משמעותה העמוקה והרחבה של ההעברה

לעיתים קרובות אנו פוגשים אנשים חכמים יפים ומוצלחים שמתלוננים על כך שלמרות שהמציאות סביבם היא, לכאורה, נעימה ואוהדת הם חווים רגשות מעיקים ומטרידים ולעיתים אפילו מגיבים למצבים שונים מתוך סערה רגשית שאינם יודעים להסבירה. הם היו רוצים להרגיש רגועים ונינוחים ולהיפטר מן הרגשות המעיקים והקשים אך אינם יודעים כיצד.

הסיבה לכך אינה רציונלית ואינה קשורה בהכרח לנסיבות חיים אובייקטיביות קשות בהווה. פעמים רבות מדובר בהזדעקות יתר של המערכת הסימפתטית. זה כאילו שישנה בתוכנו מעין אזעקה עם גלאי נפח רגיש ביותר שפועלת לעיתים בעקבות כל משב רוח קל וגורמת לנו טרדה ומועקה מרובות בעקבות שפע אזעקות השווא שהיא מייצרת.

מסתבר שמה שקובע במידה רבה את גורלנו האישי אינם רק הכישרונות שלנו, נתונינו הפיזיים או אפילו היכולת האינטלקטואלית שלנו. מה שמשפיע במידה רבה על הרגשתנו והדרך בה אנו מגיבים לאנשים ואירועים שונים הוא מאגר הטבעות עצביות בלתי מודע שפועל על פי חוקים שאינם מבוססים על בקרה שכלית ועל היגיון. ההטבעות במאגר זה מבוססות על סמיכות, אסוציאציה והתניה ולא על קישור קוגניטיבי כלשהו. מאגר זה אינו מבחין בין עבר לבין הווה ובין זהות לבין דמיון. הוא מפעיל בנו את המערכת הרגשית באופן מהיר ואוטומטי בתגובה על גירויים או מצבים שדומים לאילו שמוטבעים בו ויוצר בנו שוב ושוב סערות רגשיות רבות אשר חלקן הגדול מוגזמות ומיותרות. הוא מכניס אותנו פעמים רבות לסחרור רגשי וסבל מיותרים. עוצמת הטבעות אילו קשורה למידת הרגישות שלנו ולחוזק הזיכרון הרגשי שלנו. היא קשורה גם לנסיבות חיינו. שילוב של רגישות ונסיבות חיים עגומות עלול לייצר מגוון מעיק ומטריד של התניות שליליות עוצמתיות.

מאגר התניות זה הוא לא מודע. אנו משערים שהוא לא מודע לא מכיוון שהוא עבר תהליך הדחקה כפי ששיער פרויד אלא משום שתהליך ההתניה הוא תפקוד מוחי קדום ביותר שאיננו מתרחש בניאו קורטקס והוא לא קוגניטיבי. ההכרה שלנו מכירה ומודעת רק לתהליכים מוחיים שהם קוגניטיביים מטיבם. משום כך כל התהליכים המופעלים על ידי המרכזים הקדומים של המוח כולל תהליכים משמרי חיים אוטונומיים הם תהליכים שאינם מודעים. אנחנו יכולים אולי לחוש בהם אינטואיטיבית ולעיתים גם להגיב אליהם אך איננו יכולים לזהותם ולהכיר בהם. משום כך הם חלק מהלא מודע.

התשתית הגנטית למאגר זה נוצרה בתוכנו אבולוציונית בתקופה אשר היו בה סכנות קיומיות רבות והיה צריך להגיב אליהן מהר ותוך נקיטת מקדמי ביטחון גבוהים ביותר. לכן ההגבה הייתה צריכה להיות מהירה ואוטומטית על כל גירוי ומצב שהזכירו בדרך זו או אחרת את הגירוי המקורי המשמעותי והמסוכן.

כיום, בסביבה התרבותית של ימינו, כמות הסכנות הקיומיות פחתה באופן דרסטי לעומת המציאות הכאוטית של העבר הרחוק.  המאגר לעומת זאת ממשיך לפעול באותה אינטנסיביות ועל פי אותם כללים שהנחו אותו לפני מיליוני שנים אצל היונקים הקדומים ולפני מאות אלפי שנים אצל אבותינו בני האדם. הכלל הבסיסי שמנחה את מנגנון ההפעלה של מאגר זיכרונות זה הוא שטבועים בו זיכרונות של אובייקטים או מצבים בעלי משמעות קיומית ניכרת המתקשרים אסוציאטיבית או בדרך של התניה להגבות רגשיות והתנהגותיות  רבות עוצמה. לאובייקטים או מצבים אילו יוחסה בעבר משמעות קיומית רבה ולכן ההגבה אליהם הייתה הגבה עוצמתית. כאשר נתקל בעתיד באובייקטים או במצבים דומים, נגיב עליהם באותם רגשות או באותה דרך הגבה אוטונומית שבה הגבנו לאובייקטים המקוריים. במקרה זה תתבצע מעין העברה מזיכרון העבר וההגבה המקורית אליו  אל דרך ההגבה שלנו לגירוי הדומה בהווה.

