מחירה של ההתעטפות בבועת הזכוכית

אנשים שונים מתעטפים בשלבים שונים בחייהם במעין בועת זכוכית שמבודדת אותם מצדדים שונים של עולמם הפיזי והרגשי. המדובר הוא בהגנות שונות שבאות לבודד את העצמי האמתי שלנו, החלק הרגיש והפגיע שבתוכנו ובכך להגן עליו מפני פגיעות שונות.

לכאורה הגנות אילו עשויות להיות יעילות לזמן מה אך המחיר שאנו משלמים עליהן הוא יקר. הן באות תמיד על חשבון היכרות אמתית עם העולם או עם עצמיותנו. הן אינן מאפשרות לנו לממש את הפוטנציאל הרגשי והחקרני שלנו והן מקבעות אותנו במעין מציאות פנימית וחיצונית חלקית וכוזבת.

הכוונה כאן היא לא לכך שיש נזק בהגנות הפסיכולוגיות כולן. ישנן הגנות שרק מסייעות כגון עידון והומור. העצמי האמתי שלנו זקוק להגנה מפני העולם ממש כפי שאנו זקוקים לבגד נוח שיגן עלינו מפני הקור והבושה. לעומת זאת ישנן הגנות שנחשבות  לנוקשות ונמוכות יותר כגון הדחקה, הכחשה, השלכה ופיצול.

אם נשווה הגנות אילו לכסות הגנות אילו דומות יותר לשריון או לבועת זכוכית שמגבילים את תנועתנו ומבודדים אותנו מהתמודדות אמתית ובלתי אמצעית מול הסביבה.

במאמר זה ננסה להקביל את המונחים המסורתיים האלו של הגנות ושל עצמי אמתי עם מבני ומנגנוני המוח השונים. העצמי האמתי יוקבל למערכת הרגשית והאמיגדלה במוקדה, וההגנות תקושרנה לתפקודי הניאו קורטקס.

מוחנו עשוי כמעין מעשה מרכבה מחלקים שונים שאחראיים על סוגי תפקוד שונים. כעיקרון ככל שהאזור במוח הוא  פנימי יותר ונמוך יותר כך מקורו עתיק יותר והוא אחראי על תפקודים בסיסיים יותר.

גזע המוח שנמצא בבסיסו של המוח הוא החלק הקדום ביותר שאחראי על עצבוב והפרשת הורמונים שבבסיס התפקודים האוטונומיים של הגוף.

מקיף אותו המוח הזוחלי שנקרא גם בשם "מוח האף הקדום" משום נטייתו להתבסס על חוש הריח. מוח זה הינו מוח קדום שמייצר תגובות אינסטינקטיביות ותגובות בעלות בסיס מולד. מוח זה נקרא זוחלי משום שהוא מהווה את עיקר מוחם של חלק נכבד מהזוחלים שנחשבים לנמוכים יותר מהיונקים בסולם הפילוגנטי.

מעליו נמצא המוח היונקי שנקרא גם בשם המערכת הלימבית משום שצורתו מזכירה טבעת משמע לימבוס. במרכזו של מוח זה נמצאים שני גרעיני אמיגדלה שאחראיים על ההגבה האינסטינקטיבית והדחפית של מערכת המין והמערכת הסימפתטית שמסייעת בהגנה על קיומנו במצבי חירום.

מערכות אילו פועלות בין השאר גם על בסיס הפרשה של הורמונים לתוך מערכת הדם מתוך בלוטות פנימיות. למשל, הפרשת אדרנלין אחראית להפעלת המערכת הסימפתטית. הפרשת הורמונים מיניים מעוררת את פעילות המערכת המינית.

ההגבה של האמיגדלה מתבצעת על בסיס הגבה סטריאוטיפית מולדת לגירויים בעלי משמעות קיומית קבועה יחסית כגון טורפים או אובייקטים מושכים מינית ועל בסיס למידה פרימיטיבית אסוציאטיבית שמתווספת אליה. למידה זו קושרת לגירויי המקור גירויים נוספים דרך התניות ואסוציאציות והיא מייצרת הגבה דחפית של המערכות הסימפתטית והמינית .

מוקד האמיגדלה שמגיב לגירויים מסכני קיום מייצר הגבה של המערכת הסימפתטית שמסתמכת על עיקרון הבהילות ומקדמי ביטחון גבוהים. כל זאת כפי שהובהר במאמרים קודמים בהם התייחסנו אל פעולת האמיגדלה.

מקדמי ביטחון אילו נלקחים, משום שלהפעלה בהולה של המערכת הסימפתטית במצבים שבהם קיים אפילו רק חשש לסכנה מידית ישנה חשיבות קיומית עליונה. הפעלה בהולה, מהירה ועוצמתית מעין זו הייתה חיונית להישרדות במשך מיליוני השנים שקדמו ליצירת הסביבה התרבותית בת זמננו. בשנים אלו לא היינו אלא חיות מפוחדות שבדרך כלל התחמקו מטורפי על ופגעי טבע.

כיום אנו, כמובן, לא מגיבים רוב הזמן ישירות על סמך הדחפים משום שבסביבה התרבותית זוהי דרך פעולה לא מתוחכמת שעלולה להוביל בחלק מהמקרים לסיכונים ולכישלונות. ניתן לומר כי אימפולסיביות, משמע הגבה ישירה על פי הדחפים, נחשבת בדרך כלל לדרך פעולה פרימיטיבית, פתולוגית, ובחברתנו כיום אף ראויה לגנאי.

מי שאחראי במוחנו על ויסות הדחפים והמרתם לדרך פעולה שקולה ומושכלת הם מבני הקורטקס. ככל ששליטת הקורטקס בוויסות הדחפים היא טובה ושלמה יותר כך הסיכוי שלנו להצליח במשימות החיים השונות הוא רב יותר.

משום כך מוחם של בעלי חיים שנמצאים יחסית גבוה במעלה הסולם הפילוגנטי מצויד בנוסף למערכת ההגבה הבסיסית של מוקדי האמיגדלה גם במרכזי שיקול דעת וחשיבה קורטיקליים.

השם קורטקס משמעותו צמרת וזאת משום שמבני הקורטקס מקיפים את המערכת הלימבית ואת שאר חלקי המוח כמעין צמרת. המבנה העצבי של הקורטקס הוא בעל צפיפות תאי עצב מרושתים וסמוכים זה לזה ולכן משקל הדנדריטים בתוכו רב ביחס לאקסונים מצופי המיאלין הבהירים יותר. לכן חומר זה נקרא גם החומר האפור.

המסנן הרשתי הבסיסי שמאפשר ויסות ההגבה הוא הקורטקס היונקי הקדום שמאפשר סינון מושכל של הגבות כך שלא תהיינה אימפולסיביות. הוא מאפשר בלימה של הגבת אמיגדלה מידית בשעה שנקלטים במוח נתוני רקע שמעידים שהגבה זו הינה בעייתית או אפילו מסכנת קיום.

במצב זה במקום פעולה ישירה כגון פעולת ריצה, תקיפה או הגבה מינית תופיע, למשל, קפיאה במקום או בריחה. גם מחוות הכניעה קשורות לשיקול דעת הקורטקס בשעה שנוצרת הערכה שזוהי דרך הפעולה שעדיפה.

התנהגויות אילו נראות לעיתים כמאבק פנימי שיש ליונק בדחף. למשל, לעיתים רואים כיצד כלב רוצה לתקוף אך נרתע בגלל איסור בעליו או תחושת סכנה וניתן לראות אצלו את המאבק הפנימי שבין בלמי הקורטקס הקדום לבין הדחפים שמייצרת האמיגדלה.

המסנן שנמצא רק אצל בני האדם מעבר לקורטקס היונקי הוא הקורטקס האנושי, או בשמו המקובל ה"ניאו קורטקס", משמע הקורטקס החדש. קורטקס זה מאפשר שיקול דעת וחשיבה מורכבת על סמך מכלול נתונים ומתוך כך הגבה מושכלת ומעודנת. קורטקס זה נקרא בשם ה"חדש" משום שהוא התווסף לראשונה אצל בני האדם כתוצאה ממוטציה גנטית חריגה רק לפני כ300,000 שנים.

חלק חשוב ביותר שמקשר בין מבני המערכת הלימבית למבני הקורטקס הוא ההיפוקמפוס, אך מכיוון שאין מדובר כאן במאמר על הפיזיולוגיה של המוח נסתפק בציון מיקומו ותפקידו.

ההתנהגות המושכלת והמתוחכמת שמתאפשרת באמצעות הניאו קורטקס הוכיחה עצמה במהלך עשרות אלפי השנים האחרונות כאמצעי יעיל ביותר לצורך שיפור סיכויי ההישרדות של האדם וניצחונותיו במאבק הקיומי. ראייה טובה לכך היא שהאדם גבר על כל בעלי החיים בכדור הארץ בנקל מתוך כוחו של הניאו קורטקס ולא מתוך עליונות פיזית כלשהי.

מנגנון יצירת ההגבה השקולה והמתוחכמת יותר אמור לפעול כך: האמיגדלה מייצרת דחפי הגבה לגירויים טבעיים סטריאוטיפיים או גירויים אחרים בעלי משמעות קיומית. הניאו קורטקס שוקל את מכלול נתוני המציאות החיצונית והפנימית של הסובייקט אל מול הדחף להגיב וקובע את התגובה השקולה והמושכלת המועדפת.

ככל שהקורטקס יודע לטפל טוב יותר בדחפים השונים כך הוא מייצר אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר ולאדם ישנם משאבים רגשיים טובים יותר. הדבר נקרא גם אינטגרציה רגשית, תובנה וכיו"ב. ככל שהקורטקס מתקשה מסיבות שונות, קוגניטיביות או אישיותיות, לטפל בדחפים השונים כך האגו נחשב לחלש יותר והאדם נחשב לחסר אינטגרטיביות ותובנה.

כמובן שאנשים שונים נבדלים מבחינת היכולת שלהם לשיקול דעת רגשי וחברתי נכון ומעמיק. יכולת זאת מושפעת הן מהיכולת הקוגניטיבית והן מגורמים רגשיים ואישיותיים. ישנם אנשים בעלי הגבת יתר התנהגותית ורגשית כאחד, ישנם אחרים שנמנעים מלהגיב גם כשהדבר נדרש.

ישנם שמשלבים בתוכם את שני עיוותי ההגבה האלו, משמע במצבים מסוימים נמנעים מזיהוי של דחפים ומהגבה רגשית אליהם, ובמצבים אחרים מקנים לגירויים משמעות יתר בהולה ובהתאם לכך מגיבים אליהם בהגבת יתר חרדה או תוקפנית.

כל אדם נולד עם מטען תורשתי מסוים, משמע עם רגישות מסוימת, עם חוזק זיכרון רגשי שמוטבע באמיגדלה ועם בסיס מולד ליכולות קוגניטיביות ומושגיות.

המציאות היום יומית היא מורכבת ביותר ודורשת משאבים רגשיים רבים. אנשים רבים נתקלים בשלבים שונים בחייהם באירועים שהם קשים מכדי יכולת העיבוד וההגבה המכילה והאינטגרטיבית שלהם. אירועים אילו מטביעים בכולנו תפיסות טראומטיות. תפיסות בעלות משמעות בהולה ונשלטות על ידי האמיגדלה.

באמיגדלה מתבצעת למידה אסוציאטיבית והתנייתית שיוצרת רשתות (קומפלקסים) של סוגי גירוי ואירוע. כאשר מתרחשים במציאות אירועים שדומים בדרך כזאת או אחרת לאירוע המקורי שיצר את הטראומה ומשתייכים לאותה הרשת, אנו מגיבים גם אליהם בדרך טראומטית, משמע בדרך שנשלטת על ידי האמיגדלה.

במצבים אילו הדחף מציף אותנו ואנו מרגישים תחושת הצפה וחוסר שליטה. ניתן לומר שאנו מתקשים או לא יכולים להכיל את האירוע ולהגיב אליו בדרך שהיא נשלטת קוגניטיבית, שקולה ומתונה.

מבחינה מנגנונית ניתן לומר שהאמיגדלה משתלטת במצבים אילו ומשליטה דרך הגבה בהולה תוך הפעלת פעמוני אזעקה אימתניים שמאפילים במוחנו על כל רעש רקע אחר. במקרה זה מוכרז במוח מעין מצב חירום עם הנחיות פעולה נוקשות ונמהרות ללא מתן מקום לשיקול דעת שכלתני ומתון יותר.

במצב מעין זה ,אפילו אם נרצה לפעול באופן מתון ושקול יותר , לא נוכל לשלוט בדחפים חזקים שעולים מן האמיגדלה ומציפים אותנו במעין צונאמי הפעלתי. התחושה במצב זה היא אכן של הצפה וחוסר יכולת הכלה. הכלה היא מצב שליטה של המוח הקוגניטיבי, משמע הניאו קורטקס. הצפה היא שליטת האמיגדלה בהגבה האוטונומית ולעיתים גם בהגבה ההתנהגותית.

חוסרי הכלה ושליטה אילו מותירים בנו תחושה קשה של הצפה וחוסר אונים. במקרים רבים הגבה או התנהגות נשלטת אמיגדלה עלולה לסבך אותנו חברתית ותרבותית בהיותה בלתי שקולה ובלתי מחושבת. די מהר אנו לומדים שהיא עלולה להיות כרוכה בפגיעה בסביבה או בעצמנו עם תחושות מתלוות קשות של חוסר אונים, בושה ואשמה.

אנו מנסים להימנע ממפגש עם גירויים מציפים אילו על ידי הגנות שונות כגון הכחשה, הדחקה, הימנעות  ופיצול. הגנות אילו הינן פעמים רבות לא יעילות מכיוון שאין לנו דרך לחיות במציאות סטרילית שאין בה לעיתים מפגש עם תוקפנות קשה, פנימית או חיצונית, או עם אירועים מציפים רגשית אחרים.

ככל שנתרגל להימנע מהתמודדות מול גירויים אילו הרי שבמידה והם יפרצו את ההגנות שיצרנו ויחדרו אלינו, סביר שנגיב אליהם בעוצמה רבה ובלתי מווסתת. עוצמה זו יכולה להיות רגשית, אוטונומית ואף התנהגותית.

התקפי חרדה הם דוגמא קיצונית לפריצה מעין זו שגוררת אחריה סחרור אוטונומי בלתי נשלט.

במאמר זה נתמקד באותם אילו שמקיפים עצמם במעין בועת זכוכית בלתי נראית שמבודדת אותם לכאורה מ"רעשי" המציאות ומרעשים פנימיים.

בועה הגנתית זאת חוסמת חלק מגירויי גירויי הסביבה, כך שהם אינם נגישים למוחנו ברמה המשמעותית והרגשית שלהם כבר החל מתפיסת  האמיגדלה. כך הפרט מגן על עצמו לכאורה מגירויים מכאיבים ולא נעימים שעלולים לערער את שלוותו הפנימית ולהביאו לידי סחרור אוטונומי ואף התנהגותי.

במונחים של מנגנוני הגנה אנו מכנים הגנות אילו בשם הכחשה, פיצול או הדחקה. מסתבר שלהגנות אילו ישנו מחיר הסתגלותי ונפשי כבד והן מהוות בסיס לחלק ניכר מהפרעות החרדה והפרעות האישיות.

הדבר נובע מכך שכאשר הפרט נפגש בסופו של דבר עם הגירויים המציפים בעל כורחו הוא מגיב אליהם בדרך דחפית עוצמתית ביותר ובלתי מווסתת. הדבר עלול להיחוות כהתקף חרדה, התקף כעס בלתי נשלט או חוסר שליטה בדחפים מיניים.

לעומת זאת כאשר הפרט פוגש גירויים רגשיים ומגיב אליהם על בסיס יום יומי ניתן לראות תהליך מיתון והכהיה (דסנסיטיזציה) של הגבתו. הדבר נובע מהתפתחות הדרגתית של יכולת הכלה ושליטה עצמית .יכולת זו  מכונה גם בשם צמיחה רגשית. הצמיחה הרגשית מתבססת על תהליך למידה רגשית ושליטה עצמית הולכת וגוברת.

מה גורם אם כן לפרט לבודד את עצמו מהסביבה? ניתן לשער שאילו שמבודדים את עצמם מהסביבה עושים זאת בעקבות חוויות או מצבים שבהם הם היו חשופים למציאות שהייתה לגביהם מכאיבה ומאיימת מנשוא. הדבר עלול לנבוע מכך שהאירוע היה קשה ומציף מדי או מכך שהפרט היה רגיש, בלתי בשל, חלש או מחוסר הגנה מדי בשעה שהאירוע אירע.

בתוך הפרעות האישיות ובתוך קבוצת ההפרעות הרגשיות האחרות רמת הבידוד הרגשי משתנה מהפרעה להפרעה.

הפרטים המבודדים ביותר רגשית הם הסכיזואידים. הסכיזואידים מנותקים רגשית כמעט לחלוטין והם כמעט ואינם זקוקים לחברת בני אדם. פעמים רבות כשהם נשאלים לגבי רגשותיהם הם יענו שאינם מרגישים דבר. לא ברורה לגמרי הסיבה להתפתחות הפרעת אישיות סכיזואידית. ההשערה היא שמדובר ברגישות יתר ובחוויות קשות ביותר בגיל הרך ביותר. זוהי הפרעה שנחשבת לאחת המוקדמות ביותר התפתחותית מבחינת מועד היווצרותה. הפרט במקרה זה נדון לחיות חיים סטריליים ומנוטרלים רגשית, תוך התמקדות באספקטים המעשיים והקוגניטיביים של החיים בלבד.

הפרעת האישיות הגבולית ובמידה מסוימת גם בעלי ארגון האישיות הגבולי הבינוני והנמוך משתייכים לקבוצה שמנסה לבודד את עצמה מרגשות שליליים של כעס, שנאה ותוקפנות. הם מתקשים מאוד להתמודד מול מצבים של דחייה, נטישה, קונפליקט וכעס. במצבים שכאילו הם עלולים לאבד את השיפוט ואפילו את בוחן המציאות שלהם.

ברוב המקרים ניתן לזהות שהם היו חשופים למצבים קיצוניים כאילו בילדותם המוקדמת. סביר להניח שהם היו חשופים להתנהגות של חוסר שליטה קיצוני בכעס ובחרדה אצל הוריהם או דמויות קרובות אחרות. הגבוליים מנסים להימנע מעימות מול גירויים מכעיסים או מעוררי חרדה באמצעות שימוש בהגנת הפיצול.

אוטו קרנברג שחקר את נושא הפרעות האישיות הקשות והפרעת האישיות הגבולית בפרט טען ש בדרך כלל ילדים קטנים אינם מסוגלים להכיל את כעסיהם ואז בגיל מסוים מתרחש אצלם תהליך מיזוג בין הטוב לרע שבתוכם ובתוך הסובב אותם. שלב זה אמנם מסתיים בדרך כלל בתחושה שהטוב עדיין גובר על הרע אך הוא מלווה בתחושת דיכאון על כך שאין יותר מקום לאובייקטים או עצמי אידיאליים.

עד לשלב זה הילד תופס אובייקטים או תחושות שצבועים בלבן טהור. החל משלב זה הכול מצטייר כצבוע בגוונים של אפור ובצבעים שונים. הוויתור על הלבן הטהור כרוך באבל ובדיכאון מסוים שקרנברג מכנה אותו בשם דיכאון התפתחותי.

הילד נוכח שאמו אינה מושלמת והיא בעל מגבלות וצדדים מאכזבים ומתסכלים והוא מתמלא בתחושת אכזבה מהולה בדאגה. שלב התפתחותי זה תורם להתמתנות ולניטרליזציה של הרגשות. ניתן להשוות זאת לתגובת סתירה כימית  של חומצה ובסיס, התוצר יוצא תמיסה ניטראלית.

עידון ומיתון הרגשות יוצר אצל הפרט הבשל בעל רמת הארגון הגבוהה יציבות רבה יותר הן ברגשות והן במערכות היחסים. הפרעת האישיות הגבולית מתאפיינת בדרך כלל בחוסר יציבות כולל, שכן הרגשות ומערכות היחסים של הסובל ממנה מתאפיינים בקוטביות רגשית ובראייה קוטבית של שחור לבן.

למעשה יש לסובלים מההפרעה שני סוגים של מערכות יחסים ורגשות. סוג אחד הוא מערכת יחסים ששולט בה רגש חיובי כאשר האובייקט הוא אידיאלי והעצמי הוא גרנדיוזי. סוג שני של מערכת יחסים הוא של מערכת שמאופיינת ברגש שלילי כאשר האובייקט נעשה חסר ערך ואף רע ודמוני והעצמי הופך לזועם וחסר שליטה בכעס.

גם קבוצת ההיסטריים היא קבוצה שמנסה לבודד עצמה ממצב של חרדה. בעבר, בתקופה הוויקטוריאנית שבה החל פרויד לחקור את הנושא  היה מדובר בעיקר בנשים שחששו מפעילות מינית או מתכנים מיניים.

באותה התקופה חשבו שההתנהגות ההיסטרית קשורה לבעיות של הרחם. המונח הומצא על ידי היפוקרטס ונגזר מהמילה היוונית רחם. כיום כבר אין טאבו על מיניות ולכן ההפרעות על רקע מיני הן נדירות יותר והאבחנה השכיחה יותר היא של  הפרעות חרדה על רקע טראומות או אשמה קשה.

חלק מהסובלים מהפרעות חרדה משתמשים שימוש מאסיבי בהדחקה ובהכחשה ולכן מצטיירים כאדישים. בעבר כינו זאת בשם "אדישות יפה"  la" "belle indifference.

למעשה הסובלים מההפרעה מנותקים מתכנים קשים במצב הרגיל. כאשר התכנים הקשים מציפים אותם הם מגיבים בסוגים שונים של מצבי חרדה. ישנם אחרים שמשתמשים בהגנות דיסוציאטיביות שמנתקות אותם מרגשותיהם ואפילו מעצמם חלק ניכר מהזמן.

כל המצבים שצוינו מעלה  ומצבי נתק אחרים נחשבים למצבים פתולוגיים שכן האוחזים בהם מנהלים חיים חברתיים מוגבלים וסובלים ביותר בחלק מהזמן.

עדיף כמובן לראות את המציאות ללא עיוות על כל גווניה ומורכבותה. מי שמקיף את עצמו בחומות הגנה כנראה הרגיש בשלב מסוים של חייו שלא יוכל לעמוד מול עוצמת התכנים המציפים וההגבה החזקה שמתלווה אליהם.

חומות הגנה אילו מחלישות את האוחז בהן ויוצרות פתולוגיה בשני המובנים הבאים: המובן הראשון הוא שההגנה מנתקת את המשתמש בה מהמציאות ותורמת לקליטה מעוות של המציאות. בחלק מהזמן המדובר הוא במשקפיים ורודים שצובעים את המציאות באור חיובי ואף אידיאלי, בחלק אחר המדובר הוא במשקפיים שחורים שצובעים את העולם באור שלילי, מאיים ומסוכן.

גם העולם הרגשי של האוחז בהגנות המאסיביות שהוזכרו מתעוות. בחלק מהזמן הוא קולט את המציאות באופן מנותק רגשית או שצבוע באופן מלאכותי ברגשות חיוביים, ובחלק מהזמן הוא מוצף ברגשות שליליים של כעס, דיכאון וחרדה וקולט את העולם באור שלילי ומאיים.

עיוותים אילו יוצרים בעיות בבוחן המציאות ובשיפוט של הסובל מהם. הם גם יוצרים רגש שהוא או מוגזם ותנודתי ביותר או מצומצם ושטוח . האפקט במצבים אלו נחשב לבלתי תואם לתכנים בפניהם ניצב האדם.

המסקנה המתבקשת היא שלמרות שהמציאות היא לא פשוטה פעמים רבות ולמרות שחלקנו נולדים עם רגישות רבה מהרגיל, עדיף לכולנו היחשף לכל תכני המציאות ללא קירות חוצצים וללא הגנות מעוותות. החשיפה המתמדת והאתגר המתמשך שכרוך בעיבוד והכלת הרגשות יוצר את הצמיחה הרגשית ומשפר בהדרגה את האינטליגנציה הרגשית.

לעומת זאת התקבעות בהגנות של פיצול, השלכה, הכחשה והדחקה יוצרת חוסר יכולת גובר לטפל בתכנים וברגשות הכואבים ומחליש את הפרט.

אם כן תובנה ואינטגרציה רגשית לא משקפים סוג מסוים של אידיאולוגיה פסיכולוגית כלשהי. הם תנאי כמעט בל יעבר להצלחה בחיים ולהתקדמות במישור החברתי והתעסוקתי.

לעיתים חלק ניכר מהטיפול הוא חיזוק ועיבוד העולם הרגשי שמאפשרים למטופל לבסוף לוותר על בועת הזכוכית ולהסירה.

חשוב שלא לדחוף את המטופל לבצע זאת לפני שהוא מוכן לכך ומחוזק מספיק מבפנים. ההנחה היא שכאשר הוא ירגיש מספיק חזק הוא יהיה מוכן לעשות זאת בעידודו ובתמיכתו של המטפל.

 

המוח הקוגניטיבי, האמיגדלה, האינטראקציה ביניהם והשפעתם על מכלול היבטים חשובים בחיינו

לדעתנו, למרות המידע הרב שהצטבר על האמיגדלה, רוב הציבור המתעניין בפסיכולוגיה עדיין לא מודע מספיק להשלכותיה הכבירות של האמיגדלה על החוויה וההגבה האנושית ועד כמה היא אחראית לחלק נכבד מהפתולוגיה האנושית.

מאמר זה בא להרחיב את הידע על השלכותיה הכבירות של האמיגדלה על החוויה, ההתנהגות, האישיות והבריאות הנפשית שלנו.

הידע המקובל כיום שמתוקף במחקרים רבים היא שהאמיגדלה הינה חלק קדום שנמצא בתוך המוח הלימבי ותפקידו רישום זיכרונות בעלי משמעות קיומית.

תפקידה הקדום היה לאפשר לנו למידה פרימיטיבית של מצבים ומושגים בעלי משמעות קיומית. למידה זו שיפרה את סיכויי הישרדותנו במציאות הקדומה החשופה והמסוכנת על ידי כך שאפשרה לנו הגבה מהירה ואדפטיבית לתנאים ולסיכונים ששררו בשחר התפתחותנו האבולוציונית. הגבה בהולה זו שיפרה את סיכויינו לשרוד ולהתקיים.

למעשה ישנם שני גרעינים של אמיגדלה. משוער שאחד מהם אחראי על הגבה אוטונומית הנדרשת לשם תחרות, צייד או התנהגות מינית והוא מכוון יותר לשם השגת יעדים קיומיים נחשקים. הגרעין השני אחראי להגבה על אירועים שמצטיירים כמסוכנים לחיים.

