולדות מצביעים על קיום נוירונים המכוּנִים תאי-מיקום בהִיפּוֹקָמְפּוּס. חלק מתאי-המיקום מופעלים  כאשר החיה מוצאת את עצמה במיקום מסוים ללא תלות בכיווּן התנועה. רוב תאי-המיקום רגישים-חלקית לכיווּן הראש ולכיווּן התנועה. גילוי תאי-המיקום הוביל לרעיון כי ייתכן שההִיפּוֹקָמְפּוּס מתפקד כמפה קוגניטיבית הכוללת ייצוג עצבי של המרחב הסביבתי. מפה זו מאפשרת כנראה מציאת דרכים חדשות וקיצורי-דרך להגעה ממקום אחד למשנהו.

ממחקרים בחיות התקבל כי נדרש הִיפּוֹקָמְפּוּס ללא פגם לביצוע משימות זיכרון מרחביות פשוטות כגון מציאת הדרך חזרה למקום מחבוא ממנו יצאה החיה.

ללא הִיפּוֹקָמְפּוּס המתפקד בצורה מלאה בני-אדם אינם מסוגלים לזכור בצורה טובה מקומות אשר בהם הם היו או איך להגיע למקומות אשר אליהם הם מועדים. מהדמיה מוחית התקבל כי לאנשים המציגים יכולת יותר טובה מאחרים במציאת דרכים ובניווט יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר פעיל בזמן הניווט.

* מחקרים שבוצעו על נהגי-מוניות בלונדון.

נהגי-מוניות בלונדון נדרשים ללמוד מספר גדול של מקומות  ולדעת את הדרך הישירה ביותר ביניהם. נהגי-מוניות לונדון נדרשים לעבור מבחן נוקשה של ידע לפני קבלת הרישיון. מאחד המחקרים התקבל כי לנהגים אלה יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר גדול בהשוואה לציבור הרחב וכי לנהגי-מוניות יותר מנוסים יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר גדול מאשר לנהגים פחות מנוסים. ייתכן כי לאנשים שלהם היה מראש הִיפּוֹקָמְפּוּס גדול יחסית היה יותר קל להפוך לנהגי-מוניות.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס ברישום ובעיבוד תבניות תפיסתיות.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס תורם גם לכך שנזכור גירויים בהתאם להקשר או לקונטקסט מסוימים.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מעורב כנראה בעיקר ברישום ובעיבוד תבניות תפיסתיות.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מאפשר את הדקות התפיסתית של אובייקטים בתוך הקשר מסוים. כך מתאפשרת תגובה מובחנת ומדויקת יותר אל אובייקט ייחודי ואינדיבידואלי הנמצא בתוך הקשר וקונטקסט מסוימים ולא רק תגובה סטריאוטיפית המתייחסת לאובייקט זה באופן כללי בלבד.

הקישור בין ההִיפּוֹקָמְפּוּס לבין האֶמִיגְדָלָה.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מקושר לאֶמִיגְדָלָה. לפיכך  יחד עם העלאת הזיכרון המרחבי עולה מיד גם הֶקְשֶרוֹ הרגשי והאישי.

* תפקיד המוח הלימבי בהישרדות התינוק מיד לאחר הלידה.

המוחות הזוחלי והלימבי אחראיים גם על הישרדות התינוק מיד לאחר הלידה.

תינוק האדם נולד כשהוא תלוי לגמרי באמו לשם הישרדותו. הבעת הרגשות והמחוות המתעוררים אצל הפעוט אינסטינקטיבית ודִחְפִית[14] אחראיים לכך שהאם תיקשר לצאצאה ותטפל בו. האינסטינקטים להבעת קולות ולחיוך  מתעוררים אצלו מיד עם לידתו. הזיכרונות המוטבעים באמיגדלה גורמים לו להיקשר במהירות לאם.

* זיכרונות עוצמתיים.

המערכות הלימביות גורמות לנו לעיתים להגיב על גירוי מסוים בעוצמה ובאופן אוטונומי הכולל הפעלת מערכת הורמונאלית. במקרה זה ההורמונים מפעילים באזור הבלוטות הפולטות אותם קולטנים היוצרים תגובה בעצב משוב החוזר אל האֶמִיגְדָלָה והנקרא ה"עצב התועה". עצב זה שולח כמשוב אותות חוזרים אל האֶמִיגְדָלָה והם נקלטים בה בחדות. ככל שההפעלה ההורמונאלית יותר חזקה כך צריבת הזיכרון באֶמִיגְדָלָה תהיה יותר חזקה.

אותות אלה יוצרים הפעלות חזקות של "זיכרון הורמונאלי", אשר יתעורר בעתיד בעוצמה בכל פעם שניתקל באותו הגירוי המקורי אשר יצר את ההפעלה הראשונית או בגירויים אחרים אשר מקושרים אליו דרך התניה או  אסוציאציה.