העברה היא מושג שלקוח מעולם הטיפול הפסיכואנליטי. במהלך הטיפול הפסיכואנליטי  מדובר בהופעת רגשות חזקים ולא תואמים כלפי דמות המטפל. רגשות אילו נוצרו כפי הנראה במקור כלפי דמות משמעותית מהעבר והועברו אל דמות המטפל מתוך כך שהמטפל ניצב בפוזיציה דומה לאותה הדמות או מתנהג בדרך שדומה להתנהגותה של אותה הדמות, או דומה חיצונית לאותה הדמות. העברה יכולה להתבצע גם כשהמטפל מתנהג בדרך ניטרלית, עמומה  ונמנעת וחושף עצמו בכך להשלכות שונות מצד המטופל.

מעבר לטיפול הפסיכואנליטי ובאופן כוללני יותר הכוונה במונח העברה היא להעברת התייחסות רגשית שהתקיימה כלפי דמויות או סיטואציות שונות בעבר אל דמויות או סיטואציות דומות בהווה. לדעתנו לא נדרשת לשם העברה מערכת יחסים ממושכת עם אותה הדמות או היחשפות ממושכת אל אותה הסיטואציה. במידה ואפיזודת החשיפה הייתה משמעותית וטעונה, אפילו היחשפות נקודתית לאירוע בודד מספיקה בכדי ליצור הטבעה משמעותית באמיגדלה. לדוגמא, היחשפות לפיגוע שאורך מספר שניות עלולה לחרוץ גורלו הרגשי של אדם ולקבוע את התייחסותו למכלול אירועים ומצבים דומים בעתיד, גם אם אותו אדם לא נחבל פיזית באותו האירוע. האירוע חורץ בו צלקת רגשית. ניתן להשוות זאת לנקב שנוצר במשטח עץ בעקבות נעיצת מסמר בתוכו באמצעות מהלומות פטיש. ניתן לפעור בעץ נקב משמעותי באמצעות סדרה של מהלומות פטיש מתונות או באמצעות מהלומה חזקה אחת שתתבצע באמצעות פטיש כבד. לעיתים מהלומת הפטיש הבודדת תיצור בעץ נזק כוללני כגון סדק או אפילו שבר שיהיה משמעותי יותר מאשר הנזק שייווצר בו בעקבות סדרת המהלומות המתונות . בכל מקרה קשה להעלים מהעץ את הנקב לאחר שנוצר מבלי להתמצא בטכניקות תיקון מדויקות.

אם כן העברה היא הגבה לאובייקט או לסיטואציה בהווה על סמך התניות שהתבצעו לגבי אובייקט או סיטואציה דומים להם בעבר. המפגש יוצר ההתניה עם האובייקט או עם הסיטואציה יכול להיות קצר ונקודתי או מתמשך ועקבי. מה שמועבר הוא הרגשות  או דרך ההתייחסות שהיו מכוונים לאובייקט המקורי. ההעברה מתבצעת כאן גם על ציר הזמן וגם על ציר הדמיון. הבסיס לכך הוא שההגבה הרגשית במצבים אילו מתעוררת על ידי מערכת שאינה עושה הבחנות של מוקדם לעומת מאוחר או זהה לעומת דומה על צירים אילו. לא משנה לה מתי בדיוק פגשנו את האובייקט או מהם מאפייניו המדויקים של האובייקט. ברגע שהיא מבחינה בדמיון בין הגירוי הנקלט לבין גירוי המקור שלגביו נוצרה ההתניה הרגשית, היא מגיבה אליו כאילו היה גירוי המקור. ההגבה במצב זה היא בדרך כלל בהולה ומוגזמת.