אנו נתמקד במאמר זה בגרעין המכוון לטיפול בגירויים בעלי משמעות מסכנת קיום.

הבנת מנגנון הפעולה של המוח והכרת המורפולוגיה שלו מבהירה שגרעין זה של האמיגדלה הוא האזור במוחנו  שמפעיל את המערכת הסימפתטית.

האמיגדלה היא החלק היחידי במוח שמקושר ישירות אל בלוטות יותרת הכליה דרך קבוצת סיבי עצב שנקראת ה"עצב התועה". הפרשה של אדרנלין וקורטיזול מבלוטות יותרת הכליה היא בעלת חשיבות מרכזית בהפעלת  המערכת הסימפתטית.

המערכת הסימפתטית היא מערכת הפעלה אוטונומית ואוטומטית שיוצרת בנו שינויים פיזיולוגיים ומוחיים שמכשירים אותנו לפעילות מידית, סטראוטיפית ונמרצת שמטרתה הצלת קיומנו. הפעילות הסטריאוטיפית היא בדרך כלל של בריחה, תקיפה או קיפאון במקום לצורך הסתתרות או התחזות למת. הפעלה זו של המערכת הסימפתטית מלווה בשינויים פיזיולוגיים בלחץ הדם, פעילות הלב, ההזעה והנשימה.

הפעלת המערכת הסימפתטית אפשרה אם כן בתקופות הקדומות את הפעולות הנמרצות והמידיות שנדרשו לשם התמודדות בהולה ומאומצת מול סכנות ואתגרים. רק התמודדות בהולה מעין זאת תוך כדי אימוץ הכוחות עד קצה גבול היכולת אפשרה ניצחון והישרדות. המושגים ששימשו את האמיגדלה בתקופות קדומות היו מושגים פרימיטיביים, משמע מושגים שאינם מילוליים במהותם.

לפני כ300,000 שנים התרחש אצל האדם החדש והחושב, הניאו סאפיינס, שכפול גנטי מדהים של הקורטקס שיצר את הניאו קורטקס.

הניאו קורטקס התפתח כנראה במקרה דרך מוטציה שגרמה לשכפול רקמת הקורטקס הקדום. חלק מורכב ומדהים זה של מוחנו הוא, קרוב לוודאי, אותו חלק במוחנו שאחראי לכך שאנחנו בני האדם, ורק אנחנו, הגענו אל ההישגים המדהימים שאפשרו לנו עליונות ושליטה מוחלטת על כדור הארץ.

הניאו קורטקס האנושי הוא זה שמבדיל את מוחנו ממוחם של כל שאר בעלי החיים. הניאו קורטקס אחראי לחשיבה השקולה והסמלית שמאפיינת אותנו כיום ולדרך ההגבה השקולה והמחושבת.

האמיגדלה אפשרה ומאפשרת גם כיום את הפעולות הבהולות והמהירות. הניאו קורטקס משלים אותה בכך שהוא מאפשר את החשיבה המורכבת שכוללת תכנון ופיתוח של פעולות, תקשורת סימבולית ומורכבת ושימוש בכלים ומושגים.

חשיבה זו אפשרה לנו את השגת השליטה המוחלטת על העולם הסובב אותנו.

גם ליונקים ישנו קורטקס שמקיף את המערכת הלימבית שבמוחם.

ליונקי העל, שנמצאים מיד אחרינו, במעלה הסולם הפילוגנטי ישנו קורטקס מעובה שמזכיר בחלק ממאפייניו את הניאו קורטקס האנושי.

קורטקס מעובה שכזה קיים אצל קופי האדם, הפרימטים, שמזכירים במידה רבה את האדם וגם אצל היונקים ממשפחת הלווייתנים והדולפינים שמאופיינים בתקשורת חברתית מורכבת ביותר ושיטות צייד מתוחכמות.

למרות הדמיון המסוים בין נפח ומבנה הקורטקס שלהם לשלנו, הרי שעדיין אין מתחרה לקורטקס האנושי הן בנפחו והן במידת מורכבותו הנוירולוגית ומספר קפליו.

מכיוון שהמקור המשוער שלנו הוא בחיות עדריות שחיו בלהקות או בשבטים, המפתח להישרדותם האישית של אבותינו הקדומים היה נעוץ בהשתלבותו של הפרט הקדום בתוך הקבוצה ובהגבתה של הקבוצה, כמכלול, אל מול העולם החיצון.

השתלבות מוצלחת של הפרט בתוך הקבוצה העניקה לו כבוד, מעמד, התמקמות משופרת בהיררכיה של הקבוצה ומתוך כך שותפות גוברת במשאבי הקבוצה כגון מזון, מחסה, כלים שונים וגם את האפשרות להזדווג ולהתרבות.

ההגבה הנכונה של חברי הקבוצה מול המציאות החיצונית אפשרה השגת מזון דרך צייד ולקט , בניית מחסה והכנת כלים ולבוש תוך שימוש מושכל בהם. בשלב מסוים החל השימוש היזום באש ושוכללו כלי האבן למיניהם.

באמצעות כל אילו התאפשרה התמודדות משופרת מול איתני הטבע ויכולת התחמקות או התמודדות מול טורפים למיניהם.

לצורך הישרדות משופרת נדרשה, אם כן, היכרות מושגית וחושית של סביבתו השבטית והחוץ שבטית של הפרט שהתבטאה ביכולת לזהות משאבים למיניהם ובעיקר להיזהר מסכנות למיניהן.

היכולת להתחמק מטורפים ולצוד התאפשרה לפרט ולכל הקבוצה אליה השתייך באמצעות זיהוי אותות אזהרה למיניהם וזיהוי מהיר של צייד פוטנציאלי.

התקשורת המורכבת והסימבולית שהתפתחה בין הפרטים השונים בקבוצה והעמקת שיתוף הפעולה ביניהם קשורים לכך שהישרדות הקבוצה כמכלול שיפרה גם את סיכויי ההישרדות של כל אחד מהפרטים שהרכיבו אותה.

הישרדות קבוצתית הוכיחה את עצמה כאסטרטגיה יעילה יותר להישרדות מאשר אסטרטגיה של הישרדות אישית. לפרטים שהשתייכו לקבוצה היו יותר סיכויי הישרדות מאשר לבודדים.

בכל קבוצה התפתחו מסורות ונורמות של חשיבה והתנהגות שאפיינו את כלל החברים שבקבוצה. זהו המקור להתנהגות הקונפורמית והעדרית שמאפיין עד היום את חבריה של כל אחת מהקבוצות הידועות. סטייה מערכים ונורמות אילו מלווה תמיד באיום לעונשים וסנקציות חמורות.

אחד העונשים החמורים והמאיימים ביותר שהפעילה הקבוצה על הפרט היה מאז ומתמיד איום בחרם ונידוי. אם הפרט בכל זאת מרד בערכי הקבוצה הופעלו כנגדו חרם ונידוי שאילצו אותו לגלות מהקבוצה ולהתייצב לבדו מול מכלול האיומים של הטבע.

גם כיום יש בנו את הנטייה הבסיסית להשתייך לקבוצה ולזכות למעמד בתוך הקבוצה. רובנו רגישים מאוד לכל אות קל של דחייה והסתייגות. אין ספק שעד היום אנו פועלים בדרך כלל כחיות עדריות וקונפורמיות. קשה לנו לקבל ולהפנים רעיונות ומושגים חדשים ואנו מתבססים הרבה על מסורות העבר ועל הידע הקיים.

הדבר מסיע לביסוס של מסורות וחקירה ויישום מתמשכים של תיאוריות מדעיות קיימות. במקרים רבים הדבר מאפשר את שכלול ופיתוח הקיים אך ישנם גם מקרים אחרים שבהם הדבר מהווה חסם למהפכות ולהפנמה של רעיונות חדשים ומקדמים.

העדריות תורמת גם לנטייה שיש לנו להערצה עיוורת.

כחלק מעדר שמחפש מנהיג, אנו מחפשים בהתמדה דמויות אותן נוכל להאדיר ולהעריץ. פעמים רבות אנשים בינוניים ואף בעייתיים מגיעים לעמדת מנהיגות פשוט מכיוון שהם מאוד מעוניינים בכך ומתוך כך הם נחשפים באופן חוזר לציבור הרחב. מידת הביקורת שמופעלת מולם היא בדרך כלל שולית ומידת ההערצה אליהם היא בדרך כלל רבה.

הדבר מעלה את המוטיבציה של פרטים להגיע לעמדת מנהיגות למרות שמדובר בדרך כלל בתפקידים שיוצרים עומס נפשי ופיזי רב על הפרט שמחזיק בהם.

אם כן, מאפייני התנהגות ומחשבה שאפיינו אותנו בתקופה הקדומה ממשיכים ללוות אותנו עד היום. הדבר כולל הן את התנהגותנו העדרית והן את השפעתה האדירה של האמיגדלה על חווייתנו והתנהגותנו.

כיום , במציאות התרבותית של ימינו אנחנו שואפים להסתמך רוב הזמן על הרציו, משמע המוח הקוגניטיבי והשכל הישר.

בפועל, חלק ניכר מהזמן אנו פועלים שלא בדרך רציונאלית.

אנשים רבים סובלים מפתולוגיות שונות שחלקן הגדול נגרם משליטת האמיגדלה על ההגבה האוטונומית וההתנהגותית שלנו.

פעמים רבות אנחנו לא מצליחים להיות האנשים הרציונאליים והשקולים שבשאיפתנו להיות ואנו חוזרים להיות חיות נסערות ומפוחדות שפועלות תחת שליטה חלקית או מוחלטת של האמיגדלה על הגבתנו האוטונומית וההתנהגותית.

מנגנון מוחנו מתוכנת לכך שכאשר פעמוני האזעקה של האמיגדלה מצלצלים מעבר לעוצמה סיפית מסוימת, הם תופסים שליטה מוחלטת על דרך ההגבה האוטונומית שלנו ולעיתים גם על דרך ההגבה ההתנהגותית שהופכת להיות לנשלטת רגש ולא הגיונית.

נשאלת השאלה האם ישנו הגיון אבולוציוני לכך?.

ניתן לתהות האם לא יותר מועיל היה שהמוח הקוגניטיבי ישלוט בכל מקרה ומצב ורק הוא יוכל לתת הוראה להפעלת המערכת הסימפתטית על ידי האמיגדלה. מבחינה מנגנונית מדובר כאן בהפעלת אמיגדלה משנית בלבד והכחדה אבולוציונית של מנגנון הפעלת האמיגדלה הראשונית בבני האדם.

לדעתנו, הסיבה הראשונה לכך שמנגנון קדום זה של הפעלת אמיגדלה ראשונית לא נכחד היא שמנגנון ראשוני זה הוא מהיר הרבה יותר מאשר המנגנון המשני וכך הוא אכן לעיתים מציל חיים, פשוטו כמשמעו, במצבים בהם נדרש לפעול באופן בהול ומהיר ביותר ואין זמן לשקול ולחשוב. אם נופל עליך פסנתר מהקומה החמישית לא חשובים צבעו וסוגו…

יתכן שמנגנון זה לא הוכחד גם מכיוון שהוא בדרך כלל פוגע יותר באיכות החיים ובאורכם מאשר בעצם קיומם. הוא מאפשר, אם כן, בדרך כלל גם לפרטים שסובלים מהפעלת יתר של האמיגדלה לחיות לפחות עד גיל חמישים בערך (שאז חלק מהם מתים מהתקפי לב…) בינתיים הם מספיקים להתרבות ולהוריש את הגנים הרגישים הלאה ולכן הגנים שיוצרים את האמיגדלה בעלת רגישות היתר אינם מוכחדים בדרך כלל.

אם נתייחס בהקשר זה גם לכלל המחלות פסיכוסומטיות האחרות שנובעות מהפעלת יתר של האמיגדלה הרי שהן אינן גורמות בדרך כלל לתמותה המוקדמת מגיל הרבייה.

כאמור המרכז המוחי שקובע את אופי ההגבה שלנו לאירוע ספציפי משתנה בהתאם לנסיבות.

ככל שהמצב מצטייר כבהול ומסכן קיום כך ישנו סיכוי רב יותר שהאמיגדלה תתפוס פיקוד ותכתיב את אופי ההגבה. ככל שהמצב מצטייר כמתון ורגיל, כך הצורך בהגבה מצטייר כפחות דחוף  וישנו מקום לזמן ההגבה גדול יותר. במצב זה  יתבצעו תהליכים קוגניטיביים גבוהים של חשיבה ושיקול דעת.

ישנם למעשה יחסי גומלין מורכבים בין הניאו קורטקס לבין האמיגדלה. לעיתים אנו מגיבים ישירות מתוך האמיגדלה ואז מדובר בהגבת אמיגדלה ראשונית. לעיתים יתבצע קודם כל תהליך של שיקול דעת קוגניטיבי ורק לאחר מכן תופעל האמיגדלה כתוצאה מתהליך הערכה של המערכת הקוגניטיבית שהמצב הוא בהול. במקרה זה מדובר בהפעלת אמיגדלה משנית.

ישנם מצבים בהם הגבת האמיגדלה תהיה שולית או שלא תתקיים בכלל.

בני אדם שונים נבדלים ברגישות ובעוצמת ההגבה של האמיגדלה שלהם. הם נבדלים גם בחוזק הזיכרון של האמיגדלה שלהם. סביר מאוד להניח שישנו מתאם בין חוזק הזיכרון של האמיגדלה לבין חוזקו של הזיכרון הכללי.

אם כן, אנשים שונים נבדלים במידת הגבתה של האמיגדלה על גירויים שונים.

בקצה הנוירוטי ניתן לדבר בהקשר זה, על אמיגדלה היפר הגבתית שהיא רגישה או רגיזה מהנורמה. במרכז עקומת הגאוס של האוכלוסייה, ניתן לדבר על אמיגדלה נורמטיבית ובקצה השני של הספקטרום קיימת אמיגדלה תת הגבתית  או אדישה.

בהתאם לכך ישנם אנשים שהם רגישים יותר ומושפעים מאוד מאירועי חיים שונים ולעומתם אחרים שמצטיירים כאדישים יותר והאירועים עוברים לידם.

מסיבה זו לא ניתן לדבר על אירוע חיצוני או פנימי שהוא אובייקטיבי מבחינת ההגבה הרגשית כלפיו. אותו האירוע בדיוק יכול לגרום לאדם אחד להפוך לפוסט טראומטי ולאדם אחר הוא יצטייר כשולי וככזה שניתן לעבור עליו לסדר היום.

גם ההגבה הפסיכו פיזיולוגית על אירועים חיצוניים ופנימיים שונים איננה אחידה בין הסובייקטים השונים ומה שיכול להצטייר לאדם אחד כנורא ולעורר הגבה פסיכו פיזיולוגית חזקה ביותר יכול להצטייר לאחר כאירוע שולי, חסר חשיבות וככזה שאינו מעורר הגבה אוטונומית כלל או מעורר הגבה חלשה ביותר.

האובייקטיביות של תפיסות שהיא הבסיס למדעים המדויקים יכולה, אם כן, להתייחס אך ורק למאפיינים  צורניים וכמותיים של האובייקט או האירוע אך לא למידת השפעתו הרגשית על הפרט.

ברוב המקרים, אמיגדלה רגישה או רגיזה גורמת לאנשים להפוך לנוירוטיים.

הנוירוטי רואה פעמים רבות "צל הרים כהרים" ומידת הגבתו אינה פרופורציונלית לעיתים קרובות למצב. הוא עלול להיות מוטרד קשות מאירועים שוליים ולהגיב לסיטואציות ולגירויים יום יומיים כאילו היו בהולים.

הנוירוטי מוגדר פעמים רבות כסובל מהפרעות חרדה למיניהן.

רבים מהנוירוטיים הם אנשים אינטרוברטיים והם מנסים לפשט ואף לצמצם את חייהם ככל האפשר בכדי להימנע מעומס גירויים שעלול לערער את שלוותם.

על רקע זה הם עלולים להפוך להמנעותיים ואף לתלותיים. לרוב הנוירוטיים ישנו סופר אגו מעניש ונוקשה וזאת מכיוון שהתנהגויות לא מקובלות מתקשרות אצלם למידת חרדה רבה. החרדה נוצרה בתוכם במהלך החינוך שקיבלו ומתוך מידת החשיבות הרבה שהם מיחסים לתגובות הסביבה. בהתאם לכך הם נוטים לייסר את עצמם באופן לא פרופורציונלי על מעידות קטנות.

ההימנעות באה לשרת רצון להימנע מרגשות חרדה ורגשות קשים מול המפגש עם אנשים או מצבים מעוררי חרדה. התלותיות באה לשמר סביבה מוכרת ומוגנת וכך האדם התלותי נוטה להסתגר בביתו בחברת הדמויות הקרובות לו ומוכרות לו ולהימנע מלצאת ולהתמודד מול העולם החברתי הרחב יותר. לאנשים תלותיים או המנעותיים יש לרוב לכל היותר חבר קרוב אחד אליו הם רגילים ובו הם בוטחים.

בקרב הנוירוטיים קיימת שכיחות רבה של הפרעות חרדה למיניהן: חרדה חברתית, פוביות למיניהן, הפרעה כפייתית טורדנית, חרדה כללית, התקפי חרדה וכיו"ב.

בקוטב השני נמצאים אותם אנשים שלהם אמיגדלה אדישה ותת הגבתית. הם מתאפיינים בראש ובראשונה במידת חרדה שהיא נמוכה מהמקובל. עקב תת ההגבה של האמיגדלה ומידת החרדה הנמוכה ביותר הסופר אגו שלהם לא מתפתח כראוי או שהוא חלש וגמיש יתר על המידה.

הם אינם פועלים לרוב על פי הנורמות החברתיות המקובלות. בהתאם לכך אנשים אילו מאובחנים לעיתים קרובות כאנטי סוציאליים. בתוך קבוצה זו ישנם גם אנשים שסובלים בילדותם מהפרעת קשב וריכוז קשה עם היפראקטיביות ובעיות התנהגות, חלקם מפתח בהמשך קווים אנטי סוציאליים.

אם כן, למידת הרגישות וההגבה של האמיגדלה ישנה השפעה רבה על סוג האישיות שתתפתח ומידת החוזק ואף הנוקשות של הסופר אגו.

עד כה דנו בקשר שבין עוצמת ההגבה של האמיגדלה להתפתחות האישיות והמצפון.

היבט נוסף שהוא מעניין בהקשר זה הוא הקשר בין עוצמת הזיכרון, העיבוד וההגבה של האמיגדלה לבין יכולות הזיכרון והעיבוד של המוח הקוגניטיבי.

כאשר ישנה אמיגדלה בעלת זיכרון ורמת הגבה גבוהים ולעומתה הפרט מאופיין יכולות קוגניטיביות נמוכות, הרי שניתן לצפות שהגבות האמיגדלה תהיינה בעלות השפעה מכרעת על ההגבה וההתנהגות של האדם. במקרה זה תופענה אצל הפרט הגבות ומחשבות בעלות אופי אסוציאטיבי ואף מוזר.

כך הדבר אצל אנשים שסובלים מרמה אינטלקטואלית נמוכה או מהפרעת קשב וריכוז קשה בשילוב עם רגישות ורמת פעילות אמיגדלה חזקה. במקרה זה הם נשלטים על ידי האמיגדלה לא רק בהגבתם האוטונומית ובהגבה התנהגותית שאצלם היא לרוב נשלטת אמיגדלה, אלא גם בחשיבתם.

אנשים אילו מאובחנים לעיתים קרובות בטעות כסכיזופרניים למרות שהם בפירוש אינם כאילו. ניתן להיווכח כי חשיבתם פשוט נשלטת על ידי האמיגדלה בלי שהמערכת הקוגניטיבית מצליחה להפעיל בקרה מתאימה ומספיקה.

החשיבה במקרה זה נראית כחשיבה אסוציאטיבית או פרנואידית לכל דבר. ההבדל בין חשיבה זו לבין חשיבה סכיזופרנית הוא שכאן מדובר פשוט בחשיבה נשלטת אמיגדלה בעוד שבמקרה של סכיזופרניה מדובר בכשל של המערכת הקוגניטיבית עקב שיבוש ברמת הדופמין במוח.

יש לציין שגם אצל אנשים בעלי יכולת קוגניטיבית תקינה יתכנו מצבים של חשיבה פרנואידית בשעה שהם מצויים במצב חרדה. במצב זה גוברת שליטת האמיגדלה ויתכנו תכנים שמזכירים מאוד תכנים פרנואידיים אך הם נובעים למעשה מרמת חרדה גבוהה. כמובן שאם אדם כזה ינהג בחשדנות ובפחד בחבריו הוא עלול ליצר בסופו של דבר תגובות לעג ודחייה ואז הנבואה עלולה להגשים את עצמה…

ישנם אנשים בעלי רמת רגישות והגבה גבוהות של האמיגדלה בשילוב של רמה קוגניטיבית גבוהה. במקרה זה הם יצליחו לבקר בצורה טובה יותר את הגבות האמיגדלה ואז בוחן המציאות והשיפוט שלהם יהיו תקינים. אנשים אילו יאובחנו בדרך כלל כנוירוטיים. הגבתם האוטונומית תהיה בדרך כלל גבוהה בהרבה מהממוצע והם יסבלו עקב כך ממתח וחרדה על בסיס קבוע. יש לציין כי גם הנוירוטי עלול להגיב מתוך ירידה בשיפוט ואף  בתוקפנות במקרה שהאמיגדלה שלו מזדעקת במוקדי פגיעות ורגישות.

הדבר בולט בעיקר בקרב הפוסט טראומטיים.

פוסט טראומטי שהוא בעל אינטליגנציה גבוהה ומידת בקרה ושליטה טובים בדרך כלל עלול להפוך לחרד מאוד ואף תוקפני כאשר ייתקל באירוע או אובייקט שנמצאים במוקד הטראומה המרכזית שלו.

בשפת היום יום מקובל להגיד ש"עלה לו הסעיף" או "קפצו לו הפיוזים".

בהקשר זה חשוב לזכור כי אירוע טראומטי גורם להפעלה עוצמתית ביותר של האמיגדלה ולמצב חרדה קשה. אם כתוצאה מכך, האדם הופך להיות פוסט טראומטי, כל אירוע שמזכיר את הטראומה הבסיסית או מתקשר אליה בקשר אסוציאטיבי או התנייתי יעורר תגובה דומה. במקרה זה מידת השליטה והבקרה של המערכת הקוגניטיבית על התגובות , גם אם היא טובה בדרך כלל, מתערערת.

בהקשר זה חשוב לציין כי תפיסת הטראומה התרחבה מאוד בשנים האחרונות  וקיימת הבנה שלא רק אירועים מסכני חיים יוצרים טראומה אלא גם פגיעות רגשיות שמתחילות בדרך כלל בתקופת הילדות, כאשר הילד הוא רגיש מאוד ופגיע.

פגיעות אילו יכולות להצטייר למבוגר כפגיעות שוליות ומינוריות, אך הן לא מצטיירות כאילו בעיני הילד שעלול לחוות אותן כהרות אסון. למשל, ילד שהחרימו אותו בכיתה למשך תקופה מסוימת עלול לחוות את האירוע כאירוע טראומטי לכל דבר ולהיות מושפע ממנו גם בחייו הבוגרים.

ניתן לדון בהקשר זה  של הגבת אמיגדלה מופרזת באנשים נשלטי אמיגדלה לעומת אנשים שמסתגלים היטב למציאות באמצעות המערכת הקוגניטיבית.

אנשים שמסתגלים היטב למציאות שוקלים בדרך כלל היטב את תגובותיהם ובוחרים בתגובות אדפטיביות שמגבירות את סיכוייהם להצליח מעשית וחברתית. לעומתם, אנשים נשלטי אמיגדלה מגיבים בדרך כלל באופן נוקשה ובלתי מסתגל.

לעיתים אותו אדם עצמו יכול להגיב ברוב המצבים באופן מסתגל אך להגיב באופן נוקשה ובלתי מסתגל במצב ספציפי שנמצא בליבת הטראומה או הפגיעה הבסיסית שלו.

למעשה, כל הפוביות אינן נעוצות כנראה בגורמים דינאמיים עמוקים אלא הן מהוות התנהגויות נשלטות אמיגדלה של תגובת חירום  חזקה ובלתי מוסברת כלפי אובייקט או מצב שאיננו מחייב לכאורה הגבה כזו. התגובה כלפי המצב או האובייקט יכולה להיות של בריחה, קיפאון במקום או תוקפנות. בכל מקרה המדובר הוא בתגובה נוקשה, בלתי מסתגלת ולא הולמת.

כאשר אנחנו מדברים על הפרעות אישיות למיניהן, אנו מדברים למעשה על אנשים שמגיבים בדרך כלל בדפוסי הגבה נוקשים ובלתי מסתגלים למכלול של מצבים.

יתכן ואנשים אילו יכולים לבלום את הגבתם במצבים שבהם הם מרגישים שהדבר מסכן אינטרסים חיוניים שלהם, אך במצבים אחרים בהם הם מרגישים מעט יותר בטוחים הם יפרקו את המתח שלהם ויחשפו את התנהגותם הנוקשה והבלתי מסתגלת. פעמים רבות מדובר, למרבה הצער,  בהתנהגות תוקפנית ובוטה.

אנו נוטים לחשוב שהם אנשים חסרי מצפון ואינטרסנטיים שמשחקים מעין משחק של להיות טובים ואלטרואיסטיים כביכול, בשעה שהדבר משרת את מטרותיהם, וחושפים מאידך את פניהם האמתיות בחברת הקרובים להם ביותר שתלויים בהם.

הדבר לא לגמרי מדויק. למעשה, סביר להניח שאילו  אנשים נשלטי אמיגדלה שעושים מאמץ עליון שלא לפרוק את הדחפים שנובעים מהאמיגדלה במקומות שבהם הדבר מצטייר כמסוכן, אך מרגישים כמעט כפויים לפרוק אותם במקום בטוח יותר שכן הדחפים מעיקים עליהם ביותר.

ניתן לשאול האם האדם ההמנעותי והתלותי הוא גם כן נשלט אמיגדלה?

נראה שבכל הקשור לסגנון החיים המצומצם של אנשים אילו התשובה היא בסה"כ חיובית. אנשים אילו מוותרים למעשה על חיים חברתיים מלאים משום שהם נוטים לחרדה חברתית שעולה במגוון מצבים חברתיים. ההימנעות באה לשרת ניסיון למנוע מחרדה זו לעלות ולהציף את האדם החרד. במקביל, יתכן שאדם כזה יתמתן במהלך השנים מבחינת שליטת האמיגדלה שלו ואז תגובותיו תהפוכנה לשקולות ומתונות יותר ואף לשלוות וספונטאניות. הסגנון ההמנעותי עלול להתמיד משום שהתבצעה כבר למידת התניה אופרנטית והאדם כבר קיבל חיזוקים רבים להתנהגות זאת כמרגיעה וכמתגמלת.