זיכרון זה ייצור כל פעם מחדש את אותו עירור הורמונאלי מתלווה. עירור זה יעצים את התגובה האוטונומית והסומאטית לגירוי.

הפעלות אלו יוצרות , למשל, את העוצמה והקסם של הנשיקה הראשונה.

הפעלות אלו יוצרות גם את הזיכרונות הפוסט-טראומטיים המציפים אותנו בתגובות קשות בלתי-רצוניות ובזיכרונות חודרניים מעיקים המתעוררים בסיטואציה המזכירה את הטראומה.

זיכרונות אלה קשים כל כך לשינוי, לעידון ולעיצוב מאחר שהם נחרטים במרכז פרימיטיבי אשר הוא פרה-לשוני ופרה קוגניטיבי. האֶמִיגְדָלָה עמידה יחסית להשפעות של תהליכים קוגניטיביים.

נובע מכך כי החוויות המרגשות, המרטיטות והמזעזעות ביותר בחיינו, לטוב ולרע, טובעות בנו זיכרונות הנחרטים כה עמוק במרכזים כה קדומים ולא מודעים עד כדי כך שנתקשה מאוד למחוק אותם אפילו אם נרצה בכך (ניתן לכנותם "זיכרונות גורליים").

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום מקשר אסוציאטיבית את תוצרי-העיבוד של ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה לכדי מושגים-פרימיטיביים בעלי משמעות .

למידת תכונות המושגים-הפרימיטיביים מתבצעת בהִיפּוֹקָמְפּוּס ובאֶמִיגְדָלָה.

לאחר מכן היא כנראה משועתקת כקומפלקס אחד אל הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הופך כנראה את תוצרי העיבוד אלה למושגים-פרימיטיביים בעלי-משמעות. משמעות זו מוטבעת  בדרך שהיא עדיין לא מסומלת בעיקרה.

לפני כ- 100 מיליון שנים הקוֹרְטֶקְס הקדום החל להתפתח כמעטפת המערכת הלימבית של היונקים. המערכת הלימבית יחד עם גזע המוח מהווה את ליבת מוחם של יונקים רבים. יונקים אילו גבוהים פילוגנטית מהזוחלים.

היונקים מצוידים בקוֹרְטֶקְס המסוגל ללמידה מושגית פרימיטיבית ובהתאם לכך הם מסוגלים ללמידה רגשית ומרחבית. לכן, ניתן לכנות את המעטפת הרשתית המקיפה את גזע המוח ואת המוח הזוחלי  בשם הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום ואת המערכת הלימבית בכללותה כולל הקורטקס ניתן לכנות בשם המוח היונקי.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום משמש בין השאר גם  כמעין מסננת התנהגותית המאפשרת פונקציות מעכבות תגובה. הוא מאפשר ליונק שיקול-דעת ועיכוב פעולה נמהרת.

נראה כי במהלך ההתפתחות האבולוציונית התעבות הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הובילה להתפתחות מנגנוני-עיכוב התגובה ומנגנוני שיקול הדעת של היונקים המתקדמים יותר פילוגנטית. מנגנונים אלה אִפשרו תפקוד מתקדם יחסית בהיבט הפילוגנטי של מוּכנות ונטייה לפעולה ללא הפעלה אוטומטית. זוהי התרחשות הנחווית כדחף או כהתעוררות יצרית ולא כאינסטינקט. גם אנו כיונקים עדיין אחוזים לעתים בדחפים: בתשוקה, בפחד, בזעם, בסלידה, ברעב או בגועל.

התוצרים המורכבים ביותר של המוח היונקי הם כנראה המושגים-הפרימיטיביים ויכולת למידה מוגבלת, אינטואיטיבית, בעלת אופי התנייתי ועם הכרה וסימול מועטים המאפיינת את היונקים.

ניאו-קוֹרְטֶקְס (=הצמרת החדשה).  

התפתחות הניאו-קוֹרְטֶקְס.

לפני כ- 300 אלף שנים התפתחה אצל אבותינו הקדומים הצמרת המוחית המפותלת שצורתה כשל  אלמוג סבוך הקרויה ניאו-קוֹרְטֶקְס. הדבר אירע כנראה  כתוצאה של  מוטציה שגרמה לשִכפוּל והתעבות של הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

במוחנו קיים הניאו-קוֹרְטֶקְס שהוא המבנה המוחי המסועף והמורכב ביותר בממלכת החי על פני כדור-הארץ. הניאו קורטקס מצוי סביב הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום וסביב כל המערכת הלימבית. ההפרדה בין הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום לבין הניאו-קוֹרְטֶקְס היא מעט מלאכותית שכן הניאו-קוֹרְטֶקְס הוא מעין שלוחה או הסתעפות מעובה ומפותלת של הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

בדומה לקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הניאו-קוֹרְטֶקְס עשוי ברובו מחומר אפור המורכב מתאים עצביים גנגליוניים מרובי-זרועות המקושרים ביניהם בקשרים מסועפים.