כאשר העברה מופיעה בטיפול, המטופל מתייחס למטפל כאילו הוא היה דמות משמעותית מעברו. הוא עלול להגיב כלפיו בחרדה , זעם או תשוקה למרות שהמטפל משדר כלפיו התייחסות עניינית וניטראלית. ההתערבות הטיפולית המסורתית לנוכח העברה היא  שהמטפל מפרש את יחס ההעברה למטופל והדבר אמור לאפשר למטופל להגיע לתובנה בדבר ההעברה והשלכות שהוא עושה על המטפל ועל דמויות שונות בסביבתו כתוצאה מחוויותיו עם דמויות משמעותיות בעבר.

נשאלת השאלה מדוע ההעברה בכלל מתבצעת? הפרט שמפעיל את ההעברה  יכול לכאורה להבחין קוגניטיבית בהבדל שבין המטפל או דמות אחרת בהווה לבין הדמות כלפיה נוצרה ההעברה בעבר. למרות זאת ולעיתים בניגוד לשיקול הדעת של השכל הישר הוא מתייחס לדמות בהווה כאילו היא הייתה אותה הדמות מן העבר. לעיתים המדובר הוא רק בהתעוררות רגשות כלפי אותה דמות ולעיתים מדובר אפילו בהגבה סוערת כלפיה שאינה תואמת את הנסיבות. ההעברה נובעת בדרך כלל מסיבה לא מודעת ומתוך הלא מודע.

כבר מתקופתו של פרויד עלתה התהייה היכן משכנו של הלא מודע. נראה שחלק גדול ממה שנחשב בעבר לתחום של הלא מודע היא מערכת ההתניות שנוצרת באמיגדלה. האמיגדלה היא חלק מהמערכת הלימבית. זוהי מערכת קדומה יחסית שמשמשת גם את היונקים. תפקידה של האמיגדלה הוא כפי הנראה לצבור זיכרונות רגשיים ולהזעיק אותנו כאשר נתקל בעתיד באירועים או אובייקטים דומים להם. זיכרונות אילו הם חשובים  מאוד לצורך הבטחת קיומנו והישמרותנו מאובייקטים או מצבים מסוכנים ולכן הם מעוררים אוטומטית תגובה מהירה וחזקה כאשר נפגוש בעתיד אובייקטים או מצבים הדומים להטבעותיהם של זיכרונות אילו .

נראה שאצל בני אדם לאמיגדלה ישנו ייצוג משודרג בהמיספרה הימנית של הניאו קורטקס  וזאת בכדי שהיא תוכל להתייחס גם לחומר סמלי ולשוני, אך לצורך מאמר זה נסתפק במונח אמיגדלה בכדי לציין את מרכז השימור של זיכרונות טעונים במשמעות רגשית ואף קיומית.

כאשר מדובר על העברה, שכיח יותר  להתייחס להעברה שלילית. במקרים מסוימים יכולה להיווצר גם העברה חיובית. העברה יכולה כאמור להיות יותר ספציפית או יותר מכלילה. העברה ספציפית קשורה כפי הנראה בהתניה נקודתית מסוימת שנוצרה באמיגדלה.

אם למשל הפרט חווה חוויה מאיימת ומפחידה מול כלב הוא עלול לפתח פוביה מכלבים. משמעות הדבר היא  שנוצרה באמיגדלה התניה שקושרת כלב לתחושה של פחד וחרדה. כאשר יופיע בעתיד בקרבתו כלב, תופיע אצל אותו אדם תחושת חרדה. נראה גם שככל שהכלב יהיה דומה יותר לכלב שיצר את תחושת הפחד המקורית כך תחושת החרדה תגבר. הפוביה מכלבים נוצרה במקרה זה כתוצאה מהעברה של תחושת הפחד המקורית מכלב לסיטואציה החדשה הדומה .

אם אדם עבר סיטואציות מעוררות חרדה מול דמות סמכות נוקשה ומאשימה בילדותו יתכן והוא ייטה להגיב בחרדה ואולי גם בתוקפנות כלפי דמויות סמכות שתצטיירנה בעיניו כנוקשות בהווה. אם החוויה השלילית התפתחה אל מול דמות סמכות קשה במיוחד הרי שהיא עלולה להשפיע על התייחסותו של אותו אדם לדמויות סמכות בכלל אפילו אם הן שונות במאפייניהן לחלוטין מדמות המקור .

ישנה גם העברה שהיא כוללנית מעבר לסוג אובייקט ספציפי. אם אדם צבר חוויות שליליות מול אנשים שונים בילדותו הוא עלול בהמשך להירתע מחברת בני אדם בכלל, ולפתח חרדה חברתית ונטייה להימנעות. חרדה מסוג זה עלולה לגרום למתח כללי במפגש עם בני אדם. כתוצאה מכך הפרט עלול להתכנס בתוך עצמו ולהפוך להמנעותי.