ניתן להרחיב מאמר זה לתופעות פתולוגיות רבות נוספות. בכדי שלא להעמיס יתר על המידה נסתפק בזאת.

נסכם ונאמר שמאמר זה מוסיף וממחיש את השפעותיה הכבירות של האמיגדלה על היבטים מרכזיים של חווייתנו היום יומית , התנהגותנו ואף אישיותנו ובריאותנו הנפשית.

כאשר אנו בוחנים אדם מסוים ואת סגנון הגבתו והתנהגותו חשוב שנבין אותם גם על רקע יחסי הגומלין שבין המוח הקוגניטיבי והאמיגדלה כמנוף חשוב שמסיע להבנת עומק במקרים רבים.

האמיגדלה והשלכותיה הרבות על איכות חיינו

חלק  מהגבתנו הרגשית  וההתנהגותית נחשבת לפתולוגית בהיותה גורמת סבל לנו או לסובבים אותנו. התפיסה האבולוציונית מנסה למצוא את ההיגיון שעומד גם מאחורי הגבות שנחשבות לפתולוגיות. ההנחה היא שאם הן התפתחו בשכיחות כה גבוהה הרי שסביר להניח שהייתה או שעדיין יש  להן תועלת הישרדותית. לצערנו, התפיסה האבולוציונית עדיין לא תמיד שולטת בהסבר תופעות פתולוגיות. ישנה תפיסה די  מקובלת שמתייחסת אל התופעות הנפשיות הפתולוגיות כאל תקלה בלבד בדרך ההגבה והעיבוד הרגילה. על פי תפיסה זו חלק ניכר מההגבות הסוערות שלנו  נחשבות ללא שקולות וללא רציונליות והן דבר מיותר וחולני שהתפתח במקרה מתוך חולשה זמנית שתקפה אותנו וגרמה לנו למעין תקלה או מחלה. ההנחה ביסוד השערה זו היא שבבסיסנו אנחנו יצורים רציונליים שמעבדים בדרך כלל מידע באופן מושכל והגיוני ורק במקרה שחל שיבוש בעיבוד מידע זה, נוצר אצלנו עיבוד פתולוגי שיוצר קשיים בהמשך. כחלק מהגרנדיוזיות והאומניפוטנטיות שלנו וכחלק מהשאיפה לתחושת שליטה בגורלנו ובעולם הסובב אותנו אנו רוצים לחשוב כי אנו יצורים רציונליים וכי פעולותינו ורגשותינו מושפעים בעיקר מהזיהוי הקוגניטיבי שלנו את העולם. לצערנו דבר זה אינו נכון והחלק החייתי שבתוך כולנו הוא דומיננטי למדי  לגבי חלק ניכר מתפיסותינו ואפילו ההגבה שלנו. עלינו להכיר בחלק זה ולהבין את השלכותיו עלינו ככל הניתן. באופן פרדוקסלי רק הכרה בטבענו החייתי ומציאת דרכים לשלוט בטבע זה ולבטא אותו בדרך תרבותית, מקובלת ומעודנת, תאפשר לנו להיות בני אדם במלא מובן המילה.

מסתבר שבתוך מוחנו קיים חלק שהוא אמנם קטן פיזית יחסית לנפח מוחנו הכולל והוא גם חייתי וקדום ביותר בהיבט הפילוגנטי, אך למרות זאת הוא בעל השפעה מכרעת על תחושותינו, רגשותינו, מחשבותינו ואף דרך הגבתנו. חלק זה נקרא בשם אמיגדלה. האמיגדלה היא מרכז מוחי חשוב ביותר שהציל את חיינו על בסיס יום יומי בתקופות הקדומות, פשוטו כמשמעו. כיום הסביבה בה אנו חיים השתנתה באופן קיצוני ואנו יכולים להיחשב ללא עוררין לשליטי העל של הכדור עליו אנו חיים. כיום המשא ומתן התרבותי הוא בעל החשיבות העליונה והוא זה שקובע בדרך כלל את מעמדנו החברתי והכלכלי ואת איכות חיינו. כתוצאה מכך האמיגדלה ומנגנון פעולתה הם הרבה פחות מותאמים לצורכי ההסתגלות התרבותית של ימינו. למרות זאת  אך הם נותרו בנו גם כיום ללא שינוי. הסיבה לכך היא כנראה שגם כיום הם לא פוגעים בסיכויי ההישרדות וההתרבות שלנו ולעתים אף משפרים אותם. מאידך הם גורמים לחלק ניכר מההגבה וההתנהגות הפתולוגית שלנו ובכך הם  גורמים לפגיעה משמעותית באיכות חיינו. המועקה, החרדה והסבל נגרמים כנראה כתוצאה מכך שבסביבה התרבותית של ימינו איננו יכולים רוב הזמן להגיב הגבה סימפתטית טבעית. פרויד כתב על כך בספרו "תרבות ללא נחת" והתכוון לכך שאנו נאלצים להדחיק  חומר לא מודע רב ככל שהדרישות התרבותיות גוברות. אנו מתמקדים במאמר זה בהפעלות לא רצויות של האמיגדלה. במרבית הנסיבות אנו נאלצים לבלום את ביטוייה תוך השקעת מאמץ רב ותוך הגבה אוטונומית מתמשכת שפוגעת בנו גופנית ונפשית כאחד. הפעלות אילו פוגעות לעתים קרובות גם באיכות השינה שלנו. פגיעה זו אינה ממיתה אותנו כל כך מהר וישנם אפילו נוירוטיים שזוכים לחיי סבל ארוכים למרות שהם נאלצים לספוג מתח, חרדה ואף דיכאון.  כמו שנאמר "מסבל לא מתים ומנחת לא חיים"…

האמיגדלה אחראית לכל כך הרבה היבטים לא רציונאליים בהגבתנו הפסיכו פיזיולוגית האוטונומית וההתנהגותית עד שבאם נרצה בכך וגם אם לא נרצה, עלינו להקנות לה חשיבות עליונה בחקר הפסיכולוגיה, הפתולוגיה וההגבה האנושית. התעלמות ממנה תמנע מאתנו מלהבין מכלול הגבות והתנהגויות שמאפיינות למעשה את רובנו, מי יותר ומי פחות.

האמיגדלה הנה חלק מהמוח התיכון. מוח זה נקרא גם בשם המוח הלימבי או המוח היונקי. הסיבה לכך שהוא נקרא לימבי היא שצורתו מזכירה טבעת. הסיבה לכינויו "יונקי" היא שהוא מהווה את מכלול מוחם של היונקים שנחשבים נמוכים מהפרימטים ומהאדם בסולם הפילוגנטי. מתחתיו נמצאים גזע המוח שאחראי על כל הפעולות האוטומטיות והאוטונומיות של גופנו והמוח הזוחלי הקדום (מוח האף) שאחראי על הגבות אינסטינקטיביות. מעליו נמצא הניאו קורטקס שאחראי על כל התפקודים הקוגניטיביים הגבוהים כגון סימול, שימוש בשפה, חשיבה לוגית וכיו"ב. האמיגדלה נמצאת במרכזו של המוח התיכון ולמעשה בליבת מוחנו. צורתה היא של שני מוקדים שצורתם דומה לשקד. זהו מקור שמה הלטיני. היא משפיעה על הניאו קורטקס ומושפעת ממנו. האינטראקציה ביניהם היא מורכבת ביותר.

כאמור גם למערכת הלימבית ישנו קורטקס קדום שתפקידו הוא לאפשר זיהוי אינטואיטיבי של מושגים פרימיטיביים. במאמר זה לא נתמקד בקורטקס זה, שמאפשר כנראה ליונקים זיהוי של מושגים פרימיטיביים ואפילו שיקול דעת מסוים. במאמר זה  נתמקד בתפקידה של האמיגדלה ובסיבה לכך שיש לה השלכות כה כבירות על בריאותנו הנפשית, אישיותנו  ודרך הגבתנו לגירויים שונים.

האמיגדלה היא כפי הנראה מרכז קדום לצבירת זיכרונות בעלי משמעות קיומית. הכוונה היא לזכירה של אירועים או אובייקטים שהם בעלי פוטנציאל של סיכון קיומי וכנראה גם כאילו שקשורים לצרכי קיום בסיסיים כגון מיניות או אכילה. יתכן וכל אחד משני המוקדים של האמיגדלה שצורתם שקד, אחראי על עיבוד של סוג אחר של גירויים. האחד אחראי על גירויים מסכנים, אברסיביים, והשני על גירויים מתגמלים שקשורים למזון ולמין. מוקד זה מפעיל כנראה באופן מידי הגבה אוטונומית שמתעוררת בעקבות חשיפה לגירויים שקשורים למזון או לסקס כגון ריור או עוררות מינית.

במאמר זה נתמקד באותו מוקד אמיגדלה שאחראי על עיבוד גירויים שמצטיירים כבעלי פוטנציאל לסיכון קיומי, משמע באותן תפיסות בעלות משמעות קיומית של סיכון חיים. המדובר הוא באירוע, אובייקט או אפילו נתון חושים כלשהו שמתקשר לתחושת סכנה קיומית. כאשר תפיסה שכזו נקלטת, היא מעובדת קודם כל עיבוד ראשוני בתלמוס, לאחר מכן היא נצרבת במקביל באמיגדלה ובניאו קורטקס הקוגניטיבי .

באם האמיגדלה מזהה את התפיסה כבעלת משמעות מסכנת קיום, היא שולחת באופן מידי ובהול אותות עצביים, דרך קבוצת סיבי עצב שנקראת בשם "העצב התועה" , אל בלוטות יותרת הכליה שתפקידן בין השאר הוא להפריש אדרנלין, נור אדרנלין וקורטיזון. ככל שתחושת הסכנה היא רבה יותר, כך האותות העצביים הנשלחים מהאמיגדלה יהיו חזקים ורבי עצמה יותר ויגרמו להפרשה רבה יותר מבלוטות יתרת הכליה.

אותות עצביים אילו נצרבים במערכת העצבית תוך כדי הערכת משמעות התפיסה והופכים לחלק אינטגרלי של הצריבה העצבית באמיגדלה שמתקשרת לאותה התפיסה. דבר זה יגרום לכך שכאשר בעתיד תקלט באמיגדלה תפיסה דומה, המסלולים העצביים שנצרבו ב"עצב התועה"  יופעלו בדרך אוטומטית ויגרמו בכך להפרשת אדרנלין, נוראדרנלין וקורטיזון  ולהפעלת המערכת הסימפתטית בתגובה לאותה התפיסה.

תפקידה של הפרשת האדרנלין, הנור-אדרנלין והקורטיזון מבלוטות יתרת הכליה הוא להפעיל באופן מהיר את המערכת הסימפתטית.

תפקידה של המערכת הסימפתטית הוא לאפשר הגבה מהירה, חזקה וסטראוטיפית שעשויה להציל את הסובייקט מסכנת חיים. ככל שהיצור הוא יותר חלש, פגיע או רגיש יותר כך הוא נדרש או נוטה להגבה מהירה ובהולה יותר בעת סכנה. המדובר הוא בהגבה סטריאוטיפית מהירה ובהולה של האמיגדלה, בלוטות יתרת הכליה  והמערכת הסימפתטית כאחד. הגבה זו יכולה להיות מסוג בריחה, תקיפה או קפיאה במקום.

חשוב לזכור שהמקור הגנטי הקדום המשוער שממנו התפתחנו בהדרגה במעלה הסולם הפילוגנטי איננו טורפי על שנמצאו בראש שרשרת המזון. המקור הקדום המשוער שלנו הוא יונקים קטנים שחיו כנראה ביערות ושימשו כטרף למגוון טורפי על. יונקים אילו התפתחו בהמשך הדרך לקופים קטנים ולבסוף לפרימטים, משמע לקופים הנבונים והגבוהים ביותר בסולם הפילוגנטי שבראשם עומד באופן בלתי ניתן לערעור הפרימט העליון שהוא האדם. אחת המשימות הקיומיות החשובות ביותר שניצבו בפני היצורים האלו בשחר התפתחותנו האבולוציונית הייתה להתחמק מהר וללא שהות מפני טורפי העל.

לצורך זה הם היו צריכים לקלוט מבעוד מועד את הסימן הדק ביותר להתקרבותו של הטורף, בין אם זה ריח מסוים או צליל או פיסה כלשהי מדמותו של הטורף, ולהגיב לתפיסה זו במהירות המקסימאלית ובעוצמה הרבה ביותר. במהלך מצבי החירום לא היה להם די זמן לזיהוי מושגי מדויק, או שהות בכדי להרהר האם אכן תפיסתם נכונה ומדויקת או לא. הם נדרשו לאחוז במקדמי ביטחון גבוהים ביותר ולפעול באופן בהול ומידי בכדי לשרוד.

הדבר יכול אולי להסביר את הנחיצות האבולוציונית להיווצרותה של האמיגדלה ושל מנגנון פעולתה. כאשר נצרבת תפיסה באמיגדלה ומקודדת כבעלת סיכון קיומי, הרי שבכל פעם שתקלט בעתיד תפיסה זהה או אפילו מקושרת או דומה, היא תגרום להפעלה של המערכת הסימפתטית באותה העצמה של התפיסה המקורית. כאמור, לא רק היא עצמה בלבד תגרום להפעלה של המערכת הסימפתטית, גם כל תפיסה דומה תגרום לכך, אם כי אולי בעוצמה פחותה יותר בהתאם למידת השונות של הגירוי מהתפיסה המקורית. המדובר הוא בכל תפיסה שיש לה קשר או דמיון לתפיסה המקורית. בהתאם לכך גם אובייקט כלשהו שהיה אך ורק נוכח בעת התפיסה המקורית יעבור תהליך של התניה לתפיסה זו וההגבה בעתיד כלפיו תהיה דומה להגבה אליה. לפעמים גם גירויים דומים או כאילו שקשורים אסוציאטיבית לתפיסה המקורית גורמים להגבה דומה להגבה אליה.

חשוב להבין כי מתבצעת כאן הכללה והרחבה קיצונית של התפיסות השונות שתגרומנה לאמיגדלה להגבה דומה לאופן הגבתה לתפיסה המקורית. בהתאם לעיקרון זה של הכללה וחוסר אבחנה, האמיגדלה אינה מבחינה בין עבר לבין הווה, בין זהה לבין דומה, בין שלם לבין חלקי וכיו"ב. היא מרחיבה ביותר את ספקטרום הגירויים שמתקשרים לתפיסה מסוימת. היא לוקחת מקדמי ביטחון גבוהים כך שהתפיסה אינה אבחנתית ומדויקת וההגבה אליה היא מהירה ו"מלוכלכת". כל זאת  מתבצע בכדי לאפשר לפרט המגיב  הגבה מהירה ביותר תוך לקיחת מקדם ביטחון גבוה ביותר.

ציינתי בכוונה את המונח "תפיסה דומה", שכן האמיגדלה אינה פועלת באופן מדויק ואבחנתי כמו המערכת הקוגניטיבית. המערכת הקוגניטיבית מאפשרת אבחנה מדויקת ודקה הרבה יותר, אך הדבר מתאפשר רק במחיר מסוים. המחיר הוא זמן הגבה ארוך בהרבה מזמן הגבת האמיגדלה. בשחר האפריקאי של התפתחותנו, לזמן הגבה ארוך מעין זה היה כנראה מחיר כבד ביותר במונחים של הישרדות ולכן הועדף מנגנון ההגבה המהיר שהתאפשר בזכות המנגנון הייחודי של פעולת האמיגדלה.

האמיגדלה פועלת על העיקרון שאם הגירוי מזכיר, דומה או קשור בקשר אסוציאטיבי כלשהו לתפיסה המקורית הרי שגם הוא יגרום להגבה זהה או דומה להגבה של התפיסה המקורית. מבחינת האמיגדלה אם יש ספק אז אין ספק שיש להגיב ומיד. הגבה זו תתעורר במהירות וללא הפעלת שיקול דעת כלשהו. ההנחיה שנמצאת ברקע היא שהמצב הוא כנראה מאוד מסוכן כך שדי בכך שיש ספק כלשהו בכדי להצדיק פעולה סטראוטיפית ועוצמתית במהירות ובבהילות המרביים.

אם נשווה בין הקריטריונים לאימות התפיסה באמיגדלה לעומת המוח הקוגניטיבי (הניאו קורטקס) באמצעות קריטריונים לוגיים וקריטריונים של תורת הקבוצות, הרי שלשם זיהוי קוגניטיבי מדויק של מושג נדרש שהוא יעמוד בכל הקריטריונים שנדרשים למושג זה. כך נדרשת למעשה הצלבה של כל המאפיינים שנדרשים לשם זיהוי המושג הספציפי לצורך זיהויו הקוגניטיבי המדויק. ברמה הלוגית של תורת הקבוצות נדרשת כאן פעולה של קוניונקציה שהיא פונקציית "וגם". אנו אמורים לזהות את  קבוצת החיתוך של כל מאפייני המושג בכדי לבצע זיהוי קוגניטיבי ואבחנה מדויקים של המושג. לעומת זאת לשם הפעלת זיהוי פוטנציאל סיכון שמתקשר לאובייקט או אירוע שמתבצע על ידי האמיגדלה, נדרש שהגירוי יעמוד אך ורק בקריטריון יחיד כלשהו המתקשר למושג , כלומר מתבצעת ברמה הלוגית פעולה של דיסיונקציה שהיא פונקציית "או". בכדי שתיווצר הגבה במקרה זה, נדרשת מהגירוי אך ורק השתייכות לקבוצת האיחוד של מאפייני המושג הנתפס או דומים להם או אפילו אלמנטים שהיו אתו בקשר אסוציאטיבי או התנייתי כלשהו ברגע התפיסה.

קבוצה זו של מאפיינים ושל אלמנטים שמתקשרים למושג או נתון היא כמובן הרבה יותר רחבה מאשר קבוצת החיתוך של מאפייני המושג. במקרה זה נצפה למקרים רבים של הגבת יתר שמתבצעת שלא על בסיס מושכל של שיקול דעת וזיהוי קוגניטיבי מדויק אלא על לקיחת מקדם ביטחון גבוה כבסיס להגבה מהירה ביותר, בהולה ויתרה. כתוצאה מכך אנו עדים אצל אנשים רבים להפעלת יתר של המערכת הסימפתטית גם במקרים ששיקול דעת מושכל לא היה מחייב זאת כלל ועיקר.

אם כן, כאשר מדברים על אמונות טפלות, על פוביות ועל מגוון חרדות לא מוסברות שבני אדם סובלים מהן, צריך להבין שהן מבוססות על הכללות ותהליכי התניה ואסוציאציה אחרים אשר מתרחשים באמיגדלה. תהליכים אילו אחראיים על חלק גדול מההגבה האוטונומית וההתנהגותית הלא רציונאלית שלנו. לצערנו, הגבה זו גורמת במקרים רבים למגוון של בעיות התנהגותיות ורגשיות. אם למשל, לבשת חולצה בצבע מסוים בשעה שקרה לך אירוע קשה, יתכן מאוד ותירתע ללבוש חולצה זו בעתיד כי היא מתקשרת לתחושת הכישלון או הקטסטרופה שנוצרה בך בעת האירוע הטראומטי.

רובנו יכולים להבחין בהגבות יתר אילו דרך אינטרוספקציה גם מבלי שנבין ונחקור את אופן פעולת האמיגדלה. פעמים רבות אנו נתקלים באובייקט או אירוע מלחיצים ולפני שנספיק להבין מה קורה אנו כבר מגיבים בהגבה פנימית סוערת. הדבר מתרחש במקרים רבים ללא הבנה של מהם סיבותיה ומקורותיה של הגבה זו. רק לאחר מכן אנו מפעילים את החשיבה ושיקול הדעת הקוגניטיביים ומנסים לעתים למתן את ההגבה האוטונומית הסוערת. לעתים זה עובד ואנו אכן מצליחים להרגיע את עצמנו ואת הגבתנו הסוערת גם ברמה האוטונומית. יחד עם זאת, לצערנו, במקרים רבים יכולת ההרגעה העצמית שלנו היא חלקית או שאינה מתאפשרת כלל. זהו המקור לחרדות, פוביות, מועקה, מגוון תופעות פסיכוסומטיות, התקפי זעם וכיו"ב אשר פוקדים במידה כזאת או אחרת את רובנו. ההבדל בין הפרט הפתולוגי לבין הפרט הנורמטיבי איננו נעוץ בקיום או אי קיום תופעות אילו אלא במידת העצמה והתדירות שלהן.

הגבות יתרות אילו שנובעות ממנגנון פעולת האמיגדלה היו אולי נחוצות ומצילות חיים בתקופה הקדומה אשר בה הן התפתחו, אך כיום ,ברוב רובם של המקרים, הן הגבות מיותרות שגורמות לנו לסחרור אוטונומי תדיר ולסבל סובייקטיבי או בינאישי רב.

התיאוריות שנוגעות להסבר המקור לנוירוזות ולהגבתנו השתנו והתפתחו במהלך השנים. התיאוריה המקורית של פרויד טענה שמקור הנוירוזות הוא בהתנגשות שבין היצרים שנובעים מהאיד לבין האיסורים המצפוניים שנובעים מהסופר אגו. כיום אנו נמצאים בתקופה שהיא הרבה יותר מתירנית מאשר התקופה שבה חי פרויד. ההתנהגות המינית והדיון בנושאי מין הפך להיות הרבה יותר פתוח וליברלי. למרות זאת לא ניכרת כלל הפחתה משמעותית בכמות הנוירוזות והמצוקה האנושית. הדבר מחייב אותנו לדיון ומחקר במקורות פוטנציאליים אחרים שגורמים לנוירוזות ולמצבי הדחק השונים.

בעבר הלא רחוק הייתה מקובלת גם התיאוריה הקוגניטיבית שטענה כי התפיסה הראשונית של האדם היא תמיד קוגניטיבית, וממנה נובעים הרגשות ולאחר מכן גם ההגבה האוטונומית וההתנהגות בפועל. אלפי מחקרים במוח האדם שאחד מחלוצי המדענים שערכו אותם הוא ג'וזף לדו, הוכיחו שהמוח איננו פועל בדרך זו. תצפיות פסיכו פיזיולוגיות העידו על כך שנתוני החושים  של גירוי או אירוע מגיעים בתחילה לתלמוס, שהוא מעין מרכזיה שמנווטת את תשומות הגירוי לחלקים שונים של המוח. הגירוי מגיע משם במקביל הן לניאו קורטקס, משמע למערכת העיבוד הקוגניטיבי, והן לאמיגדלה. במקרה שהגירוי נתפס כמאיים, האמיגדלה מגיבה לכך באופן מידי ובהול על ידי הפעלת המערכת הסימפתטית. המערכת הקוגניטיבית במקרה זה מעבדת את התפיסה רק עיבוד משני, שהוא מאוחר יותר והרבה פחות עוצמתי ודומיננטי מאשר העיבוד וההגבה של האמיגדלה. במקרים אילו העיבוד הקוגניטיבי נמצא אך ורק ברקע ולא במוקד התפיסה וההגבה.

כתוצאה מכך במקרים בהם הגירוי נתפס כמאיים ומסכן קיום נוצרות במוחנו תפיסות שהן נשלטות אמיגדלה במהותן. במקרה זה הרגשות, המחשבות ואף האמונות שמתקשרות לתפיסה המאיימת נשלטות על ידי פעולת האמיגדלה. בהתאם לכך הן תהיינה שליליות, משמע תוקפניות או חרדות במהותן. הפעלות אילו נחשבות במקרה זה אך ורק לתוצרי לוואי של הפעלת האמיגדלה. יש המכנים אותן אפילו סימפטומים, שכן הן אינן מייצגות התמודדות מושכלת ושקולה למול הגירוי אלא הן בראש ובראשונה תוצר נלווה של הגבת האמיגדלה המוקצנת והבהולה.

ניתן להשוות את הגבת המוח במצב זה להפעלה של שתי תיבות תהודה מסוגים שונים שמהדהדות במקביל באזורים שונים של מוחנו בתגובה לתפיסה מאיימת. האמיגדלה במקרה זה מפעילה תיבת תהודה של צופרי אזעקה רועשים ביותר, מהר יותר ובעוצמה חזקה בהרבה יותר. קולם הרועם של הצופרים מאפיל כמעט לחלוטין על המוזיקה הקלסית השלווה והחרישית שמתנגנת ברקע על ידי תיבת התהודה המדויקת, האיטית והמעודנת של הניאו קורטקס. התוצאה היא שמה שנשמע ושולט בחלל התהודה הפנימי שלנו במצבים אילו היא שירת הסירנה של האמיגדלה, שמושכת אותנו למערבולת של סחרור אוטונומי.

קיימת סברה שכשאנו מדברים על תפיסות שעוצבו תחת שליטת האמיגדלה המדובר הוא בתפיסות לא מעובדות, מכיוון שהמוח מוצף כביכול  ואינו מצליח לעבד אותן. סברה זו אינה נראית כהגיונית,סבירה ועומדת במבחן האמפירי. כראיה לכך, אם תשאל את האדם הפוסט טראומטי על מאפיינים קוגניטיביים של אירוע קשה בעל מאפיינים של טראומה או של מיני טראומה, הוא יוכל לענות על השאלה בתשובות שהנן מדויקות וסבירות למדי. נראה שהבעיה בתפיסות אילו אינה נעוצה בחוסר העיבוד הקוגניטיבי שלהן. הבעיה היא  שתפיסות אילו עוברות עיבוד ראשוני ועוצמתי ביותר באמיגדלה. כך הן נותרות בזיכרוננו כתפיסות שמרכז כובד העיבוד וההגבה שלהן הוא נשלט אמיגדלה.

לעומתן ישנן תפיסות אחרות שגם הן עלולות להיות מאתגרות במידה כזו או אחרת, אך מרכז העיבוד וההגבה שלהן הוא עדיין קוגניטיבי. במקרה זה המוזיקה הקלאסית מתנגנת במוקד והצופרים נשמעים רק ברקע וממרחק. אם בודקים את מיקום עיקר העיבוד והצריבה של תפיסות נשלטות קוגניציה אילו, ניתן לשער כי הוא נמצא בהמיספרה השמאלית של הניאו קורטקס, במרכזי העיבוד הקוגניטיבי.

כאמור, התפיסות נשלטות האמיגדלה מתפקדות על פי עקרונות פעולת האמיגדלה. בהתאם לכך הן תתעוררנה באופן תדיר לא רק על סמך גירויים זהים לזה שיצר את התפיסה המקורית אלא גם על ידי גירויים שמתקשרים אל הגירוי המקורי בקשר של דמיון, אסוציאציה או התניה. כתוצאה מכך קיים אצל אנשים רבים בימינו מצב של עירור יתר שנובע מהאמיגדלה גם במגוון גירויים או מצבים שאינם מצריכים למעשה הגבה בהולה נשלטת אמיגדלה.