הקמטים והקיפולים של הניאו-קוֹרְטֶקְס מאפשרים את הגדלת שטחו ואת הגדלת מספר קשריו העצביים.

הניאו-קוֹרְטֶקְס נחשב למשכנה של החשיבה בסמלים (קוגניציה) והוא האחראי על החשיבה ההגיונית והסמלית המתבטאת בשפה ובדיבור.

הניאו-קוֹרְטֶקְס חצוי לשתי ההֶמִיספֶרוֹת הבאות:

– הֶמִיספֶרָה ימנית: אינטואיטיבית ויצירתית יותר. היא אחראית על החשיבה הבלתי מילולית בעיקר על עיבוד מראות, צלילים וכיו"ב.

– הֶמִיספֶרָה שמאלית: לוגית ומחושבת יותר. היא אחראית על החשיבה המילולית והמסומלת.

בין שתי ההֶמִיספֶרוֹת מקשר מעין גשר שאחראי על העברת המידע ביניהן שנקרא בשם קורפוס קלוסום.

הניאו-קוֹרְטֶקְס מחולק לארבע אונות.

הניאו-קוֹרְטֶקְס מחולק גם לאונות שכל אחת מהן ממונה על עיבוד תשומות חושים שונים או על אִרגוּן תגובה מורכבת כגון הדיבור או הכתיבה. באונות קיימים אזורים ראשוניים הממונים על קליטת מידע ואזורים משניים האחראים על עיבוד המידע והתגובה אליו. פגיעה באזורים משניים יכולה להתבטא באגנוזיה[15].

קליפת המוח מורכבת מארבע אונות והן ממוינות ע"פ תפקוד האזורים השונים:

– האונה המצחית (פרונטאלית):  אונה זאת אחראית על החשיבה המושגית הלוגית וההיקשית ועל יכולת השיפוט ושיקול הדעת.

– האונה הקודקודית (פריאטלית): אזורים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט מישושי.

– האונה העורפית (אוקסיפיטלית): אזורים נרחבים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט חזותי.

– האונה הרקתית (טמפורלית):  אזורים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט שמיעתי.

תפקידי הניאו-קוֹרְטֶקְס.

ניתן לראות בניאו-קוֹרְטֶקְס מעין מרכזיית עצבים מסועפת המקשרת כל מושג-פרימיטיבי המגיע אליה למכלול הֶקְשֶרִים, משמעויות וזיכרונות רלוונטיים.

המדובר הוא במכלול סמלים חזותיים ושמעיים, אישיים ותרבותיים, פורמאליים ואידיוסינקראטיים[16]. כך מתקיים תהליך בו מתעבים ומשתכללים המושגים שלנו ממושגים-פרימיטיביים למושגים-בְּשֶלִים.

הניאו-קוֹרְטֶקְס בנוי כולו מחומר קוֹרְטֶקָלִי רשתי ואפור.

בכך לא מתקיימת בתוכו יותר הבחנה דיכוטומית מבנית כגון זאת המתקיימת במוח היונקי בין מרכזי-עיבוד הביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) לבין הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הדבר מקנה לניאו-קוֹרְטֶקְס יכולות שלא היו קיימות במוחות הפרימיטיביים יותר כגון עיבוד מוּשָגִי רב-שלבי.

כל ההכרה, הסימול, החשיבה, התפיסה והמודעות האנושית נעוצים כנראה בניאו-קוֹרְטֶקְס והוא מאפשר עיכוב תגובה, הפעלת שיקול-דעת ותכנון על סמך מידע מצטבר.

גולת הכותרת שלו היא יצירת כלים מושגיים בשלים ומסומלים ושימוש מושכל בהם.  זהו הדבר שהקנה יתרון הישרדותי עצום לבני מיננו.

מבנה זה מאפשר עיבוד רב-שלבי ונרחב של מושגים שהוא מורכב, רב ממדי  ומתוחכם.

תהליכי החשיבה שלנו מתבססים לא רק על זהות או הנגדה בין מסלולים עצביים המייצגים מושגים אלא גם על דמיון או שוני ביניהם.

הניאו קורטקס אחראי אם כן לשינוי המוחי הגורלי אשר הפך אותנו במהלך השנים לבעלי תפקודי-על אשר לא נודעו כמותם קודם לכן ואשר בזכותם הפכנו תוך כ- 100 אלף שנים מהומו ארקטוס להומו-ספיינס. בתקופה זו החלו להתפתח המושגים הסמליים הראשונים, הכלים התרבותיים הראשונים, יכולות הלמידה, התכנון והחשיבה.