אם אדם צבר לאורך זמן מגוון חוויות שליליות מול דמות משמעותית בעברו הוא עלול לפתח בהווה מגוון הגבות שליליות כלפי דמות שתזכיר לו את הדמות המקורית. הדבר יכול לקרות גם אל מול סיטואציה שחזרה על עצמה בעבר ומפגש עם סיטואציה דומה בהווה.

ככל שההתנסות מול האובייקט יוצר ההתניות הייתה ארוכה ומשמעותית יותר כך גם ההעברה תהיה יותר עמוסה רגשית ועשירה בהתניות. ככל שהרגשות שנוצרו בעבר היו יותר קשים , רבי עוצמה ואינטנסיביים כך סביר שתיווצר הכללה רבה יותר של האובייקטים או האירועים שיעוררו אותם  בהווה עם הגבה חזקה יותר לגירויים הדומים לגירויים המותנים. ככל שההגבה הרגשית שתתעורר בנוכחות הגירוי תהיה חזקה יותר כך גדלה גם הסבירות שתיווסף אליה גם הגבה התנהגותית תוקפנית או מבוהלת.

ההגבות הסטריאוטיפיות של המערכת הסימפתטית לנוכח גירוי מאיים הן של בריחה,  קיפאון או תקיפה. רוב ההגבות לגירוי שעבר התניה עם אובייקט או סיטואציה מכאיבים או מאיימים מהעבר תהיינה בעלות אופי כזה.

ההעברה לסוגיה יוצרת אם כן הגבה רבת עוצמה ולעיתים קרובות גם בלתי תואמת כלפי אנשים או מצבים אותם אנו פוגשים בהווה. ניתן לומר כי היא יוצרת מגוון רחב של הגבות הכרוכות בירידה בשיפוט החברתי.

אם בוחנים את הנושא לעומק הרי שיש בהתניות אילו ובהעברה שנובעת מהן הסבר אפשרי למגוון של מצבי פתולוגיה ובייחוד הגבות חרדה נוירוטיות. רוב ההגבות האלו נובעות מסיבות לא מודעות. אם תשאל את הפרט מדוע הגיב כפי שהגיב הוא לא ידע ברוב המקרים את הסיבה המדויקת.

זוגות רבים מתלוננים על תחושות קשות ביותר ורבות עוצמה שמתעוררות כלפי בן הזוג ככל שהקשר מעמיק. תחושות אילו מתעצמות בדרך כלל ככל שהקשר הזוגי מתארך והופך להיות יותר אינטנסיבי. אין ספק שזוגיות מתמשכת מעוררת תגובות העברה שליליות רבות עוצמה. ההעברות מתעוררות לאו דווקא משום שבן הזוג דומה בהכרח לדמויות הרסניות מהעבר. הן מתעוררות בעיקר מתוך האינטנסיביות ומגוון המצבים המלחיצים והטעונים רגשית שעולים במהלך הקשר הזוגי המתמשך. הצטברות העברות שליליות עלולה להפוך להיות הרסנית לרגש האהבה ולרצון בהמשך הזוגיות. מעטים הזוגות שמצליחים לשמר את רגש האהבה המקורי לאורך זמן. במהלך הטיפול הזוגי יש לנתח ולהבין פעמים רבות את מקורן של התניות שליליות אילו וכיצד הן משפיעות על הקשר. הדבר עשוי לסייע בטיהור האווירה בין בני הזוג שהופכת לעיתים לטעונה ולמעיקה ביותר.

התחושה השכיחה ביותר שנובעת מהתניות שליליות היא החרדה. ההגדרה של חרדה היא פחד ממקור לא ידוע. פחד זה נובע בדרך כלל מהתניות שליליות לאובייקטים או מצבים טעוני רגש שלילי שטבועים באמיגדלה. פעמים רבות מתרחשים תהליכי הכללה לגירויים אילו כך שהחרדות מתקשרות לטווח גירויים רחב בהרבה מהיקף התופעות והגירויים שיצר אותן. אם כן לכולנו ישנו חלק לא מודע שגורם לנו להגיב בעוצמה מוגזמת על גירויים שונים. חלק זה אינו רציונלי , מודע או הגיוני. ההבדל בין אנשים שונים  קשור לטווח תחום האובייקטים או הסיטואציות  אליהם הם מגיבים בתחושות קשות ולמידת העוצמה שמאפיינת את ההגבה שלהם במצבים אילו.