אנשים שונים נבדלים זה מזה במאפייני האמיגדלה שלהם. ישנם אנשים בעלי אמיגדלה שאותה נבחר לכנות בשם "אמיגדלה רגיזה". מדובר באנשים שמאופיינים הן ברגישות יתר והן בהגבה בהולה ומופרזת למגוון אירועים ומצבים שונים. ההגבה יכולה להיות או התנהגותית מוחצנת וגלויה או פנימית ואוטונומית בלבד. בכל מקרה נגרמים לאדם או לסביבתו הקרובה נזקים רגשיים, בריאותיים או בין אישיים עקב הגבה קיצונית ומוגזמת זו.

רגישות האמיגדלה מתבטאת בדרך כלל הן בעוצמת ההגבה הסימפתטית והן במידת ההכללה שעוברים גירויי המקור. במידה ומדובר במידת הכללה רבה ובעוצמת הגבה גדולה, הרי שאנשים אילו ישתייכו בדרך כלל לשתי קבוצות אבחנה עיקריות: האחת היא קבוצת הנוירוטיים שמאופיינים ברמת הגבה אוטונומית גבוהה שמובילה למצבי חרדה ודיכאון תדירים, אך שולטים בהגבתם ההתנהגותית בדרך כלל. השנייה היא קבוצת הפרעות האישיות שמאופיינת בהגבה  מוגזמת ולא תואמת למצבים ולאירועים שונים. ישנם אנשים שעלולים להגיב באופן קיצוני רק למצבים מאוד ספציפיים שעומדים במוקד טראומה שעברו בעבר, ואז ניתן להחשיב את ההגבה הקיצונית כתוצר של פוסט טראומה ולא כדפוס אישיותי פתולוגי כללי יותר.

מה שקובע את מידת רגישות האמיגדלה הם שני גורמים עיקריים: הגורם הראשון הוא הגורם  המולד הגנטי, ישנם אנשים שפשוט נולדים רגישים יותר ונוטים להגבת יתר  של האמיגדלה. הגורם השני הוא הגורם הסביבתי: ככל שהסביבה הקרובה היא מאיימת, עוינת ומתסכלת יותר כך תיווצרנה באמיגדלה יותר תפיסות נשלטות אמיגדלה שעלולות להתעורר באופן תדיר ולגרום לסחרור אוטונומי וסבל רבים יותר. השפעת הגורם הגנטי והמולד עשויה להתבטא בכך שבאותה המשפחה ותחת תנאי גידול דומים, ילדים שונים יכולים להגיב ולהתפתח רגשית באופן שונה לחלוטין.

לעומת זאת ישנם אנשים שמתאפיינים בתת הגבה של האמיגדלה. אנשים אילו מאופיינים בדרך כלל ברמת חרדה פחותה מהרגיל. ניתן לומר כי האמיגדלה שלהם מתפקדת בדומה לאמיגדלה של הטורפים בטבע וכתוצאה מכך גם התנהגותם לעתים היא התנהגות פסיכופתית שאינה מתחשבת בצורכי אחרים ובחוקי החברה. תת קבוצה בתוכם היא של אנשים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז מלווה בהיפראקטיביות ומפתחים במהלך גיל ההתבגרות מאפיינים של בעיות התנהגות ואף קווים אנטי סוציאליים.

נראה כי לאמיגדלה ישנו תפקיד חשוב ביותר ביצירת החלקים הלא מודעים של הסופר אגו. התנהגויות שונות מעוצבות דרך משובי הסביבה ואפילו מתוך ביקורת פנימית באמצעות התניה אופרנטית שלילית או חיובית. בהתאם לכך נוצרות הפעלות אמיגדלה שמתעוררות עקב ביצוע או תכנון ביצוע של פעולות אילו ואפילו מתוך מחשבה עליהן בלבד. ככל שהאמיגדלה היא רגישה יותר, כך נצפה להתהוותו של סופר אגו חזק ואף נוקשה יותר שיגרום לחרדת אשמה רבה יותר בעת מחשבה, תכנון או ביצוע של התנהגות אסורה. בהתאם לכך לרבים מן הנוירוטיים קיים סופר אגו חזק ואף נוקשה ומעניש. לעומת זאת לאנשים בעלי תת פעילות של האמיגדלה עלול להיווצר סופר אגו גמיש מדי ואף לקוי בדומה לזה שמצוי אצל פסיכופתים.

ניתן לומר שככל שהאמיגדלה היא יותר רגישה ונוטה להגבת יתר, כך ישנו סיכוי סביר שתצטברנה אצל הפרט במהלך השנים יותר תפיסות נשלטות אמיגדלה מטרידות ומעיקות. אפילו אם ילד רגיש מגיע ממשפחה עדינה, מחבקת ומלטפת הוא עדיין יפגוש בשלב מסוים של חייו את העולם שבחוץ, שאיננו תמיד מיטיב ומכיל וכך סביר להניח שגם הוא יצבור חוויות של טראומה או מיני טראומה שיחרטו בו באופן עמוק ורב עצמה כתפיסות נשלטות אמיגדלה. המסקנה הנובעת מכך היא שבעולמנו הסוער ומרובה האירועים כל אדם רגיש יזדקק בשלב זה או אחר לטיפול תחזוקתי נפשי כלשהו בכדי שיוכל לחיות חיים רגועים, שלווים ובריאים נפשית.

בשנים האחרונות התחדדה מאוד המודעות לצורך באורח חיים בריא גופנית  בכדי לחיות חיים איכותיים ונוחים בהיבט הגופני. אורח חיים זה מתאפשר על ידי אימון גופני מתאים, שינה מספיקה, אכילה נכונה ולעתים גם בהיעזרות בתוספי מזון למיניהם. צורך נוסף שקיים, אך המודעות אליו כיום היא עדיין מעטה, הוא הצורך בתחזוקה נפשית בכדי לחיות חיים בריאים ושלווים מבחינה נפשית. כמובן שהנפש והגוף שלובים זה בזה, ושלווה נפשית עשויה להפחית בין השאר גם את התחלואה הגופנית שנובעת מהשפעות פסיכוסומטיות. במקביל לכך עיסוק בספורט וניהול אורח חיים בריא גופנית יכול לתרום לבריאות הנפשית. כמו שנאמר: נפש בריאה בגוף בריא וגוף בריא בנפש בריאה. לעתים אורח חיים בריא איננו מספיק בכדי להקנות שלוות נפש. גם אדם רגיש שמנהל אורח חיים בריא עלול לצבור תפיסות נשלטות אמיגדלה. הדבר אינו נתון לשליטתנו או להחלטה כלשהי שנקבל. מצבים לא נעימים ומאיימים  מזדמנים לכולנו שלא לטובתנו בשעה זו או אחרת ונצרבים באמיגדלה שלנו.

כיצד ניתן אם כן לנקות את מוחנו מהצטברות של תפיסות נשלטות אמיגדלה בדומה לניקוי הגוף מהצטברות רעלים וחומרים מזיקים שונים?

הדבר הראשון שמובן מאליו בהקשר זה הוא שלא ניתן לשכוח את הזיכרונות נשלטי האמיגדלה כיוון שהם נצרבים במוחנו בעצמה רבה ובדרך כלל הם אינם נשכחים למשך שנים רבות, ולעתים נחרטים למשך כל חיי האדם. בדרך כלל גם לא ניתן לשנות אותם באמצעות שכנוע קוגניטיבי. אם כן האם אפשר לטפל בהם בדרך כלשהי אחרת?

לאורך שנות התפתחות הפסיכולוגיה הייתה קיימת הסברה שתהליכי עיבוד ואינטגרציה רגשית עשויים לשנות את מהות התפיסה ולהפוך אותה למעודנת, מתונה ונסבלת יותר. כבר פרויד שיער כי התכנים הלא מודעים גורמים לחרדה וסבל רבים. הוא לא שייך אותם לאמיגדלה וכינה אותם בשם איד. הוא גם חשב שהם מאיימים עלינו בעיקר ברמה המוסרית מתוך כך שהם מתנגשים בערכיו במוסריים של הסופר אגו.

הוא לא חשב שחלק ניכר ממה שמקובל לכנות בשם לא מודע או תת מודע הן תפיסות נשלטות אמיגדלה. בכל מקרה פרויד טבע את האמרה שבכל מקום שבו שלט האיד עלינו לשאוף לכך שישלוט האגו. במהלך השנים התברר שמודעות היא אכן דבר חשוב והיא כמעט תנאי הכרחי לכך שהפרט ישאף להשתנות, אך היא בלבד אינה מספיקה בכדי ליצור הקלה רגשית וסימפטומטית לסובלים מחרדה וכעסים.

התברר שאנשים רבים הפכו למודעים במהלך הטיפול או במהלך התבגרותם למקור מצוקותיהם והגבתם המוקצנת אך המשיכו להיות חרדים, סובלים מהתקפי זעם או מסימפטומים אחרים. במקביל לכך פוסט טראומטיים נעשו מודעים ביותר למה שגרם להם להיות פוסט טראומטיים ועדיין נותרו כאילו, בעלי פוביות הפכו להיות מודעים לסיבת הפוביה ועדיין נשארו פוביים וכיו"ב.

הסיבה המשוערת לכך היא שאנשים אילו צברו תפיסות נשלטות אמיגדלה שגורמות להם להגיב בדרך סוערת, מוקצנת ופתולוגית. אם נייחס פתולוגיות אילו להשפעתן של תפיסות נשלטות אמיגדלה הרי שנשאף לטפל בתפיסות אילו בכדי לרפא את הפתולוגיות. בהתאם לכך  ניתן לומר שאנו שואפים כיום לכך שבמקום בו שלטה האמיגדלה ישלוט המוח הקוגניטיבי.

שיטה טיפולית שבולטת באפקטיביות שלה כטיפול בסבל שנגרם כתוצאה מחוויות חיים מאיימות היא ה EMDR. התאוריה שניצבת בבסיס שיטה זו, היא שיש לנו למעשה שתי רשתות זיכרון נפרדות. רשת אחת היא של זיכרונות מעובדים. הרשת השנייה היא של זיכרונות לא מעובדים. על פי התיאוריה, חלק ניכר מהפתולוגיה האנושית נובע מהזיכרונות הלא מעובדים. זיכרונות אילו משמרים את עוצמת העוררות המקורית שנוצרה כחלק מהם. יחד אתה הם משמרים גם את כל התוצרים הנפשיים הנלווים לעוררות זו שנוצרו בעת האירוע המקורי. המדובר הוא באמונות, מחשבות, רגשות ותחושות גוף שהם אברסיביים, משמע תוקפניים או בהולים וכאובים מטיבם.

בכל פעם שקורה אירוע שהוא זהה או דומה לאירוע שיצר את אותן תפיסות לא מעובדות, הוא גורם לעוררות המקורית וגם לתוצריה הנפשיים להתנגן. גם כשאנו נזכרים או חושבים על התפיסה הבלתי מעובדת  עולה בתוכנו אותה העוררות. כתוצאה מכך הפרט מגיב לאירועים ומצבים שונים ברמת עוררות שאיננה פרופורציונאלית לרמת הסיכון שמתקיימת בהם בפועל. הגבות היתר האלו הן פתולוגיות וגורמות לסבל רב הן לפרט ולעתים גם לסביבתו.

הטיפול שמציעה השיטה הוא עיבוד מאוחר מחודש ויזום של הזיכרונות הלא מעובדים. עיבוד זה גורם כפי הנראה לזיכרונות לשנות את מהותם ולהפוך לזיכרונות מעובדים שהם קוגניטיביים ומעודנים יותר. זיכרונות אילו אינם מעיקים יותר והם מאפשרים הגבה ותגובה מושכלת ואדפטיבית במקרה שהפרט יתקל בעתיד בדרך כלשהי באותו אירוע או אותו סוג אירוע שבעבר היה גורם לו לסחרור אוטונומי ולסבל רב.

על פי השיטה הזיכרונות הלא מעובדים מאוגדים בתוך רשתות. בכדי לבצע עיבוד שלהם ובכדי להשיג אפקט מרגיע ומסתגל שהוא מעבר לנקודתי בלבד יש לטפל בכל הרשת ולא רק בזיכרון בודד. במהלך הטיפול מבצעים עיבוד מחודש של תפיסות שגרמו לאפקט הטראומטי. העיבוד מתבצע באמצעות חשיבה על מכלול האספקטים של הגירויים הפתוגניים תוך כדי גירוי בילטרלי של שתי ההמיספרות. העיבוד נמשך עד שמושג אפקט של עיבוד מחודש שמלווה בירידה בתחושת הלחץ הסובייקטיבי שנובע מהיזכרות באירוע ושחזורו.

השיטה אמנם אפקטיבית ביותר עם תקוף מחקרי מרשים. לעומת זאת חלק מהתאוריה המרכזית שעומדת בבסיסה נראית לי מוטלת בספק מבחינת ההיגיון הפנימי שבה, וזאת מכיוון שהיא מתעלמת מאספקטים מסוימים של הזיכרונות הפתוגניים ואינה מסבירה אותם. האספקט הראשון שאותו היא מתקשה להסביר, הוא מדוע דווקא הזיכרונות האלו  הם בלתי נשכחים. סביר היה להניח שדווקא זיכרונות שאינם מעובדים ישכחו מהר יותר מזיכרונות מעובדים, שכן הוכח כי הזיכרון ההגיוני חזק פי עשרות מונים מאשר הזיכרון הטריוויאלי. ההשערה שלנו היא שהם בלתי נשכחים מכיוון שיש להם ערך קיומי רב. משום כך התהליך האבולוציוני של התפתחות מוחנו גרם לכך שהם יהפכו לבלתי נשכחים. אנו משערים כי הם צרובים באמיגדלה וכך הם חרוטים בזיכרוננו באופן שהוא כמעט בלתי ניתן למחיקה.

האספקט השני שמיוחס להם בתיאוריה המקורית הוא חוסר העיבוד שלהם. הדבר נוגד את הנתונים התצפיתיים: כל מי שטיפל במטופלים פוסט טראומטיים נוכח לדעת שהם בדרך כלל מסוגלים לנתח ולהכיר היטב את כל היבטי האירוע הטראומטי ולמרות זאת האירוע מקודד במוחם באופן שהוא טראומטי. גם שחזור האירוע לפרטי פרטיו לא מוביל בדרך כלל להקלה בסימפטומים הפוסט טראומטיים ובמקרים רבים מוביל אפילו להחרפה. ההשערה שלנו היא שמה שמייחד זיכרונות מאיימים וטראומטיים איננה העובדה שהם בלתי מעובדים, אלא העובדה שהם זיכרונות נשלטי אמיגדלה. במהלך המאמר הסברנו מהן תפיסות נשלטות אמיגדלה.

השערה נוספת בה נתקלנו בתיאוריה העכשווית היא שהזיכרונות הטראומטיים הם בלתי מעובדים מכיוון שאספקת הדם למוח נפגעת במצבי לחץ ורוב הדם מוזרם לשרירים. על פי הידוע לנו, במצב לחץ, רוב אספקת הדם מוזרמת לאיברים שחיוניים לתפקוד, משמע למוח ולשרירים, וזאת על חשבון הזרמת דם למערכת העיכול ולמערכת המינית. את פעילות המוח היתרה אנו מרגישים היטב בשעת לחץ בשעה שהמוח חושב מחשבות מואצות ומטרידות וכך לא מתאפשר לנו להירגע ולנוח גם אם נרצה בכך. אם כן המוח עובד ואפילו באופן מואץ במצבי לחץ. לכן אין שחר לטענה שאין ביכולתו לעבד את הגירוי הטראומטי במצב לחץ מסיבת אי מסוגלות מוחית וחוסר במשאבים.

אם כן, מה גורם לזיכרונות שנוצרים במצב סכנה להיות ייחודיים ושונים? נראה לנו שמה שגורם להם להיות שונים מזיכרונות אחרים היא עצם העובדה שהם זיכרונות נשלטי אמיגדלה. במאמר זה מהות זיכרונות אילו כבר הוסברה, ולכן נחזור על ההסבר רק בקצרה: כאשר תפיסה כלשהי מצטיירת כמסכנת קיום היא גורמת לאמיגדלה להגיב באופן רב עוצמה. האמיגדלה גורמת במצב זה לעוררות ולהפעלה של מעין פעמוני אזעקה. היא עושה זאת, כאמור באמצעות שליחת מסר עצבי באמצעות העצב התועה שמגיע לבלוטות האדרנל שמפעילות את המערכת הסימפתטית. עוררות זו קובעת למעשה את כל מאפייני ההגבה וצובעת אותם באור שלילי ומאיים. כך הרגשות, המחשבות, האמונות ותחושות הגוף שנוצרות בעקבות התפיסה השלילית הן כולן בעלות גוון אברסיבי ומאיים.

למעשה מה שקובע את צביונם היא העוררות המטרידה שנובעת מהאמיגדלה ומקבלת לאחר מכן סימול קוגניטיבי. כך עוררות מתוחה הופכת לרגש שלילי, תחושות מעיקות הופכות לאמונות שליליות ואינטואיציה מטרידה הופכת לחשיבה שלילית.

במקביל לכך גם אופן ההיזכרות והעירור של התפיסה המאיימת יתבצע על פי עקרונות הפעלת האמיגדלה. עקרונות אילו הם שונים מהותית  מעקרונות ההגבה הקוגניטיבית לתפיסות שנחוות  ונצרבות כשגרתיות, מהנות או ניטראליות בהמיספרה השמאלית של הניאו קורטקס. בעקבות אופן קידוד זה יתבצע באמיגדלה עירור יתר של ההגבה לנוכח גירויים דומים, מותנים או קשורים בקשר אסוציאטיבי. עוצמת ההגבה הנובעת מהאמיגדלה תהיה גדולה גם לנוכח גירויים שאינם אמורים לעורר הגבה בעוצמה כזו על פי שיקול שהוא קוגניטיבי מעיקרו.

לדעתנו אופן התפיסה נשלט האמיגדלה הוא זה שקובע את הקיצוניות וחוסר שיקול הדעת וההיגיון בהגבתנו לתפיסות המקושרות לתפיסות טראומטיות או מיני טראומטיות. בהקשר זה יש לציין כי המונח של הטראומה הורחב מאוד לאחרונה והוא כולל גם אירועי חיים שבעבר לא נחשבו לטראומטיים. המדובר הוא באירועי חיים קשים רגשית מתמשכים ואפילו אירועים שנראים לנו כמבוגרים כלא נוראיים כלל, אך בעיני הילד נחשבים להרי אסון. מסתבר שגם אירועים מסוג זה עלולים להותיר בנו צלקות נפשיות עמוקות ולגרום לפתולוגיה שאינה שונה מהותית מפוסט טראומה ואינה פחותה ממנה בהכרח בעוצמתה.

על פי תפיסה זו לא עוצמה אובייקטיבית כלשהי של האירוע קובעת את השפעתו והשלכותיו על הפרט. מה שקובע הוא האינטראקציה שבין הגירוי לבין הפרט המגיב. תפיסתו הסובייקטיבית של הפרט מושפעת ממכלול נתונים כגון רגישותו, מידת בשלותו ומכלול כוחותיו של הפרט והיא זו שקובעת מהו אופי התפיסה שתיווצר ומהי עוצמת הפתולוגיה שתיווצר כתוצאה מכך.

האמיגדלה , אם כן, מסבירה ומתקשרת למגוון תופעות פתולוגיות וחייב להיות לה תפקיד מרכזי בכל יצירת תיאוריה פסיכו פיזיולוגית ותיאוריה שתאפשר את הבנת הפתולוגיה וההגבה האנושית. במאמר זה  רצינו להוסיף עוד מידע על אנשים נשלטי קוגניציה לעומת אנשים נשלטי אמיגדלה. ישנם לדעתנו ה"מגדלורים" שהם אותם פרטים שהאירו עובדות שהסתתרו בחושך עד שהתגלו ונחקרו, ולעומתם את ה"אמיגדלורים" שהם אותם פרטים נשלטי אמיגדלה שסחפו אחריהם המונים להתנהגות נשלטת אמיגדלה, משמע תוקפנית וחסרת אבחנה.

רצינו גם להתייחס במאמר זה לאינטראקציות אנושיות נשלטות קוגניציה לעומת אינטראקציות נשלטות אמיגדלה, וזאת כבסיס לקשרים פתולוגיים. נעשה זאת כנראה בהרחבה במאמרים שנפרסם בעתיד  שכן במאמר זה העמסנו כבר די והותר נושאים.

נסכם רק בכך שככל שנכיר בעצם היותנו בעלי מורשת חייתית דומיננטית ונהיה מודעים יותר לחולשותינו ומגבלותינו הבסיסיות ונהיה בעלי גישה של ענווה והכרה במורשתנו האבולוציונית כך נוכל לשלוט באלמנטים החייתיים והקדומים שמצויים בנו  טוב יותר, ובכך לשפר את איכות חיינו ואולי גם את איכות החיים הכוללת על פני הכדור שלנו.

לא רק הזיכרונות שלנו מאוגדים ברשתות. גם אנחנו כולנו מהווים רשת אנושית אחת גדולה. הארה של חלקים מרשת זאת משפיעים על החלקים האחרים הסובבים אותם. אם נשתדל מספיק וכל אחד יתרום את חלקו הצנוע, יותר ויותר חלקים מהרשת יהפכו למוארים בהדרגה. זה נשמע אולי מעט נאיבי כמו בשיר "IMAGINE", אבל לעיתים נדרשת מידה מסוימת של חזון ונאיביות בכדי שלא להתייאש גם בתנאים קשים שנראים לעיתים כבלתי אפשריים.

משמעותה העמוקה והרחבה של ההעברה

לעיתים קרובות אנו פוגשים אנשים חכמים יפים ומוצלחים שמתלוננים על כך שלמרות שהמציאות סביבם היא, לכאורה, נעימה ואוהדת הם חווים רגשות מעיקים ומטרידים ולעיתים אפילו מגיבים למצבים שונים מתוך סערה רגשית שאינם יודעים להסבירה. הם היו רוצים להרגיש רגועים ונינוחים ולהיפטר מן הרגשות המעיקים והקשים אך אינם יודעים כיצד.

הסיבה לכך אינה רציונלית ואינה קשורה בהכרח לנסיבות חיים אובייקטיביות קשות בהווה. פעמים רבות מדובר בהזדעקות יתר של המערכת הסימפתטית. זה כאילו שישנה בתוכנו מעין אזעקה עם גלאי נפח רגיש ביותר שפועלת לעיתים בעקבות כל משב רוח קל וגורמת לנו טרדה ומועקה מרובות בעקבות שפע אזעקות השווא שהיא מייצרת.

מסתבר שמה שקובע במידה רבה את גורלנו האישי אינם רק הכישרונות שלנו, נתונינו הפיזיים או אפילו היכולת האינטלקטואלית שלנו. מה שמשפיע במידה רבה על הרגשתנו והדרך בה אנו מגיבים לאנשים ואירועים שונים הוא מאגר הטבעות עצביות בלתי מודע שפועל על פי חוקים שאינם מבוססים על בקרה שכלית ועל היגיון. ההטבעות במאגר זה מבוססות על סמיכות, אסוציאציה והתניה ולא על קישור קוגניטיבי כלשהו. מאגר זה אינו מבחין בין עבר לבין הווה ובין זהות לבין דמיון. הוא מפעיל בנו את המערכת הרגשית באופן מהיר ואוטומטי בתגובה על גירויים או מצבים שדומים לאילו שמוטבעים בו ויוצר בנו שוב ושוב סערות רגשיות רבות אשר חלקן הגדול מוגזמות ומיותרות. הוא מכניס אותנו פעמים רבות לסחרור רגשי וסבל מיותרים. עוצמת הטבעות אילו קשורה למידת הרגישות שלנו ולחוזק הזיכרון הרגשי שלנו. היא קשורה גם לנסיבות חיינו. שילוב של רגישות ונסיבות חיים עגומות עלול לייצר מגוון מעיק ומטריד של התניות שליליות עוצמתיות.

מאגר התניות זה הוא לא מודע. אנו משערים שהוא לא מודע לא מכיוון שהוא עבר תהליך הדחקה כפי ששיער פרויד אלא משום שתהליך ההתניה הוא תפקוד מוחי קדום ביותר שאיננו מתרחש בניאו קורטקס והוא לא קוגניטיבי. ההכרה שלנו מכירה ומודעת רק לתהליכים מוחיים שהם קוגניטיביים מטיבם. משום כך כל התהליכים המופעלים על ידי המרכזים הקדומים של המוח כולל תהליכים משמרי חיים אוטונומיים הם תהליכים שאינם מודעים. אנחנו יכולים אולי לחוש בהם אינטואיטיבית ולעיתים גם להגיב אליהם אך איננו יכולים לזהותם ולהכיר בהם. משום כך הם חלק מהלא מודע.

התשתית הגנטית למאגר זה נוצרה בתוכנו אבולוציונית בתקופה אשר היו בה סכנות קיומיות רבות והיה צריך להגיב אליהן מהר ותוך נקיטת מקדמי ביטחון גבוהים ביותר. לכן ההגבה הייתה צריכה להיות מהירה ואוטומטית על כל גירוי ומצב שהזכירו בדרך זו או אחרת את הגירוי המקורי המשמעותי והמסוכן.

כיום, בסביבה התרבותית של ימינו, כמות הסכנות הקיומיות פחתה באופן דרסטי לעומת המציאות הכאוטית של העבר הרחוק.  המאגר לעומת זאת ממשיך לפעול באותה אינטנסיביות ועל פי אותם כללים שהנחו אותו לפני מיליוני שנים אצל היונקים הקדומים ולפני מאות אלפי שנים אצל אבותינו בני האדם. הכלל הבסיסי שמנחה את מנגנון ההפעלה של מאגר זיכרונות זה הוא שטבועים בו זיכרונות של אובייקטים או מצבים בעלי משמעות קיומית ניכרת המתקשרים אסוציאטיבית או בדרך של התניה להגבות רגשיות והתנהגותיות  רבות עוצמה. לאובייקטים או מצבים אילו יוחסה בעבר משמעות קיומית רבה ולכן ההגבה אליהם הייתה הגבה עוצמתית. כאשר נתקל בעתיד באובייקטים או במצבים דומים, נגיב עליהם באותם רגשות או באותה דרך הגבה אוטונומית שבה הגבנו לאובייקטים המקוריים. במקרה זה תתבצע מעין העברה מזיכרון העבר וההגבה המקורית אליו  אל דרך ההגבה שלנו לגירוי הדומה בהווה.