יחד איתם התפתח  הקומפלקס רב המשמעויות והדקויות של המושגים המסומלים והמשפטים המדוברים והפורמאליים.

[1] דנדריטים –  יחידות הקלט של הנוירון, מחובר לסומה.

[2] סומה –  גוף התא המכיל את הגרעין ואת רוב המנגנונים האחראים לתהליכי-החיים בגוף התא.

[3] אקסונים –  יחידת הפלט של הנוירון.

[4] תָלָמוּס (רמה) –  צביר נוירונים גדול המורכב ממספר גרעינים. התָלָמוּס הוא מעין תחנת ממסר חושית.

הוא אחראי על עיבוד מידע חושי (כגון, תחושת חום, כאב, מגע וכיו"ב, למעט המידע מחוש הריח) וקשבי ועל העברת המידע הלאה אל קליפת המוח.

התָלָמוּס מבצע עיבוד ראשוני ביותר של המידע התחושתי וממיין אותו אל האונות השונות.

בנוסף, התָלָמוּס אחראי על דחף השינה. ייתכן שיש לתָלָמוּס תפקיד גם בזיכרון לטווח ארוך.

[5] רשתית העין (retina) – השכבה הרגישה לאור, המרפדת את החלק הפנימי של העָיִן. החלק החיצוני שלה, הקרוב לדמית, מכיל צבענים שמונעים מעבר של אור. החלק הפנימי, הסמוך לחלל גלגל העָיִן, מכיל תאים רגישים לאור – חרוטים וקני-עין, וסיבי עצבים הקשורים אליהם. מספר גדול של חרוטים מרוכז בשקע שברשתית בחלק האחורי של גלגל העין, שנקרא פובאה (הכתם הצהוב).

[6] גָנְגְלִיוֹן – הוא צביר תאי-עצב המשמש כתחנת ביניים בין האקסון של העצב המגיע מהמוח או מעמוד השדרה לבין נוירון נוסף שישלח אקסון לאיבר המטרה.

[7] אקסיטטורי –  הוראה לבצע פעולה.

[8] אינהיביטורי –  הוראה לא לבצע פעולה.

[9] מערכת ווסטיבולרית – מבנים באוזן הפנימית המבחינים בתנועה ובשינויים בתנוחת הראש. למערכת זאת יש תפקיד חשוב בשמירה על שיווי המשקל, היציבה וההתמצאות במרחב. אי תקינות במערכת זאת, יכולה להתבטא בהימנעות (הנובעת מרגישות יתר) מגירויים ווסטיבולריים (כמו סחרור, נדנוד, קפיצה וכיו"ב), או לחילופין בעיסוק יתר (הנובע מתת-רגישות). המערכת הווסטיבולרית לוקחת חלק חשוב בתהליך של אינטגרציה סנסורית.

[10] בלוטות אנדוקריניות – בלוטות שמייצרת הורמונים ומפרישות אותם ישירות (לא דרך צינור) אל מחזור הדם. בגוף האדם, הבלוטות האנדוקריניות הן בלוטת יותרת המוח (=היפופיזה), בלוטת האצטרובל, בלוטת התריס (תירואיד), יותרת בלוטת התריס (=פאראתירואיד), בלוטת התימוס (=הרת), יותרת הכליה (= אדרנל), השחלות, האשכים, השליה והלבלב. הבלוטות האנדוקריניות לוקחות חלק בוויסות תהליכים, ריכוז חומרים ופעולות וויסות אחרות והן למעשה 'מפעילות' רקמות או איברים ספציפיים בגוף.

[11] בלוטות אקסוקריניות – מפרישות את תכולתן דרך צינור שנפתח לתוך איבר אחר או אל משטח אפיתלי. ההפרשה יכולה להיות פשוטה או מורכבת, דרך צינור יחיד או הסתעפות של צינורות. דוגמאות של בלוטות אקסוקריניות הן בלוטות הזיעה, בלוטות חלב, בלוטות הדמע ועוד.

[12]אינסטינקט – סדרת פעולות קבועה המתוכנתת עוד מהלידה, ויוצאת בדרך-כלל אל הפועל, אלא אם קיים דבר המונע אותה.

[13] נירוטי – אדם הסובל מניורוזה. לרוב אדם זה סובל במידה מסוימת מדיכאון, חרדה, העדר רגשות, ביטחון-עצמי נמוך ו/או אי-יציבות רגשית.

[14] דחף –  הנטייה והרצון לבצע פעולה מסוימת.

[15]אגנוזיה (ביוונית, העדר ידע) – חוסר יכולת להכיר עצמים, קולות, ריחות או צורות שאינו נובע מפגם כולל בחושים או בזיכרון.

[16] אידיוסינקראטי – אירוע או דבר ייחודי ומיוחד לפרט או למצב מסוים. בדרך-כלל הוא גם שונה מהמקובל או  השכיח.