נראה שאפילו האמון הבסיסי של אנשים קשור להתניות שליליות ולהעברה. בדרך כלל קיומו של אי אמון בסיסי אין פירושו שהאדם לא בוטח באנשים אחרים בעקבות תהליך חשיבה קוגניטיבי מעמיק שהוא ביצע  לגבי תכונותיהם ומהות האינטראקציה הצפויה איתם. המשמעות השכיחה יותר היא שהאדם מזהה שנוצרות אצלו הגבות שליליות חזקות בתוך סוגי קשר שונים ולכן אין לו למעשה אימון בעצמו שהוא יוכל לנהל קשרים מתמשכים בנחת וללא השפעה הרסנית של העברות שליליות. האמירה שלו שהוא אינו מאמין באחרים היא יותר תוצר של ההגנות שהוא מפעיל  בכדי להסביר ולנמק לעצמו את התחושות השליליות שנוצרות אצלו בדרך פחות מאיימת . אילו הן בדרך כלל הגנות כגון השלכה ורציונליזציה למשל.

גם השימוש בהגנת הפיצול שמאפיין את ארגון האישיות הגבולי הנמוך והפרעת האישיות הגבולית  קשור כנראה להתניות מכאיבות שמעוררות בפרט תחושת זעם קשה עם נטייה להבעת כעס בלתי מווסת אל מול אובייקטים או מצבים מתסכלים. כתוצאה מכך אותו אדם מנסה לשמר התייחסות רגשית מקוטבת חיובית כלפי חלק מהסובבים אותו באמצעות הכחשה של הצדדים המכעיסים והמתסכלים שלהם ובאמצעות "מתן" אמון בלתי מותנה וקיצוני בהם. תתכן גם אידיאליזציה של אותם אנשים על רקע זה. מפעילי ה"פיצול המקובע"  הם האנשים שעליהם נאמר שהם "מלאכים" מחוץ לבית ותוקפניים עד כדי שטניות כלפי הקרובים אליהם ביותר. לכאורה נראה שהם משחקים משחק הסוואה ציני ומסתירים מחוץ לבית את פניהם האמתיות. לאמיתו של דבר הם פשוט צריכים לשמר הגנת פיצול מקובעת בכדי לשרוד מחוץ לבית מקצועית וחברתית. אם יגיבו מחוץ לבית בתוקפנות ובחשד הקיצוניים שמאפיינים אותם בבית הם יידחו על ידי החברה ויאבדו את מטה פרנסתם ואת קשריהם החברתיים. בבית הם מרגישים מעט בטוחים יותר ולכן הם נותנים בדרך כלל ביטוי גלוי והרסני להתניות המאוד שליליות שלהם.

הפרעת האישיות הנרקיסיסטית כנראה מגיבה גם היא אל מול התניות מכאיבות שיוצרות בה תחושות נחיתות קשות. כנגד תחושות נחיתות אילו הנרקיסיסט שואף להצלחה בלתי מוגבלת ולעיתים גם להתנשאות מעל הסובבים אותו. ישנם בתוכנו נרקיסיסטים רבים שהפכו את החתירה להצלחה למרכז הווייתם הקיומית ולעיסוקם המרכזי משך כל חייהם.

בסופר אגו, החלק המנחה אותנו בהתנהגותנו החברתית, ישנו חלק מודע וחלק בלתי מודע. החלק הלא מודע קשור להתניות אופרנטיות שונות. ההתניות נוצרו מתפיסתנו המוקדמת  כיצד הגיבו האחרים המשמעותיים והסביבה הקרובה על התנהגויות שונות שלנו. בכך נוצרו להתנהגותנו התניות חיוביות או שליליות. ישנם אנשים שיש להם חרדת אשמה או סופר אגו נוקשה ומעניש וזאת כתוצאה מהתייחסות נוקשה ואף אכזרית של דמות משמעותית בילדותם  שהענישה אותם בחומרה על כל סטייה קלה מהנורמות הנוקשות שהציבה. חרדת האשמה של קורבנות יחס זה  גורמת להם, בין השאר, לחרדה רבה בכל סיטואציה שיש בה חשש לחשד או להאשמה מצד הסובבים אותם.