העברה היא מושג שלקוח מעולם הטיפול הפסיכואנליטי. במהלך הטיפול הפסיכואנליטי  מדובר בהופעת רגשות חזקים ולא תואמים כלפי דמות המטפל. רגשות אילו נוצרו כפי הנראה במקור כלפי דמות משמעותית מהעבר והועברו אל דמות המטפל מתוך כך שהמטפל ניצב בפוזיציה דומה לאותה הדמות או מתנהג בדרך שדומה להתנהגותה של אותה הדמות, או דומה חיצונית לאותה הדמות. העברה יכולה להתבצע גם כשהמטפל מתנהג בדרך ניטרלית, עמומה  ונמנעת וחושף עצמו בכך להשלכות שונות מצד המטופל.

מעבר לטיפול הפסיכואנליטי ובאופן כוללני יותר הכוונה במונח העברה היא להעברת התייחסות רגשית שהתקיימה כלפי דמויות או סיטואציות שונות בעבר אל דמויות או סיטואציות דומות בהווה. לדעתנו לא נדרשת לשם העברה מערכת יחסים ממושכת עם אותה הדמות או היחשפות ממושכת אל אותה הסיטואציה. במידה ואפיזודת החשיפה הייתה משמעותית וטעונה, אפילו היחשפות נקודתית לאירוע בודד מספיקה בכדי ליצור הטבעה משמעותית באמיגדלה. לדוגמא, היחשפות לפיגוע שאורך מספר שניות עלולה לחרוץ גורלו הרגשי של אדם ולקבוע את התייחסותו למכלול אירועים ומצבים דומים בעתיד, גם אם אותו אדם לא נחבל פיזית באותו האירוע. האירוע חורץ בו צלקת רגשית. ניתן להשוות זאת לנקב שנוצר במשטח עץ בעקבות נעיצת מסמר בתוכו באמצעות מהלומות פטיש. ניתן לפעור בעץ נקב משמעותי באמצעות סדרה של מהלומות פטיש מתונות או באמצעות מהלומה חזקה אחת שתתבצע באמצעות פטיש כבד. לעיתים מהלומת הפטיש הבודדת תיצור בעץ נזק כוללני כגון סדק או אפילו שבר שיהיה משמעותי יותר מאשר הנזק שייווצר בו בעקבות סדרת המהלומות המתונות . בכל מקרה קשה להעלים מהעץ את הנקב לאחר שנוצר מבלי להתמצא בטכניקות תיקון מדויקות.

אם כן העברה היא הגבה לאובייקט או לסיטואציה בהווה על סמך התניות שהתבצעו לגבי אובייקט או סיטואציה דומים להם בעבר. המפגש יוצר ההתניה עם האובייקט או עם הסיטואציה יכול להיות קצר ונקודתי או מתמשך ועקבי. מה שמועבר הוא הרגשות  או דרך ההתייחסות שהיו מכוונים לאובייקט המקורי. ההעברה מתבצעת כאן גם על ציר הזמן וגם על ציר הדמיון. הבסיס לכך הוא שההגבה הרגשית במצבים אילו מתעוררת על ידי מערכת שאינה עושה הבחנות של מוקדם לעומת מאוחר או זהה לעומת דומה על צירים אילו. לא משנה לה מתי בדיוק פגשנו את האובייקט או מהם מאפייניו המדויקים של האובייקט. ברגע שהיא מבחינה בדמיון בין הגירוי הנקלט לבין גירוי המקור שלגביו נוצרה ההתניה הרגשית, היא מגיבה אליו כאילו היה גירוי המקור. ההגבה במצב זה היא בדרך כלל בהולה ומוגזמת.

כאשר העברה מופיעה בטיפול, המטופל מתייחס למטפל כאילו הוא היה דמות משמעותית מעברו. הוא עלול להגיב כלפיו בחרדה , זעם או תשוקה למרות שהמטפל משדר כלפיו התייחסות עניינית וניטראלית. ההתערבות הטיפולית המסורתית לנוכח העברה היא  שהמטפל מפרש את יחס ההעברה למטופל והדבר אמור לאפשר למטופל להגיע לתובנה בדבר ההעברה והשלכות שהוא עושה על המטפל ועל דמויות שונות בסביבתו כתוצאה מחוויותיו עם דמויות משמעותיות בעבר.

נשאלת השאלה מדוע ההעברה בכלל מתבצעת? הפרט שמפעיל את ההעברה  יכול לכאורה להבחין קוגניטיבית בהבדל שבין המטפל או דמות אחרת בהווה לבין הדמות כלפיה נוצרה ההעברה בעבר. למרות זאת ולעיתים בניגוד לשיקול הדעת של השכל הישר הוא מתייחס לדמות בהווה כאילו היא הייתה אותה הדמות מן העבר. לעיתים המדובר הוא רק בהתעוררות רגשות כלפי אותה דמות ולעיתים מדובר אפילו בהגבה סוערת כלפיה שאינה תואמת את הנסיבות. ההעברה נובעת בדרך כלל מסיבה לא מודעת ומתוך הלא מודע.

כבר מתקופתו של פרויד עלתה התהייה היכן משכנו של הלא מודע. נראה שחלק גדול ממה שנחשב בעבר לתחום של הלא מודע היא מערכת ההתניות שנוצרת באמיגדלה. האמיגדלה היא חלק מהמערכת הלימבית. זוהי מערכת קדומה יחסית שמשמשת גם את היונקים. תפקידה של האמיגדלה הוא כפי הנראה לצבור זיכרונות רגשיים ולהזעיק אותנו כאשר נתקל בעתיד באירועים או אובייקטים דומים להם. זיכרונות אילו הם חשובים  מאוד לצורך הבטחת קיומנו והישמרותנו מאובייקטים או מצבים מסוכנים ולכן הם מעוררים אוטומטית תגובה מהירה וחזקה כאשר נפגוש בעתיד אובייקטים או מצבים הדומים להטבעותיהם של זיכרונות אילו .

נראה שאצל בני אדם לאמיגדלה ישנו ייצוג משודרג בהמיספרה הימנית של הניאו קורטקס  וזאת בכדי שהיא תוכל להתייחס גם לחומר סמלי ולשוני, אך לצורך מאמר זה נסתפק במונח אמיגדלה בכדי לציין את מרכז השימור של זיכרונות טעונים במשמעות רגשית ואף קיומית.

כאשר מדובר על העברה, שכיח יותר  להתייחס להעברה שלילית. במקרים מסוימים יכולה להיווצר גם העברה חיובית. העברה יכולה כאמור להיות יותר ספציפית או יותר מכלילה. העברה ספציפית קשורה כפי הנראה בהתניה נקודתית מסוימת שנוצרה באמיגדלה.

אם למשל הפרט חווה חוויה מאיימת ומפחידה מול כלב הוא עלול לפתח פוביה מכלבים. משמעות הדבר היא  שנוצרה באמיגדלה התניה שקושרת כלב לתחושה של פחד וחרדה. כאשר יופיע בעתיד בקרבתו כלב, תופיע אצל אותו אדם תחושת חרדה. נראה גם שככל שהכלב יהיה דומה יותר לכלב שיצר את תחושת הפחד המקורית כך תחושת החרדה תגבר. הפוביה מכלבים נוצרה במקרה זה כתוצאה מהעברה של תחושת הפחד המקורית מכלב לסיטואציה החדשה הדומה .

אם אדם עבר סיטואציות מעוררות חרדה מול דמות סמכות נוקשה ומאשימה בילדותו יתכן והוא ייטה להגיב בחרדה ואולי גם בתוקפנות כלפי דמויות סמכות שתצטיירנה בעיניו כנוקשות בהווה. אם החוויה השלילית התפתחה אל מול דמות סמכות קשה במיוחד הרי שהיא עלולה להשפיע על התייחסותו של אותו אדם לדמויות סמכות בכלל אפילו אם הן שונות במאפייניהן לחלוטין מדמות המקור .

ישנה גם העברה שהיא כוללנית מעבר לסוג אובייקט ספציפי. אם אדם צבר חוויות שליליות מול אנשים שונים בילדותו הוא עלול בהמשך להירתע מחברת בני אדם בכלל, ולפתח חרדה חברתית ונטייה להימנעות. חרדה מסוג זה עלולה לגרום למתח כללי במפגש עם בני אדם. כתוצאה מכך הפרט עלול להתכנס בתוך עצמו ולהפוך להמנעותי.

אם אדם צבר לאורך זמן מגוון חוויות שליליות מול דמות משמעותית בעברו הוא עלול לפתח בהווה מגוון הגבות שליליות כלפי דמות שתזכיר לו את הדמות המקורית. הדבר יכול לקרות גם אל מול סיטואציה שחזרה על עצמה בעבר ומפגש עם סיטואציה דומה בהווה.

ככל שההתנסות מול האובייקט יוצר ההתניות הייתה ארוכה ומשמעותית יותר כך גם ההעברה תהיה יותר עמוסה רגשית ועשירה בהתניות. ככל שהרגשות שנוצרו בעבר היו יותר קשים , רבי עוצמה ואינטנסיביים כך סביר שתיווצר הכללה רבה יותר של האובייקטים או האירועים שיעוררו אותם  בהווה עם הגבה חזקה יותר לגירויים הדומים לגירויים המותנים. ככל שההגבה הרגשית שתתעורר בנוכחות הגירוי תהיה חזקה יותר כך גדלה גם הסבירות שתיווסף אליה גם הגבה התנהגותית תוקפנית או מבוהלת.

ההגבות הסטריאוטיפיות של המערכת הסימפתטית לנוכח גירוי מאיים הן של בריחה,  קיפאון או תקיפה. רוב ההגבות לגירוי שעבר התניה עם אובייקט או סיטואציה מכאיבים או מאיימים מהעבר תהיינה בעלות אופי כזה.

ההעברה לסוגיה יוצרת אם כן הגבה רבת עוצמה ולעיתים קרובות גם בלתי תואמת כלפי אנשים או מצבים אותם אנו פוגשים בהווה. ניתן לומר כי היא יוצרת מגוון רחב של הגבות הכרוכות בירידה בשיפוט החברתי.

אם בוחנים את הנושא לעומק הרי שיש בהתניות אילו ובהעברה שנובעת מהן הסבר אפשרי למגוון של מצבי פתולוגיה ובייחוד הגבות חרדה נוירוטיות. רוב ההגבות האלו נובעות מסיבות לא מודעות. אם תשאל את הפרט מדוע הגיב כפי שהגיב הוא לא ידע ברוב המקרים את הסיבה המדויקת.

זוגות רבים מתלוננים על תחושות קשות ביותר ורבות עוצמה שמתעוררות כלפי בן הזוג ככל שהקשר מעמיק. תחושות אילו מתעצמות בדרך כלל ככל שהקשר הזוגי מתארך והופך להיות יותר אינטנסיבי. אין ספק שזוגיות מתמשכת מעוררת תגובות העברה שליליות רבות עוצמה. ההעברות מתעוררות לאו דווקא משום שבן הזוג דומה בהכרח לדמויות הרסניות מהעבר. הן מתעוררות בעיקר מתוך האינטנסיביות ומגוון המצבים המלחיצים והטעונים רגשית שעולים במהלך הקשר הזוגי המתמשך. הצטברות העברות שליליות עלולה להפוך להיות הרסנית לרגש האהבה ולרצון בהמשך הזוגיות. מעטים הזוגות שמצליחים לשמר את רגש האהבה המקורי לאורך זמן. במהלך הטיפול הזוגי יש לנתח ולהבין פעמים רבות את מקורן של התניות שליליות אילו וכיצד הן משפיעות על הקשר. הדבר עשוי לסייע בטיהור האווירה בין בני הזוג שהופכת לעיתים לטעונה ולמעיקה ביותר.

התחושה השכיחה ביותר שנובעת מהתניות שליליות היא החרדה. ההגדרה של חרדה היא פחד ממקור לא ידוע. פחד זה נובע בדרך כלל מהתניות שליליות לאובייקטים או מצבים טעוני רגש שלילי שטבועים באמיגדלה. פעמים רבות מתרחשים תהליכי הכללה לגירויים אילו כך שהחרדות מתקשרות לטווח גירויים רחב בהרבה מהיקף התופעות והגירויים שיצר אותן. אם כן לכולנו ישנו חלק לא מודע שגורם לנו להגיב בעוצמה מוגזמת על גירויים שונים. חלק זה אינו רציונלי , מודע או הגיוני. ההבדל בין אנשים שונים  קשור לטווח תחום האובייקטים או הסיטואציות  אליהם הם מגיבים בתחושות קשות ולמידת העוצמה שמאפיינת את ההגבה שלהם במצבים אילו.

נראה שאפילו האמון הבסיסי של אנשים קשור להתניות שליליות ולהעברה. בדרך כלל קיומו של אי אמון בסיסי אין פירושו שהאדם לא בוטח באנשים אחרים בעקבות תהליך חשיבה קוגניטיבי מעמיק שהוא ביצע  לגבי תכונותיהם ומהות האינטראקציה הצפויה איתם. המשמעות השכיחה יותר היא שהאדם מזהה שנוצרות אצלו הגבות שליליות חזקות בתוך סוגי קשר שונים ולכן אין לו למעשה אימון בעצמו שהוא יוכל לנהל קשרים מתמשכים בנחת וללא השפעה הרסנית של העברות שליליות. האמירה שלו שהוא אינו מאמין באחרים היא יותר תוצר של ההגנות שהוא מפעיל  בכדי להסביר ולנמק לעצמו את התחושות השליליות שנוצרות אצלו בדרך פחות מאיימת . אילו הן בדרך כלל הגנות כגון השלכה ורציונליזציה למשל.

גם השימוש בהגנת הפיצול שמאפיין את ארגון האישיות הגבולי הנמוך והפרעת האישיות הגבולית  קשור כנראה להתניות מכאיבות שמעוררות בפרט תחושת זעם קשה עם נטייה להבעת כעס בלתי מווסת אל מול אובייקטים או מצבים מתסכלים. כתוצאה מכך אותו אדם מנסה לשמר התייחסות רגשית מקוטבת חיובית כלפי חלק מהסובבים אותו באמצעות הכחשה של הצדדים המכעיסים והמתסכלים שלהם ובאמצעות "מתן" אמון בלתי מותנה וקיצוני בהם. תתכן גם אידיאליזציה של אותם אנשים על רקע זה. מפעילי ה"פיצול המקובע"  הם האנשים שעליהם נאמר שהם "מלאכים" מחוץ לבית ותוקפניים עד כדי שטניות כלפי הקרובים אליהם ביותר. לכאורה נראה שהם משחקים משחק הסוואה ציני ומסתירים מחוץ לבית את פניהם האמתיות. לאמיתו של דבר הם פשוט צריכים לשמר הגנת פיצול מקובעת בכדי לשרוד מחוץ לבית מקצועית וחברתית. אם יגיבו מחוץ לבית בתוקפנות ובחשד הקיצוניים שמאפיינים אותם בבית הם יידחו על ידי החברה ויאבדו את מטה פרנסתם ואת קשריהם החברתיים. בבית הם מרגישים מעט בטוחים יותר ולכן הם נותנים בדרך כלל ביטוי גלוי והרסני להתניות המאוד שליליות שלהם.

הפרעת האישיות הנרקיסיסטית כנראה מגיבה גם היא אל מול התניות מכאיבות שיוצרות בה תחושות נחיתות קשות. כנגד תחושות נחיתות אילו הנרקיסיסט שואף להצלחה בלתי מוגבלת ולעיתים גם להתנשאות מעל הסובבים אותו. ישנם בתוכנו נרקיסיסטים רבים שהפכו את החתירה להצלחה למרכז הווייתם הקיומית ולעיסוקם המרכזי משך כל חייהם.

בסופר אגו, החלק המנחה אותנו בהתנהגותנו החברתית, ישנו חלק מודע וחלק בלתי מודע. החלק הלא מודע קשור להתניות אופרנטיות שונות. ההתניות נוצרו מתפיסתנו המוקדמת  כיצד הגיבו האחרים המשמעותיים והסביבה הקרובה על התנהגויות שונות שלנו. בכך נוצרו להתנהגותנו התניות חיוביות או שליליות. ישנם אנשים שיש להם חרדת אשמה או סופר אגו נוקשה ומעניש וזאת כתוצאה מהתייחסות נוקשה ואף אכזרית של דמות משמעותית בילדותם  שהענישה אותם בחומרה על כל סטייה קלה מהנורמות הנוקשות שהציבה. חרדת האשמה של קורבנות יחס זה  גורמת להם, בין השאר, לחרדה רבה בכל סיטואציה שיש בה חשש לחשד או להאשמה מצד הסובבים אותם.

הפרעה קשה ביותר שנובעת מהתניות שליליות היא הפוסט טראומה. אצל הפוסט טראומטי  מתקבעים באמיגדלה זיכרונות קשים ביותר שבדרך כלל קשורים לאיום פיזי ממשי על חייו , שלמותו הפיזית או הנפשית. נראה שזיכרונות אילו נחרטים בעוצמה ובחדות רבה משום שמשמעותם הקיומית היא עצומה. כאשר הפרט נתקל בהמשך באובייקטים או סיטואציות  שמזכירים את האובייקט או האירוע הטראומטי הוא מגיב בתגובת חרדה חזקה ביותר. כתוצאה מכך הפרט שואף להימנע מכל פעילות או הימצאות בקרבת כל אובייקט או מצב שמזכיר בצורה כזו או אחרת את האובייקט או האירוע המקוריים יוצרי הטראומה. ככל שהאירוע הטראומטי היה יותר קשה ומאיים כך עוצמת התגובה ומידת ההכללה שתיווצר תהינה רבות יותר. כתוצאה מכך הפרט הפוסט טראומטי עלול להיות נתון במצבי חרדה ואף דיכאון מתמשכים וקשים, להימנע ממפגש עם אנשים ומצבים רבים ושונים ולצמצם באופן משמעותי את פעילותו ונכונותו להתנסות בחוויות שונות בחייו.

אין ספק שההתניות והעברה שמתבצעת ביחס אליהן משפיעות מאוד הן על אישיותנו והן על חווייתנו הרגשית  ביום יום. ניתן לומר אפילו כי יש להן השפעה מכרעת על איכות חיינו ומידת שליטתנו הרגשית וההתנהגותית.

מה אם כן ניתן לעשות אל מול ההתניות שליליות אלו לסוגיהן וההעברה שמתבצעת לגביהן?    

בדרך פואטית ניתן לומר שלכאורה קיימת בתוך כולנו מעין תיבת נגינה ארורה (או תיבת תהודה מצמררת) שמשמיעה צלילים צורמים שממררים את חיינו . לא אנחנו הזמנו אותה או הקלטנו עליה מנגינות  ולא אנו בוחרים מתי וכיצד היא תופעל. דמויות או אירועים מעברנו, שבלשון המעטה לא אהבנו כלל ועיקר, צרבו בתוכה מוזיקה מעיקה  ושירים מחרידים. לכאורה גם אין לנו שליטה על כפתוריה של אותה תיבת נגינה: כל אחד יכול לכאורה ללחוץ על כפתוריה ולהשתלט לפחות זמנית על נשמתנו.

האם נוכל בכל זאת לעשות משהו בכדי לשנות את צליליה או דרך הפעלתה של אותה תיבת נגינה? האם נוכל להשיב בדרך זו תחושת שליטה ולו גם חלקית לחיינו?

הדבר הראשון שיכול לסייע לנו בכך היא המודעות והתובנה. אם נבין כי מקור הרגשות החזקים והלא מאוזנים שמתעוררים בנו הוא התניות ולא תהליך חשיבה הגיוני, נוכל להיות פחות השלכתיים ונוכל גם להימנע  מלפעול על פי התניות אילו. הבנה זו יכולה גם לתרום לדעיכה בעוצמתה של ההגבה שתוער. למה הדבר דומה? לאדם שיש לו מכונית עם אזעקה רגישה ביותר שפועלת בהתראת גלאי נפח רגיש מדי ומייצרת אזעקות שווא בתדירות גבוהה. בתחילה בעל הרכב ייחרד בכל פעם שהאזעקה תופעל וירוץ למכונית מתוך מחשבה שקרה משהו למכונית. לאחר מכן הוא יסתפק בתצפית במכונית מהבית ולבסוף הוא אולי ידלג גם על הפעולה הזו. בדרך דומה הפרט יכול לחוש הגבה שנובעת מההתניה עולה בתוכו אך לא לפעול על פיה, ולאחר מכן גם לא ליחס לה משמעות.

דבר נוסף שעשוי לסייע היא האינטראקציה שבין המוח הקוגניטיבי לבין המערכת הרגשית. למוח הקוגניטיבי ישנה היכולת למתן את ההגבה הרגשית שנובעת מהעברה, ובמקרים מסוימים אף לבטל ולהעלים אותה כליל. לדוגמא, אדם עבר אירוע שגרם להתניה שלילית מול כלב שתקף אותו. כתוצאה מכך הוא יגיב בחרדה במפגש עם כלבים בעתיד. במידה ובכל זאת ישכנעו אותו לפגוש כלבים ולחוות מולם אינטראקציה חיובית הדבר יוכל לסייע לו להתגבר על הפחד מכלבים דרך שני מנגנונים עיקריים: המנגנון האחד הוא יצירת התניות חיוביות ממסכות באמיגדלה לגבי האירוע או האובייקט שאליהם בוצעה במקור התניה שלילית. במקרה זה תיווצרנה אצלו  התניות חיוביות הקשורות לכלבים שתאפלנה בהדרגה את ההתניה השלילית. המנגנון השני הוא נטרול ההתניה השלילית באמצעות הבנה קוגניטיבית ממתנת. האדם יכול להשתכנע שלא כל הכלבים מסוכנים ומתוך הבנה זו להפסיק לבצע את ההכללה שהציבה את כל הכלבים בתחום ההעברה השלילית. במקרה זה הוא יוכל לעשות בהדרגה  הבחנה בין כלבים שונים ולהימנע מלתייג אותם כקבוצה אחת.

אנו מניחים  שההתניות יוצרות את רובו של הלא מודע. בהקשר זה מעניינת ההשערה של פרויד בדבר חשיבותה המרכזית של ההדחקה ביצירת הלא מודע והסימפטומים הנובעים ממנו. פרויד טען שרובו של הלא מודע נובע מתכנים מודחקים וסימפטומים של חרדה נובעים בדרך כלל מתוך הדחקה של תכנים אסורים או לא נעימים. הוא טען גם שהסימפטומים מהווים ביטוי עקיף לתכנים האסורים, ואם נביא תכנים אילו אל המודעות נוכל למתן את הביטוי הסימפטומטי שלהם ולגרום להגבה ותחושה נורמטיביות גם כשהתכנים עולים למודעות. אין ספק שאנשים אכן משתמשים בהדחקה ובהכחשה, אך ספק רב אם ההדחקה יוצרת את הסימפטום של החרדה. נראה שדווקא היסדקות ההדחקה, משמע עליית התכנים או הופעתם למרות ההדחקה היא זאת שמעוררת את החרדה. נראה גם ההדחקה גם לא הופכת תוכן מסוים לבלתי מודע, היא כנראה  מונעת מאתנו לזהות אובייקט או תוכן שמצטייר כמסוכן להרגשתנו הטובה מתוך היותו דומה או זהה לתוכן שעבר התניה שלילית. אי הזיהוי באמצעות הדחקה או הכחשה מצליח לעיתים למנוע את הפעלת ההתניה השלילית המכאיבה. בעבר כינו את הסובלים מהפרעת חרדה כהיסטריים. מקור השם הוא בנשים במאה ה19 שגילו סימפטומים של חרדה שאז חשבו שמקורם הוא בתזוזת הרחם ממקומו. נראה כי נשים אילו חשו חרדה בשעה שעלו אצלן תכנים מיניים משום שבאותה התקופה חינוך הנשים היה נוקשה ואסר עליהן  כל ביטוי של מיניות. כך נוצרו אצלן התניות שליליות לכל ביטוי של מיניות ולו גם במחשבה בלבד. נראה שמתן לגיטימציה במהלך הטיפול הפסיכו תרפויטי לדיבור על תכנים מיניים והתייחסות מכבדת של המטפל לתכנים אילו הקלו על המטופלות ומנעו הופעת העברה שלילית והפעלת התניות שליליות בהקשר זה. כיום נראה בהקשר זה שתופעות חרדה על רקע מיניות נעלמו כמעט לחלוטין  וזאת משום שברוב העולם החברה הפכה ליברלית ומתירנית יותר  כלפי גברים ונשים כאחד. לעומת זאת התוקפנות והאלימות  לא עברו מן העולם והם עדיין גורמים להתניות שליליות רבות. בהקשר להתניות שנוצרו לגבי מצבים מסוכנים ומאיימים נראה שהמודעות בדרך כלל אינה מקלה על הסימפטומים. פעמים רבות האדם מודע למקור הסימפטומים שמופיעים לנוכח גירוי מסוים ועדיין מגיב לגירוי באופן חרדתי ופתולוגי. כאשר מדובר על  הפרעות פוסט טראומטיות הדבר בולט במיוחד: אם אתה מדובב את  הפוסט טראומטיים לדיבור על האירועים שגרמו לטראומה, הדבר רק מחריף פעמים רבות את הסימפטומים וגורם לפוסט טראומטי לחוות סבל רב יותר. ישנה טענה מקובלת שגורסת כי התכנים שגרמו לטראומה הם מודעים אך דיסוציאטיביים ומשום כך גורמים לחרדה רבה. לא ברור מה המונח "דיסוציאטיביים" מציין ולמה בדיוק התכנים הטראומטיים לא מקושרים? שהרי בדרך כלל המטופל הפוסט טראומטי זוכר הן את פרטיו הקוגניטיביים של האירוע הטראומטי והן את הרגש שהתעורר בו בעקבות האירוע. יתכן והדיסוציאציה וחוסר האינטגרציה קשורים במקרה זה לעצם העובדה שהאירוע לא עבר קישור ועיבוד למשמעויות אישיות במסגרת שנת החלום. האירועים מחוללי הטראומה הם כנראה כל כך קשים עד שעצם הניסיון לחלום עליהם יעורר הגבה סימפתטית  שתגרום לעוררות יתר ולהפסקת שנת החלום. אנשים מתעוררים במצב זה עם סיוטי לילה שמשמעותם יקיצה מחלום שתכניו מעורפלים או מקיצים עם ביעותי לילה שמשמעותם זיכרון מלא של התכנים המעיקים.