הפרעה קשה ביותר שנובעת מהתניות שליליות היא הפוסט טראומה. אצל הפוסט טראומטי  מתקבעים באמיגדלה זיכרונות קשים ביותר שבדרך כלל קשורים לאיום פיזי ממשי על חייו , שלמותו הפיזית או הנפשית. נראה שזיכרונות אילו נחרטים בעוצמה ובחדות רבה משום שמשמעותם הקיומית היא עצומה. כאשר הפרט נתקל בהמשך באובייקטים או סיטואציות  שמזכירים את האובייקט או האירוע הטראומטי הוא מגיב בתגובת חרדה חזקה ביותר. כתוצאה מכך הפרט שואף להימנע מכל פעילות או הימצאות בקרבת כל אובייקט או מצב שמזכיר בצורה כזו או אחרת את האובייקט או האירוע המקוריים יוצרי הטראומה. ככל שהאירוע הטראומטי היה יותר קשה ומאיים כך עוצמת התגובה ומידת ההכללה שתיווצר תהינה רבות יותר. כתוצאה מכך הפרט הפוסט טראומטי עלול להיות נתון במצבי חרדה ואף דיכאון מתמשכים וקשים, להימנע ממפגש עם אנשים ומצבים רבים ושונים ולצמצם באופן משמעותי את פעילותו ונכונותו להתנסות בחוויות שונות בחייו.

אין ספק שההתניות והעברה שמתבצעת ביחס אליהן משפיעות מאוד הן על אישיותנו והן על חווייתנו הרגשית  ביום יום. ניתן לומר אפילו כי יש להן השפעה מכרעת על איכות חיינו ומידת שליטתנו הרגשית וההתנהגותית.

מה אם כן ניתן לעשות אל מול ההתניות שליליות אלו לסוגיהן וההעברה שמתבצעת לגביהן?    

בדרך פואטית ניתן לומר שלכאורה קיימת בתוך כולנו מעין תיבת נגינה ארורה (או תיבת תהודה מצמררת) שמשמיעה צלילים צורמים שממררים את חיינו . לא אנחנו הזמנו אותה או הקלטנו עליה מנגינות  ולא אנו בוחרים מתי וכיצד היא תופעל. דמויות או אירועים מעברנו, שבלשון המעטה לא אהבנו כלל ועיקר, צרבו בתוכה מוזיקה מעיקה  ושירים מחרידים. לכאורה גם אין לנו שליטה על כפתוריה של אותה תיבת נגינה: כל אחד יכול לכאורה ללחוץ על כפתוריה ולהשתלט לפחות זמנית על נשמתנו.

האם נוכל בכל זאת לעשות משהו בכדי לשנות את צליליה או דרך הפעלתה של אותה תיבת נגינה? האם נוכל להשיב בדרך זו תחושת שליטה ולו גם חלקית לחיינו?

הדבר הראשון שיכול לסייע לנו בכך היא המודעות והתובנה. אם נבין כי מקור הרגשות החזקים והלא מאוזנים שמתעוררים בנו הוא התניות ולא תהליך חשיבה הגיוני, נוכל להיות פחות השלכתיים ונוכל גם להימנע  מלפעול על פי התניות אילו. הבנה זו יכולה גם לתרום לדעיכה בעוצמתה של ההגבה שתוער. למה הדבר דומה? לאדם שיש לו מכונית עם אזעקה רגישה ביותר שפועלת בהתראת גלאי נפח רגיש מדי ומייצרת אזעקות שווא בתדירות גבוהה. בתחילה בעל הרכב ייחרד בכל פעם שהאזעקה תופעל וירוץ למכונית מתוך מחשבה שקרה משהו למכונית. לאחר מכן הוא יסתפק בתצפית במכונית מהבית ולבסוף הוא אולי ידלג גם על הפעולה הזו. בדרך דומה הפרט יכול לחוש הגבה שנובעת מההתניה עולה בתוכו אך לא לפעול על פיה, ולאחר מכן גם לא ליחס לה משמעות.

דבר נוסף שעשוי לסייע היא האינטראקציה שבין המוח הקוגניטיבי לבין המערכת הרגשית. למוח הקוגניטיבי ישנה היכולת למתן את ההגבה הרגשית שנובעת מהעברה, ובמקרים מסוימים אף לבטל ולהעלים אותה כליל. לדוגמא, אדם עבר אירוע שגרם להתניה שלילית מול כלב שתקף אותו. כתוצאה מכך הוא יגיב בחרדה במפגש עם כלבים בעתיד. במידה ובכל זאת ישכנעו אותו לפגוש כלבים ולחוות מולם אינטראקציה חיובית הדבר יוכל לסייע לו להתגבר על הפחד מכלבים דרך שני מנגנונים עיקריים: המנגנון האחד הוא יצירת התניות חיוביות ממסכות באמיגדלה לגבי האירוע או האובייקט שאליהם בוצעה במקור התניה שלילית. במקרה זה תיווצרנה אצלו  התניות חיוביות הקשורות לכלבים שתאפלנה בהדרגה את ההתניה השלילית. המנגנון השני הוא נטרול ההתניה השלילית באמצעות הבנה קוגניטיבית ממתנת. האדם יכול להשתכנע שלא כל הכלבים מסוכנים ומתוך הבנה זו להפסיק לבצע את ההכללה שהציבה את כל הכלבים בתחום ההעברה השלילית. במקרה זה הוא יוכל לעשות בהדרגה  הבחנה בין כלבים שונים ולהימנע מלתייג אותם כקבוצה אחת.

אנו מניחים  שההתניות יוצרות את רובו של הלא מודע. בהקשר זה מעניינת ההשערה של פרויד בדבר חשיבותה המרכזית של ההדחקה ביצירת הלא מודע והסימפטומים הנובעים ממנו. פרויד טען שרובו של הלא מודע נובע מתכנים מודחקים וסימפטומים של חרדה נובעים בדרך כלל מתוך הדחקה של תכנים אסורים או לא נעימים. הוא טען גם שהסימפטומים מהווים ביטוי עקיף לתכנים האסורים, ואם נביא תכנים אילו אל המודעות נוכל למתן את הביטוי הסימפטומטי שלהם ולגרום להגבה ותחושה נורמטיביות גם כשהתכנים עולים למודעות. אין ספק שאנשים אכן משתמשים בהדחקה ובהכחשה, אך ספק רב אם ההדחקה יוצרת את הסימפטום של החרדה. נראה שדווקא היסדקות ההדחקה, משמע עליית התכנים או הופעתם למרות ההדחקה היא זאת שמעוררת את החרדה. נראה גם ההדחקה גם לא הופכת תוכן מסוים לבלתי מודע, היא כנראה  מונעת מאתנו לזהות אובייקט או תוכן שמצטייר כמסוכן להרגשתנו הטובה מתוך היותו דומה או זהה לתוכן שעבר התניה שלילית. אי הזיהוי באמצעות הדחקה או הכחשה מצליח לעיתים למנוע את הפעלת ההתניה השלילית המכאיבה. בעבר כינו את הסובלים מהפרעת חרדה כהיסטריים. מקור השם הוא בנשים במאה ה19 שגילו סימפטומים של חרדה שאז חשבו שמקורם הוא בתזוזת הרחם ממקומו. נראה כי נשים אילו חשו חרדה בשעה שעלו אצלן תכנים מיניים משום שבאותה התקופה חינוך הנשים היה נוקשה ואסר עליהן  כל ביטוי של מיניות. כך נוצרו אצלן התניות שליליות לכל ביטוי של מיניות ולו גם במחשבה בלבד. נראה שמתן לגיטימציה במהלך הטיפול הפסיכו תרפויטי לדיבור על תכנים מיניים והתייחסות מכבדת של המטפל לתכנים אילו הקלו על המטופלות ומנעו הופעת העברה שלילית והפעלת התניות שליליות בהקשר זה. כיום נראה בהקשר זה שתופעות חרדה על רקע מיניות נעלמו כמעט לחלוטין  וזאת משום שברוב העולם החברה הפכה ליברלית ומתירנית יותר  כלפי גברים ונשים כאחד. לעומת זאת התוקפנות והאלימות  לא עברו מן העולם והם עדיין גורמים להתניות שליליות רבות. בהקשר להתניות שנוצרו לגבי מצבים מסוכנים ומאיימים נראה שהמודעות בדרך כלל אינה מקלה על הסימפטומים. פעמים רבות האדם מודע למקור הסימפטומים שמופיעים לנוכח גירוי מסוים ועדיין מגיב לגירוי באופן חרדתי ופתולוגי. כאשר מדובר על  הפרעות פוסט טראומטיות הדבר בולט במיוחד: אם אתה מדובב את  הפוסט טראומטיים לדיבור על האירועים שגרמו לטראומה, הדבר רק מחריף פעמים רבות את הסימפטומים וגורם לפוסט טראומטי לחוות סבל רב יותר. ישנה טענה מקובלת שגורסת כי התכנים שגרמו לטראומה הם מודעים אך דיסוציאטיביים ומשום כך גורמים לחרדה רבה. לא ברור מה המונח "דיסוציאטיביים" מציין ולמה בדיוק התכנים הטראומטיים לא מקושרים? שהרי בדרך כלל המטופל הפוסט טראומטי זוכר הן את פרטיו הקוגניטיביים של האירוע הטראומטי והן את הרגש שהתעורר בו בעקבות האירוע. יתכן והדיסוציאציה וחוסר האינטגרציה קשורים במקרה זה לעצם העובדה שהאירוע לא עבר קישור ועיבוד למשמעויות אישיות במסגרת שנת החלום. האירועים מחוללי הטראומה הם כנראה כל כך קשים עד שעצם הניסיון לחלום עליהם יעורר הגבה סימפתטית  שתגרום לעוררות יתר ולהפסקת שנת החלום. אנשים מתעוררים במצב זה עם סיוטי לילה שמשמעותם יקיצה מחלום שתכניו מעורפלים או מקיצים עם ביעותי לילה שמשמעותם זיכרון מלא של התכנים המעיקים.