בשנים האחרונות הולכת וצוברת תאוצה ותומכים  שיטת טיפול מעניינת בשם EMDR . אילו הן ראשי תיבות של EYE MOVEMENT DESENSITIZATION  REPROCESSING  . הכוונה היא שבעת ערות ובשעת הטיפול מתבצע עיבוד של חומר לא מודע בדומה לעיבוד המתבצע בעת שנת החלום. מכנים את שלב שנת החלום  בשם REM  משמע RAPID EYE MOVEMENT  משום שבעת שלב שינה זה האישונים מרצדים במהירות ימינה ושמאלה. ההשערה היא שהעיניים "עוקבות" בשלב זה אחר מעבר אינפורמציה ממרכז עיבוד ראשוני ואסוציאטיבי בהמיספרה הימנית שמייצג את האמיגדלה וההיפוקמפוס ( מרכזי העיבוד הראשוניים במערכת הלימבית) למרכז עיבוד סמלי, מילולי וקוגניטיבי שנמצא בהמיספרה השמאלית בניאו קורטקס.  התהליך הטיפולי מעורר תהליך מקביל לשנת החלום לגבי זיכרון קשה ואז ההתניות הראשוניות מקבלות משמעות ועוברות אינטגרציה עם חומר משמעותי ומסומל. כך הן הופכות להיות זיכרון קוגניטיבי מעודן שלגביו יש לנו שליטה ובקרה טובות יותר.

ניתן להניח שהתהליך הטיפולי קושר את האירועים והאובייקטים שלגביהם התבצעה ההתניה אל משמעויות קוגניטיביות אסוציאטיביות והדבר מחליף או מנטרל את הקישור הישיר שהיה לגירויים אילו בתחילה להגבה אוטונומית סוערת. מניסיוני, לאחר שתכנים אילו עובדו באמצעות שיטת טיפול זו מטופלים מדווחים בדרך כלל על הקלה כמעט מידית והשקטה של ההגבה המעיקה שנוצרה אצלם בהיחשפות לגירויים או אירועים הדומים לאילו שעברו במקור התניה שלילית.  אינני מתמצא במחקר בנושא אך אני משער שגם תוצאות מחקרים מבוקרים יעלו תוצאות דומות שיאוששו את יעילות השיטה בטיפול בהתניות שליליות חבלתיות ואף טראומטיות.

לסיכום:  במאמר זה הודגשה החשיבות הרבה שיש להתניות ולהעברה המתבצעת לגביהן לגבי תחושתנו והגבתנו היום יומית לנוכח גירויים שונים. הודגם גם כיצד התניות שליליות עלולות לתרום לפסיכופתולוגיה לסוגיה ולמרבית המצוקה היום יומית של בני אדם. להערכתי יש להתניות השליליות  משקל רב ואף מכריע ביצירת ההפרעות הרגשיות השונות ובעיקר ביצירת ההגבות הנוירוטיות .

התניות אילו וההעברה המתבצעת לגביהן מסבירות חלק ניכר מההתנהגות וההגבה הלא רציונאליים שיש לבני האדם. הבנת ההתניות ומקורן תאפשר לתקוותנו טיפול פסיכו תרפויטי  יעיל וממוקד יותר בהפרעות הרגשיות והאישיותיות השונות ושליטה טובה יותר של בני אדם בהתנהגותם וברגשותיהם.

מנגנון פעולת האמיגדלה והשלכותיו על ההגבה ההתנהגותית והאוטונומית של בני אדם.

מנגנון פעולת האמיגדלה והשלכותיו על ההגבה ההתנהגותית והאוטונומית של בני אדם.

כל גירוי שאנו קולטים  במוחנו יוצר במוחנו הפעלה של מושג מסוים.

המושגים הבסיסיים ביותר הם מושגים מולדים. המושג המכוון הוא כל מושג שמתעורר בעקבות מוצג קונקרטי ויוצר תגובת הכוון כלפי המוצג.

מושג האב הוא מושג המתעורר לנוכח כל מוצג סטריאוטיפי המעורר תגובה אינסטינקטיבית.

כל גירוי המגיע אל מוחנו עובר לפחות את אחד מסוגי העיבוד הבאים:

– במוח הזוחלי (לרבות מוח השדרה) העיבוד הוא הפשוט והסטריאוטיפי ביותר.

אם הגירוי מהווה אב-מושג מספיק טיפוסי או עוצמתי בכדי לעורר הגבה אוטומטית  הוא יגרום לפעולה סטריאוטיפית של רפלקס כגון הירתעות מאש, או עצימת העין לנוכח חרק או גרגר חול שעף לעומתה או הדיפת גוף מתקרב.

לחלופין הוא עשוי להפעיל פעולות אינסטינקטיביות. פעולות אילו הן אוטומטיות ובעלות בסיס מולד למרות לא תמיד הן מצטיירות ככאלו. חיוך התינוק המכאני למראה פני האם הוא דוגמא לפעולה אינסטינקטיבית שאולי אינה מצטיירת ככזו.

– אם הגירוי אינו מהווה אב-מושג מתאים בכדי לעורר פעולה אינסטינקטיבית  מוקד ההפעלה יעבור למערכת הלימבית. גם שם הגירוי יעבור עיבוד במרכזי-הביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) ובקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום ותיבדק התאמתו למושגים הפרימיטיביים ולגירויים המקושרים אליהם באופן התנייתי.

אם הגירוי כפי שהוא נקלט באמיגדלה יצטייר כמאיים ויפעיל "פעמוני אזעקה" חזקים מספיק הרי שהדבר יוביל להפעלה של המערכת הסימפתטית האוטונומית ובמקרים מסוימים  גם של דְחָפִים לפעולה מידית לצורך הגנה בהולה על קיומנו כגון בריחה, תקיפה והתגוננות או קפיאה במקום בשעה שנדרש (fight , flight, fright).

בדרך-כלל, הפעלה מהירה מאוד של מערכות והתנהגויות נדרשה ברמה המידית שכן היא אפשרה פעולה דחופה ונמרצת ביותר שהתבררה פעמים רבות בעבר  כמצילת חיים ומשפרת סיכויי-קיום והישרדות.

המערכת הסימפתטית היא מעין מערכת הפעלה אוטונומית והתנהגותית שנועדה להכין אותנו במהירות רבה לפעילות חירום שעשויה להציל את חיינו.

המערכת מופעלת בעיקר כתוצאה מהפרשת אדרנלין לדם. כתוצאה מהפעלת המערכת ישנה בדרך כלל התכווצות של כלי הדם ועלייה בלחץ הדם, שינויים בנשימה שהופכת פעמים רבות למהירה יותר אך לעיתים גם לאיטית יותר, ושינוי במידת ההזעה. הכול בא להכין את הגוף לפעולה בהולה. לבריחה מהירה, לעימות פיזי או לקפיאה במקום והעמדת פני מת.

המערכת הסימפתטית אמורה לפעול רק במצבי חירום אמתיים המהווים סיכון ממשי לשלומנו הפיזי ואף לחיינו. בפועל היא מופעלת הרבה מעבר לכך.

ניתן להניח שהיא הייתה אמורה לפעול בפחות מחמישה אחוזים מזמננו, אצל אנשים רבים היא פועלת במשך שבעים אחוזים מהזמן ויותר.

ההפרעה הנפשית של חרדה או חרדה משולבת בדיכאון היא אחת ההפרעות השכיחות ביותר  בקרב האוכלוסייה.

ניתן לשער כי אחד הגורמים העיקריים להפרעה זו  היא הגבה ראשונית בהולה של האמיגדלה שמתעוררת כתוצאה ממפגש עם גירויים שאמורים להיות ניטראליים במהותם או בעלי משמעות מאיימת שולית. אנו נתקלים פעמים רבות באנשים המתקשים להכיל לחצים יום יומיים המצטיירים אובייקטיבית כשוליים.

נשאלת השאלה מדוע גירויים או מצבים שאמורים להיות ניטראליים או גורמי לחץ מתון הופכים להיות למאיימים ומעוררי לחץ וחרדה כה רבים?.

נראה שהמדובר הוא בהשפעתה המוגזמת של האמיגדלה על התחושה וההגבה שלנו .

האמיגדלה אינה מגיבה על תכנים שעולים בתוכה באופן מדויק ומובחן. היא אינה מהווה חלק מהמערכת הקוגניטיבית שפועלת באופן הגיוני ואבחנתי. פעמים רבות היא נוטה להגבת יתר. תהליכי העיבוד והקישור בתוכה הם עמומים ופרימיטיביים.

היא נוטה להכללת יתר ולהגבת יתר. ניתן לראות זאת אצל בעלי חיים בטבע כגון צבאים שבורחים מכל משב רוח קל ולא מחכים יותר מדי זמן בכדי לבחון את טיבו המדויק של הגירוי. פעמים רבות שיטה זו היא יעילה בטבע הפראי.

לעתים קורה שהתניות של גירוי שהיה ניטראלי במקור למצב חירום  או קישורים שלו לגירוי מאיים גורמות לכך שגם מוצגים או מושגים שאינם מסוכנים באמת מקבלים משמעות בהולה ומסכנת ויוצרים אצלנו תגובות דִחְפִיוֹת או אוטונומיות  חזקות. תגובות  אשר בחלקן אינן מתחייבות כלל מהמצב  ואף מתבררות כשגויות ומוגזמות ביחס למידת האיום האובייקטיבי.

הגבות היתר נובעות מכך שהבדיקה הראשונית של הגירוי או המצב אינה מתבצעת על ידי הניאו קורטקס אלא על ידי האמיגדלה.

הבדיקה הראשונית של הגירוי מתבצעת באמיגדלה באספקט בדיקת המשמעות של הגירוי והסיטואציה וההגבה התחושתית והרגשית אליהם.

איבר קדום זה אחראי לחלק גדול מההגבות הבהולות שלנו  ולהפעלת המערכת הסימפתטית שהיא לעיתים רצויה ואף מצילת חיים אך פעמים רבות בתוך הסביבה התרבותית בה אנו חיים היא פועלת גם באופנים לא רצויים ואף מזיקים לפרט במישורים בריאותיים וחברתיים. האמיגדלה אינה מצוידת בכלים הקוגניטיביים המתקדמים של הניאו קורטקס לצורך זיהוי מדויק של הגירוי. היא איננה מצוידת אפילו בכלים הפרימיטיביים של הקורטקס היונקי הקדום.

היא מושפעת במידה רבה  מהתניות ואסוציאציות. לכן היא מפעילה פעמים רבות את "פעמוני האזעקה" הפנימיים  לשווא ויוצרת מצבים של false alarm . משום כך האמיגדלה אחראית על חלק ניכר מהפתולוגיות האנושיות בימינו.

הסיבה לכך שגם לאחר התפתחות המוח הקוגניטיבי, האבולוציה לא הכחידה את דרכי-התגובה הקדומות ולכאורה המיותרות של האמיגדלה.

כאמור, האזורים הלימביים והקדומים יותר מקושרים ברשת ענפה של קישורים עצביים אל הניאו-קוֹרְטֶקְס.

למרות זאת הם מובילים לעיתים לתגובה דִחְפִית אימפולסיבית היוצאת מתוכם ישירות אל אברי הביצוע או אל המערכת האוטונומית וההגבה מתבצעת במקרה זה  ללא שליטה ושיקול דעת  של  הניאו-קוֹרְטֶקְס.

אבולוציונית יתכן מאוד והדבר נובע מכך שתהליכי החשיבה של הניאו-קוֹרְטֶקְס מצריכים זמן רב יחסית עד לתגובה. במקרה של הגבה שקולה וקוגניטיבית התגובה אינה אוטומטית ואינה ליניארית אלא קודמת לה חשיבה המצריכה השקעת זמן המוקדשת לבחינת אפשרויות שונות והפעלת שיקול-דעת.

למעשה, שיקול-דעת הוא השוואה ערכית מרושתת של היבטים קוגניטיביים שונים מבחינת זהות, דמיון, השלכות, או כל היבט רלוונטי אחר שנמצא במוקד ההתלבטות.

במצב מאיים המהווה סכנת חיים  אין בדרך כלל מספיק זמן לחשיבה מסוג זה. במצב כזה הסכנה היא בד"כ פיזית ומתקדמת לעברך במהירות רבה.

לנתיב ישיר ואוֹטוֹמָטִי מסוג התגובה הזוחלית או התגובה הלימבית הבהולה יש לפחות במצבים דחופים ובהולים מסוימים יתרון אבולוציוני אדיר מבחינת קיצור זמן התגובה ובחירה מידית בעוצמת תגובה מקסימלית המתוגברת בהפעלה של המערכת הסימפתטית.

הדבר אִפשר ומאפשר גם כיום תגובה מהירה ביותר שהצילה את חייהם של היונקים הקדומים ושיפרה את סיכויי-הישרדותם. מסתבר לעתים שלקיחת מקדמי-ביטחון גבוהים ונקיטה בדרך פעולה מהירה וכמעט אוטומטית היא מועילה ואפילו מצילת חיים הרבה יותר מאשר שיקול-דעת מדוקדק.

היא כנראה אִפשרה לאבותינו בעבר וגם לנו כיום להימלט מבעוד מועד מאויבים או מסכנות שונות על ידי פעולה מידית ועוצמתית ביותר.

ג'וזף לדו, חוקר המוח המצוטט בספרו של דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית", מציין כי מערכת מוחית פרימיטיבית ונמהרת זאת שולטת לעתים קרובות בתגובת בני-אדם בוגרים והיא אפילו דומיננטית יותר בתגובת הילד והפעוט.

האמיגדלה היא מערכת אגירת הזיכרונות הרגשיים העיקרית אצל בע"ח יותר נמוכים בסולם הפילוגנטי כגון היונקים. מתברר שגם אצלנו היא ממלאה תפקיד מרכזי ורב משקל.

היא מאפשרת דרך הגבה מהירה ביותר אך במחיר מסוים: התגובה נובעת מתוך תהליך נמהר, "מלוכלך" ופחות נקי ומובחן. תהליך בעל מקדמי-ביטחון גבוהים ולעתים מופרזים. הדבר גורם לכך שההגבה הישירה מתוך האמיגדלה היא מהירה ביותר אך יחד עם זאת  היא  "גסה" יותר מההגבה הקוגניטיבית  ולוקה בחוסר דיוק.

כאשר ההגבה מתבצעת על סמך שיקול מדוקדק של המוח הקוגניטיבי היא מעודנת ,מדויקת ובעלת יכולת אבחנה ודיוק מרובים.

כאשר ההגבה מתבצעת על סמך "פעמוני האזעקה" המתעוררים על ידי האמיגדלה הרי שהיא בדרך כלל מוגזמת ולא מדויקת . היא מופעלת פעמים רבות כאזעקת שווא שגורמת לתגובה בהולה ומופרזת. היא לא מתבצעת מתוך שיקול דעת מדוקדק או חשיבה קוגניטיבית מדויקת.

הקשרים בין האובייקטים השונים או המצבים המפעילים אותה לבין האובייקטים או המצבים המקוריים שגרמו לזיכרון הרגשי הם הקשרים פרימיטיביים וחסרי דיוק כגון התניות, קשר אסוציאטיבי, חוסר אבחנה בין זהות לדמיון, הכללות לא מדויקות וכיו"ב.

הדבר גורם לנו להגיב באימפולסיביות, בחרדה או בבהילות גם אל מול אובייקטים או במצבים בהם היינו אמורים להיות רגועים ונינוחים אילו הפעלנו שיקול קוגניטיבי מדוקדק.

כנראה שבעבר המערכת הזו שירתה אותנו נאמנה. כיום היא גורמת לנו לצערנו יותר סבל ופתולוגיה מאשר מועילה לנו.

נכון הוא שגם כיום ישנם עדיין  לעיתים נדירות מצבי-חירום המאיימים על קיומנו ושלומנו הפיזיים או הנפשיים.

יחד עם זאת  ישנם כיום מצבים רבים אחרים שאינם מאיימים עלינו באותה רמה קיומית ועדיין אנו מגיבים אליהם גם כבוגרים בבהילות ובעוצמה רבה שהיא מיותרת, מוגזמת וגורמת לנזקים נפשיים, בריאותיים או חברתיים.

חשוב לזכור כי הלמידה הבסיסית לגבי מצבים ואובייקטים מאיימים איננה מתבצעת במוח הקוגניטיבי. היא מתבצעת באמיגדלה שהיא חלק קדום וקטן יחסית בממדיו שהתהווה פילוגנטית עוד בתקופת התפתחות היונקים הקדומים.

עקב תהליך למידה אסוציאטיבי והתנייתי הקושר בין אובייקטים או מצבים ניטראליים לבין מצבי-אִיוּם שהתבצע לעתים עוד בתקופת הינקות באמיגדלה, אנו תופסים את אותם מצבים כמצבי-חירום המאיימים על קיומנו גם בהיותנו בוגרים ובְשֶלִים למרות שאובייקטיבית אין בכך כל ממש.

מסתבר שהדבר קורה באופן די תדיר ושכיח ולרובנו יש מדי פעם מעין מחטפים של התפרצויות רגשיות אימפולסיביות המהוות התנהגות המוגדרת כמוגזמת, הרסנית, פוגעת ומשוללת שיקול-דעת, או לחילופין התקפי-חרדה הגורמים לנו סבל רב וסחרור אוטונומי.

כאמור, ג'וזף לדו הוא חוקר מוח שחקר את פעילות האמיגדלה במוח האנושי. מחקריו של לדו היוו בסיס לתיאוריה של דניאל גולמן על האינטליגנציה הרגשית.

השערת לדו  היא שהתנהגות בהולה או הפעלה של המערכת הסימפתטית  נגרמת ע"י חלקים קדומים ובסיסיים בתוך המערכת הלימבית שהם מרכזי-עיבוד הביניים בתוכה והם ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה.

האֶמִיגְדָלָה מקשרת ומנתבת את הדְחָפִים הבסיסיים המתעוררים בנו לנוכח גירויים בהתאם להקשרים דִחְפִיים ורגשיים.

האֶמִיגְדָלָה אחראית על החיבה והתשוקה וגם על  התוקפנות, הזעם והחרדה שיש לנו כלפי אובייקטים ומצבים.

האֶמִיגְדָלָה מקשרת באופן התנייתי דְחָפִים או חרדות אלה לגירויים שונים על סמך סמיכותם המרחבית, המצבית או האסוציאטיבית למצבים או אובייקטים  שעוררו בנו בעבר דְחָפִים, חרדות או עוררות עוצמתיים.

לעיתים התגובות מקושרות גם לגירוי הניטראלי באופן אסוציאטיבי או התנייתי וכך הגירוי רוכש משמעות קיומית מותנית שהיא קבועה ועמידה.

מסתבר שהאותות המגיעים מן החוּשים אל התָלָמוּס מועברים ישירות אל האֶמִיגְדָלָה לצורך קישורם המהיר והישיר למשמעויותיהם המהותיות, הקיומיות וגם הדִחְפִיוֹת. רק לאחר מכן הם מגיעים בערוץ מקביל אל המוח הקוגניטיבי.

האֶמִיגְדָלָה מעבדת אותם עיבוד ראשוני וחלקי בלבד. עיבוד הקשור למשמעותם הדִחְפִית או הקיומית. במידה והאֶמִיגְדָלָה מקנה אוֹטוֹמָטִית משמעות דִחְפִית או קיומית בהולה לגירוי כלשהו היא תשדר את המסר הרגשי הדחוף הזה לכל חלקי-המוח כמעין הדהוד של "פעמון אזעקה".

לשמע מסר זה, המערכות האוטונומיות נדרכות כמעט מאליהן.

לדוגמא, המערכת הסימפתטית נדרכת לנוכח כל הגירויים המתפרשים כמאיימים או המצטיירים כמחייבים פעילות נמרצת ומהירה.

במקרים כאלה, יתכן מצב בו האֶמִיגְדָלָה יכולה במצבים מסוימים להשתלט על חלק גדול מפעילות שאר חלקי-המוח ולהוביל להתנהגות סטריאוטיפית ובהולה או להגבה אוטונומית רבת עוצמה.

לדו, היה הראשון שגילה את התפקיד המרכזי של האֶמִיגְדָלָה במוח הרגשי.

הוא גם היה הראשון שהסביר כיצד האֶמִיגְדָלָה מסוגלת, במצבים מסוימים, להשתלט על פעילות המוח ועל תגובתו.

לדו מצא כי ההשקפה המסורתית והמקובלת, כי כל המידע מועבר תחילה מהתָלָמוּס אל הניאו-קוֹרְטֶקְס ורק לאחר זיהוי האובייקט ובחינת משמעויותיו הקוגניטיביות המידע מועבר אל המערכת הלימבית ואל האֶמִיגְדָלָה שבתוכה היא שגויה מיסודה.

בהתאם למחקרו הפיזיולוגי של לדו אותות חושיים מאברי-החישה מועברים באופן הבא:

– תחילה אל התָלָמוּס ומשם דרך סינפסה[1] יחידה אל האֶמִיגְדָלָה.

– מן התָלָמוּס  מועבר בו-זמנית איתות משני אל חלקי-המוח הקוגניטיבי השונים הרלוונטיים לגירוי.

התפצלות סימולטנית זו מאפשרות לאֶמִיגְדָלָה להגיב במצבים המצטיירים כבהולים לפני הניאו-קוֹרְטֶקְס.

לדו מצא כי מבחינה אנטומית ופונקציונאלית המערכת הדִחְפִית יכולה לעתים להוביל להגבה אוטונומית או לפעולה ישירה ללא תלות בניאו-קוֹרְטֶקְס.

כתוצאה מכך, תגובות דִחְפִיוֹת, הורמונאליות ופיזיולוגיות מסוימות יכולות להיווצר ללא השתתפות הכרתית, קוגניטיבית או מודעת מכל סוג שהוא.

הנתיב הישיר בין התָלָמוּס והאֶמִיגְדָלָה מאפשר כנראה לאֶמִיגְדָלָה ולהִיפּוֹקָמְפּוּס לעורר בתוכנו באופן אוטומטי וקבוע מאגר רשמים, מושגים וזיכרונות תחושתיים ודִחְפִיים אשר את חלקם לא הכרנו מעולם במודעות מלאה.

ניתן להניח על סמך הגדרה זו כי  האמיגדלה היא מקום  משכנם של תת-המודע ולעתים גם הלא-מודע .

למעשה, אנו חוזרים כאן למודל הטופוגרפי של פרויד אלא שכאן המשמעות של הלא-מודע היא יותר ברורה אבולוציונית וממוקדת באמיגדלה.

לפיכך, האֶמִיגְדָלָה יכולה לאחסן זיכרונות ומאגרי-תגובות שאנו עלולים להפעילם אפילו מבלי להבין מדוע, ולייצר התנהגויות וסימפטומים שונים שהם חסרי שיקול דעת קוגניטיבי. חלק מההגבות האלו מפעילות ישירות את המערכת הסימפתטית.

ההפעלה מתבצעת כפי הנראה דרך "זיכרון הורמונאלי".

המערכות הלימביות גורמות לנו לעיתים להגיב על גירוי מסוים בעוצמה ובאופן אוטונומי הכולל הפעלת מערכת הורמונאלית. במקרה זה ההורמונים מפעילים באזור הבלוטות הפולטות אותם קולטנים היוצרים תגובה בעצב משוב החוזר אל האֶמִיגְדָלָה והנקרא ה"עצב התועה".

עצב זה שולח כמשוב אותות חוזרים אל האֶמִיגְדָלָה והם נקלטים בה בחדות.

ככל שההפעלה ההורמונאלית של אירוע מסוים תהיה יותר עוצמתית  כך צריבת הזיכרון ההורמונאלי באֶמִיגְדָלָה תהיה יותר חזקה.

ה"זיכרון הורמונאלי" יתעורר בעתיד בעוצמה בכל פעם שניתקל באותו הגירוי המקורי אשר יצר את ההפעלה הראשונית שלו או בגירויים אשר מקושרים אליו בדרך של התניה  או אסוציאציה . הדבר נכון גם לגבי סיטואציה או סיטואציות מתקשרות.

זיכרון זה ייצור כל פעם מחדש את אותו עירור הורמונאלי מתלווה. המדובר הוא למשל בהפרשת אדרנלין לדם מתוך בלוטות יתרת הכליה. עירור זה יעצים את התגובה האוטונומית והסומאטית לגירוי.

לדוגמא, הפעלות אלו יוצרות את העוצמה והקסם של הנשיקה הראשונה.

הפעלות אלו יוצרות גם את הזיכרונות הפוסט-טראומטיים המציפים אותנו בתגובות קשות בלתי-רצוניות ובזיכרונות חודרניים מעיקים המתעוררים בסיטואציה המזכירה את הטראומה.

זיכרונות אלה הם קשים מאוד לשינוי, לעידון ולעיצוב מאחר שהם נחרטים במרכז אשר הוא פרה-לשוני וקוגניטיבי.

מרכז זה, האֶמִיגְדָלָה, הוא  עמיד יחסית להשפעות של תהליכים קוגניטיביים.

נובע מכך כי החוויות המרגשות, המרטיטות והמזעזעות ביותר בחיינו, לטוב ולרע, טובעות בנו זיכרונות הנחרטים כה עמוק במרכזים כה קדומים ולא מודעים עד כדי כך שנתקשה מאוד למחוק אותם אפילו באם נרצה בכך (ניתן לכנותם "זיכרונות גורליים").

נראה שאחת הדרכים לביטול או עידון זיכרונות אלה, קשורה ליצירה מתמשכת של התניות ממסכות לגירויים אלה שהן ניטראליות או אפילו חיוביות . התניות אילו מאפילות בהדרגה על ההתניה האברסיבית[2] הראשונית. את זה ניתן למשל להשיג דרך חשיפה מחודשת לסיטואציה הטראומטית  והיווכחות הפרט כי הוא מסוגל לשלוט בסיטואציה ולעמוד בה בהצלחה.

השפעה אחרת על דרך הגבת האמיגדלה עשויה לנבוע מהמוח הקוגניטיבי.

המוח הקוגניטיבי מושפע ממרכזי עיבוד קדומים ופרימיטיביים יותר וגם משפיע על אותם המרכזים.

באופן כללי ניתן לדבר על שתי דרכי השפעה מרכזיות של קליטת ועיבוד גירויים בחלקי המוח השונים על עיבודם  במרכזי מוח אחרים ועל דרך ההגבה אליהם.

האחת היא השפעה מלמטה למעלה. משמע ההשפעה המתקיימת ממרכזי עיבוד נמוכים יותר פילוגנטית למרכזי עיבוד גבוהים יותר.

למשל, לעיתים אנו קולטים גירוי שגורם לנו לחרדה ומגיבים אליו מידית ולאחר מכן אנו מסבירים זאת לעצמנו באופן קוגניטיבי.

הגירוי המצטייר כבהול נקלט ומעובד קודם באמיגדלה שיוצרת הגבה בהולה ולאחר מכן מועבר אל המוח הקוגניטיבי לעיבוד נוסף.

לדוגמא, אדם שסובל מחרדה מחתולים רואה חתול וחווה חרדה רבה הגורמת לו להירתע ולברוח מחתול באופן מידי ובלתי נשלט.

תחושת הבהילות נובעת מתוך למידה עוצמתית שהתבצעה בעבר באמיגדלה וקשורה בדרך כלשהי לחתולים או למשמעותם האישית.