בשנים האחרונות הולכת וצוברת תאוצה ותומכים  שיטת טיפול מעניינת בשם EMDR . אילו הן ראשי תיבות של EYE MOVEMENT DESENSITIZATION  REPROCESSING  . הכוונה היא שבעת ערות ובשעת הטיפול מתבצע עיבוד של חומר לא מודע בדומה לעיבוד המתבצע בעת שנת החלום. מכנים את שלב שנת החלום  בשם REM  משמע RAPID EYE MOVEMENT  משום שבעת שלב שינה זה האישונים מרצדים במהירות ימינה ושמאלה. ההשערה היא שהעיניים "עוקבות" בשלב זה אחר מעבר אינפורמציה ממרכז עיבוד ראשוני ואסוציאטיבי בהמיספרה הימנית שמייצג את האמיגדלה וההיפוקמפוס ( מרכזי העיבוד הראשוניים במערכת הלימבית) למרכז עיבוד סמלי, מילולי וקוגניטיבי שנמצא בהמיספרה השמאלית בניאו קורטקס.  התהליך הטיפולי מעורר תהליך מקביל לשנת החלום לגבי זיכרון קשה ואז ההתניות הראשוניות מקבלות משמעות ועוברות אינטגרציה עם חומר משמעותי ומסומל. כך הן הופכות להיות זיכרון קוגניטיבי מעודן שלגביו יש לנו שליטה ובקרה טובות יותר.

ניתן להניח שהתהליך הטיפולי קושר את האירועים והאובייקטים שלגביהם התבצעה ההתניה אל משמעויות קוגניטיביות אסוציאטיביות והדבר מחליף או מנטרל את הקישור הישיר שהיה לגירויים אילו בתחילה להגבה אוטונומית סוערת. מניסיוני, לאחר שתכנים אילו עובדו באמצעות שיטת טיפול זו מטופלים מדווחים בדרך כלל על הקלה כמעט מידית והשקטה של ההגבה המעיקה שנוצרה אצלם בהיחשפות לגירויים או אירועים הדומים לאילו שעברו במקור התניה שלילית.  אינני מתמצא במחקר בנושא אך אני משער שגם תוצאות מחקרים מבוקרים יעלו תוצאות דומות שיאוששו את יעילות השיטה בטיפול בהתניות שליליות חבלתיות ואף טראומטיות.

לסיכום:  במאמר זה הודגשה החשיבות הרבה שיש להתניות ולהעברה המתבצעת לגביהן לגבי תחושתנו והגבתנו היום יומית לנוכח גירויים שונים. הודגם גם כיצד התניות שליליות עלולות לתרום לפסיכופתולוגיה לסוגיה ולמרבית המצוקה היום יומית של בני אדם. להערכתי יש להתניות השליליות  משקל רב ואף מכריע ביצירת ההפרעות הרגשיות השונות ובעיקר ביצירת ההגבות הנוירוטיות .

התניות אילו וההעברה המתבצעת לגביהן מסבירות חלק ניכר מההתנהגות וההגבה הלא רציונאליים שיש לבני האדם. הבנת ההתניות ומקורן תאפשר לתקוותנו טיפול פסיכו תרפויטי  יעיל וממוקד יותר בהפרעות הרגשיות והאישיותיות השונות ושליטה טובה יותר של בני אדם בהתנהגותם וברגשותיהם.