אם ישאלו את אותו האדם מדוע הוא הגיב בחרדה רבה כל כך למראה החתול יתכן והוא יבנה לאחר מכן רציונליזציה ויטען שחתולים הם מסוכנים ביותר ושריטתם עלולה לגרום למחלות קשות.

כך ההגבה הפרימיטיבית מובילה לעיבוד קוגניטיבי שנועד  לנמקה ולהסבירה.

ההשפעה השנייה היא השפעה מלמעלה למטה. משמע השפעה ממרכזי עיבוד גבוהים וקוגניטיביים אל מרכזי עיבוד נמוכים יותר פילוגנטית.

למשל, אנו קולטים גירוי שבתחילה גורם לנו או עלול לגרום לנו לחרדה אך בעקבות הסבר מרגיע נרגעים ומגיבים אל הגירוי בדרך רציונלית.

לדוגמא, ילד רואה כלב דני ענק שגורם לו בתחילה לחוש תחושת רתיעה ופחד. ההורה מסביר לו שהכלב הוא חביב ומאולף ואינו נושך. בעקבות ההסבר הילד מושיט יד ומלטף את הכלב ללא חשש. במקרה זה התפוקה של המוח הקוגניטיבי גרמה לשינוי ההשפעה של האמיגדלה על החוויה וההתנהגות של הילד.

יש לציין כי לא תמיד ניתן ליישם  תהליך השפעה זה באופן יעיל וישנם ילדים שגם לאחר ההסבר והשכנוע עדיין ירגישו חרדה רבה מהכלב ויסרבו בתוקף ללטפו.

הדבר יקרה בעיקר באותם מקרים בהם הילד חווה תקיפה או איום קודמים מצדו של כלב.

הטיפול הקוגניטיבי מתבסס על השפעה מצטברת של שינויים בדרך החשיבה על ההגבה הרגשית. לעיתים הטיפול הוא ממושך ובעל תוצאות חלקיות בלבד.

דוגמא נוספת היא של אדם ששומע כי אדם קרוב לו נפגע או נמצא בצרה גדולה. האדם מעכל קודם כל את הידיעה במוח הקוגניטיבי ולאחר מכן מגיב בתגובה אוטונומית חזקה. במקרה זה ההגבה של האמיגדלה היא משנית להגבת המערכת הקוגניטיבית.

בנוסף לכיוון ההשפעה ניתן  לדבר על שני סוגים של דרכי הפעלה של האמיגדלה:

האחת היא הפעלה ראשונית. הפעלה זו נובעת ישירות מהלמידה הפרימיטיבית שהתבצעה באמיגדלה ומהערכת מצב או גירוי כמסוכנים. זוהי הפעלה גסה וחסרת אבחנה דקה המושפעת מתהליכי התניה, הכללה ואסוציאציה, לוקחת מקדמי ביטחון גבוהים ואוחזת בדרך פעולה בהולה ומידית.

השנייה היא הפעלה משנית של האמיגדלה. הגירוי קודם כל מעובד עיבוד עיקרי במערכת הקוגניטיבית ורק לאחר מכן תפוקת העיבוד מחלחלת אל האמיגדלה וגורמת לתגובה רגשית ואוטונומית מתלווה. במקרה זה התגובה של האמיגדלה תהיה תואמת ורציונלית יותר.

ניתן גם לדבר גם על שתי דרכים עיקריות של הגבה ופעולה במצב של הפעלה ראשונית של האמיגדלה:

האחת היא פעולה בהולה ואימפולסיבית שהיא לרוב משוללת שיקול דעת. סוג ההגבות האלו  הוא בדרך כלל אחת מדרכי הפעולה העיקריות של המערכת הסימפתטית. בריחה, תקיפה או קפיאה במקום.

דרך הגבה שכיחה אצל אנשים הנוטים להגבה של אקטינג אאוט היא הדרך התוקפנית. המדובר באנשים אשר תוקפים ללא הפעלת שיקול דעת כל אובייקט אשר מצטייר בעיניהם כמאיים  על כבודם או שלומם הפיזי.

חלק מהאנשים המאופיינים בדפוס הגבה ראשונית זה של האמיגדלה מאובחנים כבעלי הפרעות אישיות בדרגות חומרה שונות.

דרך ההפעלה הראשונית השנייה שלמרבה המזל היא שכיחה יותר, היא דרך ההגבה האוטונומית. במצב זה המוח הקוגניטיבי מצליח לבלום הפעלה התנהגותית לא רצונית ומזיקה  של האמיגדלה . יחד עם זאת מתעוררת באדם תגובה אוטונומית בלתי נשלטת ומעיקה. המדובר הוא בעיקר בהגבת חרדה אך תיתכן גם התעוררות זעם דחפי מעיק וקשה ללא מתן ביטוי התנהגותי. זעם שאינו מובע ישירות ומופנה כלפי פנים או נחסם עלול לגרום להגבה דיכאונית או פסיכוסומטית. למשל, לעלייה בלחץ הדם.

הגבת חרדה מתמשכת עלולה גם היא לגרום לסבל רב ואף להופעת תופעות פסיכוסומטיות.

אנשים המאופיינים בדפוס זה של הגבה ראשונית של האמיגדלה מאובחנים בדרך כלל כנוירוטיים ברמות חומרה שונות.

מה גורם לנטייה להגבת יתר ראשונית של האמיגדלה?

נראה כי הגורמים לנטייה להגבת יתר של האמיגדלה אצל אנשים מסוימים הם משולבים. המדובר הוא בחוויה ראשונית של אובייקטים או מצבים כמאיימים , תוקפניים ומזיקים.

הגורם הראשון הוא מולד וקשור למידת הרגישות ועוצמת הלמידה הרגשית של האדם. מידת הרגישות תקבע עד כמה חזק יטבעו הרשמים באמיגדלה ועד כמה חזק היא תגיב לגירויים אילו. עוצמת הלמידה הרגשית תקבע עד כמה חזקות ועמידות תהיינה בה למידות ההתניה והאסוציאציה ועד כמה הזיכרונות יצרבו בחדות ויהיו עמידים להשפעות ממסכות שונות כולל השפעת הזמן על דעיכת הזיכרון.

הגורם השני קשור לתנאים בהם גדל האדם או אשר אליהם נחשף בעבר. ככל שתנאים אילו יהיו קשים ומאיימים יותר כך יהיו יותר מצבים ותכנים שיתויגו באמיגדלה של האדם כמסוכנים ומצריכים הפעלת "פעמוני אזעקה" והגבה בהולה.

אם האדם סבל למשל מיחס מאשים וביקורתי, סביר שהוא יהיה רגיש לכך בבגרותו. אם הוא סבל מהתעללות פיזית סביר שתהיה לו גם בבגרותו רגישות רבה לכך.

אם המדובר הוא בהתעללות מינית יתכנו קשיים באינטימיות וכיו"ב.

במידה והאדם התנסה במצב בו הוא חווה  איום קשה על עצם קיומו הפיזי או הנפשי יתכנו סימפטומים פוסט טראומטיים לנוכח כל גירוי או אירוע שיתקשרו אל המצב הטראומטי. הזיכרונות הפוסט טראומטיים נחשבים לבעלי עוצמה ועמידים ביותר ולכן נדרשות שיטות טיפול מיוחדות במצבים אילו.

הגורם השלישי קשור לסגנון ההגבה הדומיננטי שנלמד על ידי הפרט. האם הוא למד להיות זהיר, חרד ומפוחד או האם הוא למד להיות אלים ותוקפני.

סגנון הגבה זה קשור גם למידת הדומיננטיות של המוח הקוגניטיבי ומידת הבקרה שלו על סגנון ההגבה. נמצא מחקרית כי קיים מתאם בין היכולת הקוגניטיבית ורמת האינטליגנציה לבין הנטייה להגיב בסגנון זהיר וחרדתי.

נמצא גם מתאם בין מידת החרדתיות לבין החוזק ואף הנוקשות של הסופר אגו.

הנטייה להגבת יתר ראשונית של האמיגדלה מצויה בשורשן של חלק גדול מן הפתולוגיות האנושיות.

לחלק מסוים מהאנשים ישנה אמיגדלה שמגיבה בהגבת יתר. ניתן לכנותה בשם "אמיגדלה רגיזה". אמיגדלה זו אחראית כנראה למגוון של תופעות פתולוגיות.

חלק גדול משיטות הטיפול הפסיכו תרפויטי מנסות למצוא שיטות התמודדות והרגעה אל מול פעילות מיותרת ומזיקה של האמיגדלה.

להבדיל מן התוספתן שאינו מועיל הרבה אך גם אינו מזיק בדרך כלל, הרי שהאמיגדלה אמנם מועילה לנו במצבים מסוימים אך  מזיקה לנו במצבים רבים הרבה יותר.

ההגבה הישירה הראשונית היתרה של האמיגדלה גורמת לכך שחלק לא מבוטל מאתנו מגיב חזק התנהגותית או אוטונומית למצבים שאינם באמת מסוכנים ואינם מצריכים פעולה בהולה .

אנו חיים כיום בסביבה שהיא מעיקרה סביבה תרבותית. סביבה זו מצריכה בדרך כלל תגובות שקולות ורציונאליות ולא תגובות בהולות ברמה האוטונומית וההתנהגותית.

למרות זאת אנו מגיבים פעמים רבות באופן בהול, אימפולסיבי ולא שקול.

הדבר אינו נובע בדרך כלל מחולשה קוגניטיבית או מחוסר הבנה בסיסי של הסיטואציה החברתית. הדבר נובע במקרים רבים מהפעלה ישירה וראשונית של האמיגדלה ש"תופסת פיקוד" על הגבתנו האוטונומית ולעיתים גם ההתנהגותית.

ניתן לומר כי האמיגדלה אחראית לחלק לא מבוטל של פעולותינו ותגובותינו שהן פתולוגיות ואינן רציונאליות.

חלק גדול ממאמצי הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי קשורים לניסיון למתן ולהפחית את השפעת האמיגדלה על התנהגותנו והרגשתנו.

למוח יש את שתי מערכות הזיכרון הרגשי הבאות:

– האחת נמצאת בניאו קורטקס, במוח הקוגניטיבי וקשורה למושגים מסומלים וקוגניטיביים שמתקשרים בעיקר לרגשות בהקשר של חשיבה ושיקול-דעת.

– השנייה קשורה להטבעות באמיגדלה שחלקן  טעונות במטען דִחְפִי עוצמתי הדורש ביטוי והפעלה מידיים או לחלופין מייצר סימפטומים שונים.

כאמור, בעבר הקדום היה במצבים רבים יתרון לתגובה דחופה ומידית. כיום המציאות השתנתה וברוב המקרים עדיפה תגובה שקולה, מתונה ובעלת שיפוט חברתי לצורך התקדמות והשגת הישגים.

לכן, אנו שואפים לנטרל חלק מזיכרונות אלה של האֶמִיגְדָלָה או לקשרם אל המוח הקוגניטיבי בקשר אינטגרטיבי.

השליטה והעיצוב של זיכרונות וקומפלקסים אלה עומדים במוקד הטיפול בחרדות ובטראומות.

תפיסת התפתחות המוח כמעשה מרכבה מורפולוגי ופונקציונאלי לא רק במהלך ההתפתחות העוברית, אלא גם במהלך התפתחות תפקודיו במהלך הילדות ובמהלך שאר החיים מסבירה את העובדה כי האֶמִיגְדָלָה והמוח הלימבי משפיעים על תגובותינו  בגיל הינקות יותר מאשר המוח הקוגניטיבי.

ילדים קטנים הם יותר אימפולסיביים ויותר אמוציונאליים מהבוגר.

בגיל זה גם מוטבעים באמיגדלה  ומצטברים אצל הילד זיכרונות רגשיים לא מודעים שמשפיעים גם בגיל הבוגר.

חלקם יוצרים משיכה לא מוסברת המנחה אותנו בבחירה לא מושכלת של בני-זוג וחלקם גורמים לנו לתגובות תקיפה, בריחה וקיפאון מול מצבים שונים.

לצערנו, במצבים מסוימים זיכרונות אלה עלולים לתרום גם להתפתחותן של פתולוגיות שונות.

הדרכים לטיפול בתופעות אלו.

ישנן שיטות שונות לטיפול בזיכרונות האמיגדלה הקשים והטורדניים. החל מהטיפול הדִינָאמִי והפסיכואנליזה ועד לשיטות מתקדמות כגון ה- EMDR[3].

כאמור, לעתים זיכרונות לא-מודעים ולא-מילוליים מפעילים אותנו ואת המערכות האוטונומיות המרכזיות בתוכנו באופן לא הגיוני, לא-שקול או בלתי-נשלט.

כאשר זיכרונות אלה הם שליליים או טראומטיים הם גורמים לנו ולסובבים אותנו, למתח, לחרדה או לכאב.

בכדי שהגבות אילו תחלשנה או תעלמנה עלינו לשנות את אופיו של הזיכרון הטבוע באמיגדלה לאותו האירוע. בחינה של שיטות טיפול שונות מגלה שהן כולן מיועדות למעשה לטפל במקטעי זיכרון מאיים  שנמצאים באמיגדלה.

כאשר האדם נתקל במציאות באירועים או אובייקטים אשר  מתקשרים לזיכרונות אילו בקשר התנייתי או אסוציאטיבי הם מעוררים הגבה רבת עוצמה שיכולה להיות דחפית או אוטונומית.

הגבה זו גורמת לסבל רב ומיותר לאדם ולעיתים גם לסובבים אותו.

מכיוון שלא מדובר בזיכרונות קוגניטיביים הרי שקשה לשנות אותם ולעצבם באמצעי שכנוע והגיון בלבד. משום כך גם ההגבה במקרים אילו אינה הגיונית או תואמת בדרך כלל.

למרות זאת הניסיון מלמד כי אפשר להשפיע על הזיכרונות האלו  ואף לעצבם ולשנות אותם  בהדרגה.

הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי מתבסס על השפעה הדרגתית של תהליכי חשיבה קוגניטיביים וגבוהים על דרכי התחושה וההגבה הנמוכים והפרימיטיביים יותר. ההנחה היא שמסר קוגניטיבי מרגיע ומעודד ישנה בהדרגה את דרכי ההגבה של האמיגדלה לאירועים הכואבים הזהים לאירועים המקוריים שהוטבעו בה ולאותם אירועים המתקשרים אליהם בדרך של התניה או בדרך אסוציאטיבית ומעוררים לכן את אותה הגבה בהולה וכאובה.

שיטות של טיפול בטראומה מעודדות את האדם שלא להימנע בהווה ממצבים זהים או דומים לאירוע החבלתי וכך לצבור חוויות חיוביות או ניטראליות שבהדרגה תיצורנה האפלה ומיסוך של החוויה השלילית הטבועה באמיגדלה ותגבשנה במקומה חוויה שהיא ניטראלית או חיובית .

הטיפול ההתנהגותי עוסק בשיטות להרגעה גופנית. כאשר מקשרים הרגעה גופנית זאת למצבים מאיימים בדרך של התניה הרי שגם דרך ההגבה כלפיהם משתנה בהדרגה והופכת להיות רגועה יותר.

בשיטת ה- EMDR, אשר הוכיחה עצמה כיעילה ביותר לטיפול במצבים פוסט-טראומטיים נעשה ניסיון לקשר את הזיכרונות הטראומטיים לרשת אסוציאציות קוגניטיביות ולהקנות להם משמעות וסימול כך שזיכרונות אלה יובילו בעתיד לפעילות קוגניטיבית שקולה במקום ההגבה האוֹטוֹמָטִית שהתבצעה קודם לכן.

הדבר נעשה באמצעות הפעלה מלאכותית של תהליך הדומה מאוד לתהליך החלום. התהליך מתחיל בהעלאה מפורטת של הזיכרון הטראומטי ולאחר מכן מתבצעת העלאה יזומה של זיכרונות ספונטאניים במצב של רוגע הדומה למצב המוחי בעת שנת החלום. לבסוף נעשה ניסיון לקשר זיכרונות אילו מבחינת משמעותם זה לזה וגם לאירוע הטראומטי.

הבנת ההשלכות ההרסניות של הגבת האמיגדלה הראשונית בתוך הקשר הזוגי עשויה להועיל גם בטיפול הזוגי.

רבות מהמריבות הזוגיות הקשות והבלתי נשלטות קשורות לתגובה חזקה, בהולה ובלתי-נשלטת שנובעת בדרך-כלל מתגובות אמיגדלה עוצמתיות ולא-מאוזנות שקשורות לחוויות ולזיכרונות ילדות קשים אשר אליהם מתקשרת החוויה הזוגית באופן התנייתי או אסוציאטיבי. פרויד כינה הגבה לא תואמת זאת בשם העברה.

במהלך הטיפול מראיין המטפל את כל אחד מבני הזוג לגבי העבר המשפחתי שלו בנוכחות בן זוגו. כך נעשה ניסיון להקנות לשני בני הזוג תובנה עד כמה קיים בתוך הקשר שחזור של חוויות ילדות קשות ועד כמה הם פועלים במהלך המריבות בדרך הרסנית ולא רציונאלית על סמך "פעמוני אזעקה" שמופעלים על ידי האמיגדלה.

פעמים רבות נוצר  מתוך הצרכים החזקים והפחדים העוצמתיים שקשורים לאינטנסיביות ולתלות ההדדית הגדולה שקיימת בקשר הזוגי שחזור של חוויות של ילדות קשות. התגובות המתעוררות דומות בטיבן ובעוצמתן לתגובות שאפיינו את הפרט בשלבים ינקותיים.

אחת ממטרות הטיפול היא להבין את המקורות המובילים לעוצמת ההגבה המוגזמת. הבנה זאת עשויה לאפשר לבני הזוג לנתח את  יחסי-הגומלין בתוך הזוגיות בדרך יותר שכלתנית ואובייקטיבית וללמוד דרכי תקשורת ודרכי הבעה שקולות ובוגרות יותר שתחלפנה בהדרגה את הדרכים ההרסניות והרגרסיביות שהובילו אותם למשברים קשים בזוגיות ולפנייה לטיפול.

לסיכום: הבנת מנגנון פעולת האמיגדלה , השפעותיה עלינו בחיי היום יום והדרכים להתגברות על השלכותיה ההרסניות והפתולוגיות היו במוקד פרק זה והן במוקד שיטות הטיפול הפסיכו תרפויטיות  בהפרעות רבות.

[1] סינפסה – (מצמד או מִסְנָף) היא אזור המפגש בין תא העצב לתא המטרה (תא עצב אחר, סיב שריר או בלוטה). באזור מפגש זה, מתרחשים תהליכים כימיים הגורמים להעברת מסרים מתא לתא.

[2] אברסיבי –  הוא דבר הדוחה אותנו או מכאיב לנו נפשית.

[3] EMDR – שיטת טיפול למצבי-טראומה המתבססת על:

א. היזכרות במצב הטראומה.

ב. יצירת מצב המקביל לשנת החלום בכדי לאפשר עיבוד הטראומה.

הקפיצה האבולוציונית המדהימה שהובילה ליצירת האדם החושב.

הקפיצה האבולוציונית המדהימה שהובילה ליצירת האדם החושב.

במאמר זה ננסה להסביר את התיאוריות המובילות המסבירות כיצד התאפשרה הקפיצה האבולוציונית המדהימה והלא סבירה מקופי על לבני אדם.

קפיצה זו התבססה כנראה על סוג מיוחד ביותר של מוטציה מוחית.

ההשתנות מקוף לאדם  התרחשה כנראה בתוך זמן קצר מאוד יחסית בסדר גודל של זמן השתנות אבולוציוני והדבר הופך אותה אפילו יותר תמוהה ומוזרה כאחד.

זה ממש ברור מדוע דרווין הותקף כל כך עם הוצאת ספריו  ומדוע יהיו גם כיום קוראים שעשויים להתייחס בספקנות לעצם התיאוריה  והמאמר.

בספרו "בני מיננו", מרווין האריס כותב שלהתפתחות מוחנו עד לכדי דרגת המורכבות שמאפיינת אותו כיום היו השלבים המקדימים הבאים:

– לפני כ- 3 מיליוני שנים, היה שלב המעבר מגזע קופים פרימאטי של אותה התקופה  אל קופי-על שהיווּ את החוליות המקדימות של בני-מיננו. פרימאטים אלו נקראו בשם אוסטרלופיתקוסים (=הקוף הדרומי) . הם  היו הראשונים שהילכו חלק מהזמן זקופים.

עקב אילוצי-אקלים (שהתחמם במהלך תקופה זו והפך יותר יבש) ודלדול העצים שופעי הפרי, הם נאלצו לצאת לפחות בחלק מהזמן מן היערות המדלדלים אל הסוואנות היבשות של אפריקה הקדומה בכדי למצוא שם את מזונם.

האוסטרלופיתקוסים היו עדיין בעלי פרווה. גובהם היה כמטר אחד ונפח מוחם היה פחות ממחצית מנפח מוחנו.

הם ניזונו כנראה משילוב של ליקוט לקט, אכילת שורשים, ציד חרקים או חיות קטנות ואכילת נבלות. יש רמזים לכך שתקופה יבשה וקשה זאת שהיוותה אתגר הישרדותי קשה והותירה חללים רבים, גרמה לאילוץ לשימוש ראשוני במכשירים. בנוסף לכך היא הובילה את האוסטרלופיתקוסים לתהליך התפתחות אבולוציוני מואץ עם עלייה מסוימת בנפח מוחם וביכולת השימוש במכשירים שלהם.

– לפני כ- 2.5 מיליון שנים, האוסטרלופיתקוסים החלו לייצר כלי חיתוך וקיצוץ משברי-אבנים. הם עשו זאת  כנראה באמצעות הטחת שתי אבני-צור זאת בזאת. אחת מן האבנים שימשה כבסיס והאחרת כפטיש. שתי האבנים נשברו והותזו בדרכים שונות ושתיהן הפכו שימושיות למטרות שונות.

בהדרגה, מתוך האילוץ לדעת להשתמש במכשירים אלה ומתוך אילוצים אחרים שהכתיבו התנאים הקשים התפתח מן האוסטרלופיתקוסים גזע ההומו-הביליס (=האדם המסוגל) שמוחו היה גדול ב- ~30% מזה של קודמיו.

ההומו-הביליס לא הילך זקוף רוב הזמן. קומתו הייתה נמוכה ואצבעותיו ובהונותיו מעוקלות. הדבר מלמד שהוא אכל עדיין נבלות, שורשים ולקט ולא היה צייד מיומן של מרדפים.

– לפני כ- 1.6 מיליון שנים הופיע ההומו ארקטוס (=האדם הזקוף). הוא היה כנראה גדול ונבון יותר מאשר ההומו-הביליס הילך זקוף ואף רץ.

הדבר המדהים הוא שלמרות התפתחותו מערכת הכלים שלו נותרה ללא שינוי למשך 1.3 מיליון שנים נוספות. יתכן והוא השתמש באשפות עור לנשיאת אבנים אך הוא כנראה לא השתמש בכלים מעבר לכך. הרשומות הארכיאולוגיות טוענות בתוקף כי לאבותינו אלה לא הייתה היכולת ליצור סמלים או רישומים כלשהם ושהם אפילו לא ידעו כיצד ליצור אש או להשתמש בה באופן יזום ונרחב.

– לפני כ- 300 אלף שנים נוצרה קפיצה אבולוציונית מדהימה: תוך האצה אבולוציונית מרשימה, קצרה ביותר וטעונת הסבר נוצר הגזע החדש של ההומו-ספיינס (=האדם החושב) עם מוח שנפחו הגיע פתאום לגודל המדהים של 1.5 ליטר .

הייתה זו גדילה של ~50% במסת המוח ונפחו בתוך תקופה של כמעט אפס זמן בסדרי-גודל זמן של התפתחות אבולוציונית.

בתוך זמן קצר ביותר הנמדד בכמאה אלף  שנים, החלה תקופת האבן שהתאפיינה בהתפתחות מסחררת של ייצור כלים, שימוש באש, ציורי-מערות, התפתחות מסורות של ידע, שימוש בסיגנלים (= סימנים לא ורבאליים) ובסמלים והתפתחות תרבותית מרתקת.

– מאז נדרשו לאבותינו פחות מ- 100 אלף שנים, בכדי להפוך מחברת ציידים ומלקטי-לקט לחברה החקלאית והתעשייתית שנוצרה פתאום, יֶש מאָיִן בחלקי-עולם נרחבים.

חשוב להסביר כי הפעלת מוח גדול ופעיל כמו של ההומו-ספיינס היא יקרה ביותר במונחים  אבולוציוניים של עלות מול תועלת. מוח גדול מעמיד דרישות גבוהות במונחים של אספקת אנרגיה ודם מן הגוף.

במצב פעילות רגיל, המוח שלנו צורך יותר מ- 20% מכלל תצרוכת החמצן שלנו!. חשוב גם להבהיר כי  גם אם אכן נוצרה בדרך מקרית של מוטציה קפיצה שכזו בנפח המוח, אין היא יכולה להפוך לפונקציונאלית ברמה הקוגניטיבית אלא בתוך דורות רבים אשר במהלכם היא תיחשב לכאורה רק למעמסה.

אם כן, לפחות בהתחלה, הניאו-קוֹרְטֶקְס צמח פתאום כתוצאה ממוטציה ששכפלה את הקורטקס היונקי הקדום והכפילה את נפחו בהרבה מונים .

עקב כך משקלם היחסי התאים העצביים המרושתים, מרובי הדנדריטים והאפורים ביחס למשקלו הכולל של המוח עלה בהרבה .

מתוך כך עלה הפוטנציאל של המוח האנושי ליצור מבנים חשיבתיים מורכבים. פוטנציאל זה לא מומש כנראה כבר בדורות הראשונים שלאחר המוטציה ונדרשו לו שנים רבות להתפתח.

לכאורה היה כאן במשך דורות רבים  לא יותר מאשר סרח עודף מוטאציוני שסופח לקוֹרְטֶקְס  היונקי הקדום והגדיל אותו לממדים בלתי-סבירים וזוללי אנרגיה למכביר.

סביר שגם אם הייתה נוצרת מוטציה המכפילה נוירונים או תאים קוֹרְטִיקָליים במוח או יוצרת בדרך אחרת תאים עודפים במוח היא הייתה מוכחדת ע"י כוחות הברירה הטבעית די מהר אלא אם כן היא הייתה תורמת באופן כמעט מידי להישרדות ולרבייה.

הראייה לכך היא שהרבה מוטציות אחרות שלא הועילו ברמה המידית הוכחדו בד"כ תוך זמן קצר יחד עם נושאיהן שכן היוו הכבדה בצריכת אנרגיה או היוו הכבדה בריאותית ,תפקודית או אסתטית ופגעו בכך  בסיכויי ההישרדות של נושאיהם.

מהו אם כן  היתרון למוח מעובה מסוג זה בהיבטים הישרדותיים  קצרי טווח.

קונארד פיאלקובסקי, חבר הוועדה לביולוגיה אבולוציונית תיאורטית באקדמיה המדעית של פולין הציע את ההסבר המרתק הבא לתועלת הישרדותית אפשרית כמעט מידית של תוספת מעין זאת:

מוח רב גיבויים ומאסיבי זה היה כנראה יעיל יותר מהמוח שלפני המוטציה לצורך התמדה במרדפי-התשה למרחקים ארוכים. המדובר הוא במרדפים  של קבוצות ציידים אנושיות אחר טרף במישורים הפתוחים  עד לקריסת הניצוד בחום השמש היוקדת והחשופה של הסוואנות האפריקניות. הציידים האנושיים המצוידים במוח מסיבי ביותר ורב גיבויים הצליחו להימנע מקריסה מקבילה לתוך מצבי ערפול ועילפון גם במצבי מאמץ ריצה מתמשך בתנאי עומס חום כבדים.

ההסבר לכך הוא שתאי-המוח יותר רגישים לעומס חום מאשר תאי-האיברים האחרים בגוף. התמוטטות תאי-המוח גורמת לטשטוש קוגניטיבי, לעוויתות, לשבץ ואף למוות. זה מה שקורה לחיות שהן פעילות מעבר לגבול יכולתן בעונות החום.

אם נתונה מערכת שרכיביה נוטים להתמוטטות עקב חום או גורם אחר, ניתן להגדיל את יכולת הישרדותה וגיבויה ע"י הגדלת מספר הרכיבים הממלאים את אותו תפקיד חיוני וגם ע"י הגדלת מספר הקשרים בין רכיבים אלה.

חשוב לציין גם שמוח גדול ומסיבי מתחמם יותר לאט גם ללא קשר לגיבויים.

יתכן מאוד שמוטציה כלשהי גרמה לכך שמוחו של ההומו-ספיינס עבר שכפול מוטציוני מקרי שיצר כמות עודפת של תאי-עצב מרושתים במוחו.

הברירה הטבעית העדיפה את המבנה החדש למרות עלותו האנרגטית הרבה כאמצעי להשגת תפקוד אל-כשל בתנאי-עומס חום כבדים כגון אלה הנוצרים בעת מרדפי צייד מתישים בסוואנה הלוהטת.

ביחס לרוב בע"ח ההומו-ספיינס איטי בריצה למרחקים קצרים. האדם המהיר ביותר, מגיע לכל היותר למהירות 40[Km/hr] לעומת מהירות 60÷120[Km/hr] של ההולכים על 4. אולם אנו יודעים כי כאשר מדובר ביכולת להתמיד בתנאי-חום בריצה למרחק ארוך כגון המרתון או אפילו מרחקים גדולים יותר, האדם מסוגל להאריך בריצה רציפה יותר מרוב בעלי החיים!.

אנו בנויים לפיזור חום יעיל באמצעות קומתנו הגבוהה, מבנה גופנו המוארך, עורנו נטול השערות ומרובה בלוטות הזיעה ובייחוד מוחנו הגדול ורב הגיבויים.

נדמיין קבוצת ציידים הרודפת אחר אנטילופה קדומה בסוואנה האפריקנית. הציידים מצוידים בחניתות עץ ואולי גם באבני-צור. יתכן שהציידים הצליחו להפתיע את האנטילופה, לפגוע בה ולפצוע אותה באמצעות יידוי אבנים גדולות ומחודדות או באמצעות דקירה בחניתות. האנטילופה הפצועה נאבקת על חייה ועדיין בורחת במלוא כוחה. הציידים עוקבים אחריה באמצעות יתרון גובהם במצב עמידה, ראייתם התלת-ממדית החדה ויכולתם להתחקות אחר עקבותיה. הציידים רצים ללא הפסקה מאחר שעליהם להגיע אל האנטילופה הפצועה לפני שתספיק להסתתר במקום מבטחים או שתילכד ותיאכל ע"י חיות טורפות.

יתרונם של אבותינו על חיות אחרות במרדף לא היה קשור למהירותם או לכוחם הדל יחסית. הוא התבסס בעיקר על היותם בעלי-מנגנונים לוויסות חום וכתוצאה מכך להתגברות על החום. ההזדקפות ותוספת הגובה, מבנה הגוף הצר והמוארך, השלת הפרווה ויחד עמה הִתְרָבוּת בלוטות הזיעה על כל משטח העור אִפשרה פליטת חום רבה מגופם בייחוד בעת הריצה שיצרה משב רוח קבוע על עורם. רק בראשם נותר שיער צפוף ומעובה להגנת המוח מפני השמש הקופחת. מסתבר שכל השכלולים האלה עדיין לא היו אמורים להספיק בכדי להתגונן מפני החום המתיש של הסוואנה באפריקה בעת ריצה ממושכת. לכן מוטציה שהתבטאה בשכפול הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום ועיבויו התקבלה בברכה ואפשרה לנושאיה להישאר צלולים גם כאשר מוחם התחמם יתר על המידה.

הגיבוי החדש של המוח אִפשר התחממות איטית יותר והמשך פעילות מוחית תקינה במצב בו גם בע"ח החזקים ביותר קרסו מהחום לאחר ריצה ממושכת.

כך גיבוי המוח אִפשר יותר מרדפי צייד מוצלחים שמשמעותם הייתה מזון מן החי עשיר בחלבונים, באנרגיה וגם בנוזלים בתקופת יובש אשר בה רבים מתו ברעב ובצמא.

כך הפך השינוי האקראי במבנה המוח ליתרון אבולוציוני מידי ובולט. נושאיו שרדו והתרבו יותר מהאחרים ומשקלו הגנטי היחסי עלה מאוד תוך דורות מועטים.

הסבר ההתקדמות המטאורית ביכולות החשיבה וההמשגה של ההומו ספיינס.

ע"פ האריס, ייתכן וניתן להקיש מתוך השיפור שהוכנס לאחרונה בהדרגה בשדרוג מחשבים על התמורות שחלו במוח האנושי בטרום תקופת האבן וההיווצרות המהירה של התפקודים החדשים שהתאפשרו בו תוך כ- 100 אלף שנים כתולדה לאו-דווקא צפויה או מתוכננת של מוטציה זו.

בהיבט המחשב, מהנדסי-המחשב עיצבו בתחילה מעגלים שפעלו באופן טורי (ליניארי). המחשבים הראשונים טיפלו בבעיות שפורקו לסדרה רצופה של שלבים שיש לבצעם זה אחר זה. תרשימי הזרימה ייצגו את דרך החשיבה הזו.

ככל שנבנו מחשבים יותר מורכבים ובעלי מעגלי-זיכרון קטנים ורבים יותר וככל שהמרחקים בין הרכיבים קטנו בכדי להחיש את מהירות הטיפול, כך יכלו המכונות לפתור בעיות ליניאריות יותר מורכבות.

המתכננים הבינו בהדרגה כי סוגי-בעיות מסוימים כגון זיהוי והשוואה, תרגום שפות והנחיית רובוטים המסוגלים ללמוד הינן מעבר לתחום העיבוד הליניארי.

החל מהבנה זאת, המאמץ רוכז בקישור ובהשוואה בין מספר מעגלים טוריים שכל אחד מהם מעבד בו-זמנית את הפתרון מהיבט אחר של הבעיה. צורה זאת נקראת בשם עיבוד מקבילי.

יתכן וגם במוח האנושי חל תהליך התפתחות דומה שבו שכלול וזירוז העיבוד הטורי יחד עם הכפלת מסלולי-נוירונים אִפשרו את המעבר מעיבוד טורי של המושג-הפרימיטיבי הבנוי על התניות, לעיבוד המקבילי והמרושת של המושג-הבָּשֶל המתייחס אל מאפיינים קונקרטיים של המושג הנדון ובמקביל  לכך גם אל מאפיינים סמליים, תהליכי חשיבה וכיו"ב.

החשיבה המושגית הבְּשֶלה והקוגניטיבית מאפשרת גם השוואה ושקלול מקבילים של תוצאות אפשריות של פעולות שונות, הערכת השלכותיהן ומתוך כך שיפוט ושיקול-דעת.

התהליך התאפשר באמצעות היווצרות הניאו-קוֹרְטֶקְס המורכב והמרושת שהוא משכן הסמלים והקוגניציה. מבנה זה תפקד בהדרגה מעבר לתפקודו של הקוֹרְטֶקְס  היונקי הקדום שהוא משכן המושגים הקונקרטיים והפרימיטיביים.

הניאו-קוֹרְטֶקְס יכול להיקרא גם המוח הקוגניטיבי. ניתן להסיק כי אין כאן מוח פשוט ודיכוטומי בדומה למוח הלימבי המבוסס על מרכזי עיבוד ביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) וקוֹרְטֶקְס יונקי קדום המקושר אליהם.

משוער גם שלא מדובר כאן על קוֹרְטֶקְס המשמש מעין מרכז זיהוי מושגים פרימיטיביים ומסננת התנהגותית בלבד בדומה לקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

בניאו קורטקס ישנו ריכוז אדיר של חומר גנגליוני אפור. הוא מתחלק פונקציונאלית למרכזי-עיבוד ביניים[1] (אונות) ולצומתי-סינון והחלטה בדומה ליחס המתקיים במערכת הלימבית בין מרכזי-עיבוד הביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) לבין הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

מורכבות החומר וצפיפותו יכולה לאפשר גם תפקודים קוגניטיביים מורכבים יותר.  ניתן לשער כי המבנה הרשתי הצפוף של כל המוח הקוגניטיבי שעשוי מריבודי קוֹרְטֶקְס מאפשר גם את שתי הפונקציות הבאות שאינן קיימות כנראה  במוחות היותר נמוכים:

– הבחנה בין דמות לבין רקע. הבחנה זו מאפשרת גם הבחנה  בין עיקר לבין טפל, בין מהותי לשולי. כך מתאפשרת האבחנה בין תכונותיו המהותיות של מושג לבין תכונות מקריות או שוליות.  כתוצאה מכך מתפתחת היכולת להֶיקֶש האם מוצג משתייך למושג מסוים או אינו משתייך. הבחנה בדמיון היא הבסיס לתהליכי הבנה, הערכת דמיון או שוני, הפשטה המבוססת על הבנת מהות וכיו"ב.

– יכולת של רבדים שונים המצויים לכאורה בתחום של מעבדי-הביניים לשמש בתפקיד קוֹרְטֶקְס מסנן ושוקל לגבי המידע המגיע אליהם מרבדים יותר עמוקים בתוך אותם מרכזים עצמם. הדבר מאפשר עיבוד רב-שלבי המבוסס על זהות או דמיון, ניגוד או הבדל  ומאפשר מתוך זאת תהליכי קבלת החלטות מורכבים אשר בהם כל החלטת ביניים מוקדמת קובעת את שלבי החשיבה וקבלת ההחלטות העוקבים לה.

כל זה דומה לתרשימי-הזרימה המייצגים את הבינה המלאכותית ותהליכי-החשיבה של המחשב המשוכלל של ימינו. תרשימים שהם לכשעצמם מבוססים כמובן על אופני- חשיבתנו.

תרשימי-הזרימה של המחשב הם פרי מוחנו. המצאתם התאפשרה רק בזכות המורכבות של תהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות הרב-שלביים שיכולים להתבצע במוח הקוגניטיבי שכולו עשוי מהחומר האפור שהוא חומר היסוד של הקוֹרְטֶקְס.

המוטציה הגנטית של שכפול התאים הקורטקליים נִבררה בתחילה לצורך עמידה בעומסי-חום אך בהמשך שִמשה למטרות שונות בתכלית.

מסתבר שמטבעה הברירה הטבעית אכן פועלת לעתים מזומנות על סמך העיקרון הבא:

לעיתים במהלך הברירה הטבעית מתקיים שימוש במבנים אשר נבררו בטווח הקצר  לצורך קיומי מסוים כבסיס לשינויים וגיבושם לכלל מבנים חדשים אשר ימלאו בעתיד צרכים קיומיים אחרים  השונים מהותית מהצורך המקורי.

דוגמאות:

* הריאות-היבשתיות התפתחו כנראה משלפוחיות ששימשו את הדגים הקדומים לצורך ציפה.

* כנפי-הציפורים התפתחו מרגליהם הקדמיות של דינוזאורים אשר החלו להלך על שתיים ולנתר מעץ לעץ. גפיים אלו שימשו תחילה לצורך אחיזה, אח"כ לדאייה ולבסוף לתעופה. בתוך כך קשקשים קרניים על פניהן הפכו בהדרגה לנוצות.

יתכן מאוד וגם מוחנו החושב התפתח בהדרגה מתוך מוטציה מקרית שהשתמרה תחילה רק מתוך הצורך להתמיד במרדפי התשה מרתוניים בסוואנות בתקופת יובש ומחסור. בהדרגה המבנה המרושת והרב קישורי שלו  אפשר תהליכים שונים של שכלול שאִפשרו קפיצה מהותית ביכולת החשיבה, יצירת המושגים  והדמיון.

לפי מרווין האריס ייתכן ותיאוריה דומה יכולה להסביר את ההתפתחות המוחית המדהימה של היונקים הימיים  המופלאים כגון הדולפינים או הלווייתן הקטלן הידועים בתקשורת חברתית מורכבת ויכולת למידה מרשימה. הבעיה האבולוציונית שניצבה בפני יונקים ימיים מחוסרי-זימים אלה הייתה המחסור בחמצן והסכנה לקריסת המוח בעת שחייה ממושכת מתחת לפני המים. זוהי פעולה שכנראה נדרשה מהם לצורך צייד, הזדווגות, אכילה וכיו"ב. גם אצלם ניתן לראות מוח מעובה לצורך תפקוד אל-כשל בתנאים קיצוניים שנדרשו ממנו לצורך הישרדות בים . מוח זה הפיק תוצרי-לוואי מהפכניים למדי בתחום התקשורת וההתנהגות החברתית של יונקים אילו. חלק מהם מדהימים בתחכומם החברתי וביכולת התכנון שלהם  אם כי התפתחותם הקוגניטיבית סמלית היא כנראה עדיין פחותה בהרבה מזו שלנו.

לסיכום:

המעבר ממושג אב וממושג-פרימיטיבי למושגים הבשלים והמסומלים הוא כנראה המעבר החשוב ביותר בהתפתחותנו ובהתפתחות החיים על פני כדור-הארץ בכלל. מוזר לחשוב כי מעבר זה התרחש כפי הנראה כמעט במקרה מתוך מוטציה עיוורת (ללא הפריית בני-אלים) שסייעה להישרדות האוחזים בה וגרמה להעדפתם על פני אילו שחסרו אותה מתוך תהליך הברירה הטבעית שפעל בעוצמה בתנאים הקשים ששררו בתקופת היובש והחום בה נוצר ההומו ספיינס.

תימוכין נוספים לתיאוריה זאת הטוענת כי שימור המוטציה של השכפול נועד בעיקר בכדי לעמוד במרדפי-התשה תחת עומסי-חום מצויים כנראה במאפייני התפתחותו של  האדם הניאנדרטלי.

האדם הניאנדרטלי עבר כנראה גם הוא את המוטציה אך  נדד כפי הנראה זמן קצר לאחר מכן לאירופה הקרה והמושלגת והתפתח בתנאים קרים . באותה התקופה הקרו-מאניון התפתחו כנראה בתנאים החמים של אפריקה.

משוער שהניאנדרטלי היה כנראה  הרבה פחות מפותח במונחים של חשיבה ודמיון מהקרו מניון . ייתכן והטרגדיה של האדם הניאנדרטלי הייתה שהוא עבר לאזורים הקרים יותר לפני שמוחו סיגל את תפקודי העל שנוצרו אצל הקרו מניון .  הניאנדרטלי נדד כנראה  תקופה קצרה לאחר המוטציה המוחית הגורלית  לתנאים קרים ולא חי דורות רבים בתנאי-עומס חום כמו המקביל האפריקני שלו שנותר במשך דורות רבים לשרוד בסוואנות האפריקאיות.

תנאים קרים אלה יצרו מחסור חמור באנרגיה. כתוצאה מכך מוחו המוגדל  היה עלול להוות חיסרון זולל אנרגיה ומחליש ולאו דווקא  גורם מסייע קריטי במרדפי התשה. המאבקים באקלים קר מצריכים כנראה יותר ריבוי אנרגיה, כוח ועמידות.

נראה כי תנאים אילו לא עודדו את שימור עיבוי-המוח "זולל האנרגיה" עד כדי שכלולו והכשרתו ההדרגתית לתפקודי-על. באקלים זה לא נדרש כנראה גיבוי מוחי בעת מרדפים שכן הגוף והמוח לא התחממו יתר על המידה גם בתנאי מאמץ מתמשך. נראה שהאקלים הקפוא עודד יותר  ריבוי שומנים, שרירים ומסת גוף.

יתכן ובמשך התקופה הראשונית בה נדד האדם הניאנדרטלי לאזורים הקרים המוח המוגדל שלו היה עדיין לא פונקציונאלי וייחודו היחיד היה בהיותו בעל מערכת גיבוי שעשויה לסייע במרדפי התשה בתנאי חום. בתנאי הקור של אירופה הקרה הדבר לא היווה יתרון אלא מעמסה בלבד. הדבר תרם כנראה לניוון וצמצום פעילות החלק המעובה של הניאו-קוֹרְטֶקְס, והחלפתו ההדרגתית בשכבות הגנה ושומן שבאו להגן על המוח במהלך מאבקי-הקיום הפיזיים הקשים שעמדו בפני הניאנדרטלי.

במקרה זה, יתכן מאוד ונפח הגולגולת העצום של הניאנדרטלי נבע מהמוטציה ההתחלתית בלבד ואינו מעיד בהכרח על נפח המוח שהיה לו. יתכן וחלק מנפח זה היה מלא רקמות שומן מעובות תוך גולגולתיות שמטרתן הייתה להגן על המוח מחבטות ולשמור על חומו.

מעניין שלמרות כוחו הפיזי הרב הניאנדרטלי הוכחד עד מהרה במאבק הקיום מול הקרו-מאניון היותר מפותח שהגיע כנראה מאפריקה לאירופה מאוחר יותר.

הקרו-מניון הגיע כנראה עם מוח מוגדל פונקציונאלי שהצדיק את שימורו בנפחו המקורי בזכות תפקודי העל שלו ותרומתם להישרדות ולברירה הטבעית.

נראה שה"קרו-מניונים" ניצחו את הניאנדרטליים ברוב תחומי התפקוד העיקריים ודחקו את מקומם לנישות בהן הקיום היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי.

מסתבר שבכדי להיכחד אתה לא צריך להיות גרוע. די בכך שאתה קצת פחות טוב מהמתחרה שלך וכבר תפסיד ברוב המישורים.

לסיכום: במאמר זה נעשה ניסיון להסביר את מהות המוטציה שכנראה תרמה להתפתחות האדם מקופי העל ואת הסיבות המשוערות להישרדותה של מוטציה זו לאורך דורות רבים עד שהפכה לפונקציונאלית.

[1] מרכזי עיבוד הביניים של המוח הקוגנטיבי הן האונות למעט האונה הפרונטלית, למרות שבמאמר יכתב אונות.

המבנה הפיזיולוגי והתפקודי הבסיסי של מוחנו.

המבנה הפיזיולוגי והתפקודי הבסיסי של מוחנו.

במאמר זה ניתן מבוא לגבי חלקי המוח ותפקידם. מבוא זה עשוי לסייע בהבנת הפרקים שיבואו אחריו. הוא ניתן מתוך הנחה שלרוב הקוראים אין את הזמן והסבלנות ללמוד עצמאית ספר מבוא בפיזיולוגיה של המוח.

מוחנו השוקל 1.4÷1.65 ק"ג. הוא גדול יחסית למשקל גופנו בהרבה ממוחם של כל בעלי החיים הסובבים אותנו לרבות אלה הנחשבים מפותחים יחסית. כיום ישנן בידנו עובדות ברורות יותר לגבי המוח כגון כיצד מגיע אליו המידע.

ישנן עובדות אחרות הדורשות עדיין יצירת תיאוריה מסבירה ומחקר תיאורטי . למשל, עדיין אין בידנו הבנה מספקת  של מנגנוני עיבוד המידע והחשיבה אשר מתרחשים במוח.

נתחיל בסקירה קצרה לגבי מנגנון הגעת המידע אל המוח.

קיימת דיפרנציאציה ושוֹנוּת בין המסלולים העצביים השונים שנועדה כנראה בכדי שיוכלו לשאת מסרים שונים זה מזה.

תהליך החישה ותרגום גירויי הסביבה לקודים עצביים במוח.

בכל ספר בסיסי בנושא פסיכולוגיה-פיזיולוגית ניתן למצוא מידע רב בנושא זה.

חלק קטן ממידע זה יפורט כאן כדי להבהיר דברים ברמה הבסיסית ולקשרם לנאמר על המוח המרכזי.

המוח עשוי ממעברים עצביים, דהיינו דנדריטים[1], סומות[2] ואקסונים[3].

אופי המעבר העצבי פועל תמיד בהתאם לחוק הבינארי של הכול או לא כלום.

מה שכן יכול להשתנות הוא לא אופי המעבר בעצב הבודד אלא תדירות הירי העצבי. עוצמת הירי העצבי המתבטאת במספר הנוירונים הסמוכים הפועלים בו-זמנית, סוג הנוירונים המופעלים במוח ואל איזה מחלקיו הם מקושרים.

נראה כי שפת הנוירונים דומה לשפת המורס המבוססת על קודים דומים. גם שפת המחשב היא שפה בינארית המבוססת על עיקרון דומה.

הקידוד העצבי מתבסס על שלושת המאפיינים העיקריים הבאים: 

א. מאפיין מיקום –  לאיזה אזור במוח יועבר המסר.

ב. מאפיין תדר –  מה תהיה תדירות המסר העצבי. יתכנו תשדורות מרובות ומשתנות תדרים כגון המורס.

ג. מאפיין הָעוצְמָה – כמה נוירונים מופעלים במקביל.

הגירוי יכול להפעיל ייצוגים באזורים שונים במוח. ייצוגי-הגירוי יכולים להופיע באזורים שונים במקביל או בתהליך עוקב טורי.

עיבוד ברמות הנמוכות עשוי להוביל לעיבוד נוסף ברמות הגבוהות.

דוגמאות:

* ייצוג באֶמִיגְדָלָה מפעיל בחלק מהמקרים דחף חזק שעובר בקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

* עיבוד הדחף במוח הקוגניטיבי וקישורו לסמלים תורם ליצירת המשגות מילוליות התורמות להכרת דחף זה ולתרגומו לרגש.

לעתים, תהליכי-עיבוד מפעפעים בכיווּן ההפוך: הבנה כואבת שנוצרה בניאו קוֹרְטֶקְס יוצרת רגש כואב ומסעיר אשר יוצר תהודה דִחְפִית או אוטונומית במערכות היותר נמוכות.

לדוגמא, האדם מתחיל לבכות ואף לרעוד בעקבות ידיעה קשה ששמע וניתח.

מסלול הגירוי מתחילת דרכו:

– בדרך-כלל, הגירוי הקונקרטי ייצר קרינת גל, השפעה כימית, השפעה פיזית וכיו"ב שתיצור תגובה באיבר החישה המתאים.

– תגובה זאת תיצור בדנדריט מסר עצבי ספציפי שמאפיין את הגירוי.

– מסר עצבי זה שיעבור דרך האקסון, יגרום להפעלת מסלול עצבי-מוחי-מרכזי המועבר דרך התָלָמוּס[4] שהוא מעין מרכזיה ממיינת למרכזי עיבוד ראשוני.

– העיבוד הראשוני יוביל לתגובת אינסטינקט מידית, לתגובת  דחף מהירה או לתגובה קוגניטיבית שקולה ואיטית יותר לפי מידת הבהילות או העידון הנדרשת.

ייצוג מאפייני-האובייקט על פני הקולטנים החושיים אינו תמיד הומוגני.

לדוגמא, במקרה של חוש הרְאִיָה, ייצוגיות פני הרשתית[5] במרכז הרְאִיָה אינה הומוגנית: ל"כתם הצהוב" במוח ניתן שטח ייצוג יותר גדול.

באשר לעוצמת הקליטה – הרגישות היותר גדולה של המוח היא עבור רמות עוצמת גירוי יותר נמוכות ועבור שינויים דקים בעצמתן של רמות אלו.

במוח יש תאי עצב המגיבים רק לצורות מסוימות ותאים אחרים המגיבים רק לעוצמות מסוימות. ישנם גם תאים המקדדים על סמך הָנְגָדוֹת. תאים אלה רגישים לתנועה ולהָנְגָדוֹת צבעים. מעניין כי הרשתית בעינם של בע"ח נמוכים פילוגנטית היא יותר מורכבת מזאת של בע"ח גבוהים פילוגנטית. הדבר מעיד על עיבוד מרכזי המתבצע כבר בשלב קליטת הגירוי הראשונית  ברשתית.  

דוגמאות:

* הצפרדעים מנתחות בעיקר תנועה. אצל הצפרדע ניתוח התנועה נעשה ברשתית בגָנְגְלִיוֹן[6]. לעומת זאת, אצל הפרימאטים כולל בני האדם ניתוח ועיבוד התנועה מתבצעים בתוך המוח המרכזי.

* מניסויים בבני-אדם  התקבל  שתאי ניאו קוֹרְטֶקְס מסוימים במוח מגיבים לקווים ושולחים מידע לקבוצות של תאים שונים על פני הניאו קוֹרְטֶקְס בהתאם לכיווּן הקו. משם מועבר המידע לתאים המנתחים זוויות.

* אצל יונקים בכלל ואצלנו בפרט  ישנה  עדות שתאים עצביים במוח אינם מומחים מלידה לעיבוד גירוי ספציפי אלא רוכשים יכולת ניתוח מתוך התנסות. רשת תאים הופכת להיות מוקדשת לצורה מסוימת בעקבות תהליך למידה.

קליטת צבעים מתבססת, כנראה, על קודים משלושה קולטנים לשלושה תדרי אור עיקריים מהם ניתן להרכיב את כל הצבעים האחרים.

חוש השמיעה –  לצורך קליטת תדרי הקול השונים ישנן שערות באורכים שונים הממוקמות לאורך קונכית השמיעה. תדרים נמוכים מרטיטים את המיתרים היותר ארוכים הקרובים למדרגות התחתונות של הקונכית. הבחנה בין תדרים סמוכים נעשית בעיקר ע"י מנגנון הגורם לשיכוך המיתרים הסמוכים. במקרה זה, העברת המסר העצבי נעשית הן באופן אקסיטטורי[7] של רצפטורי-המטרה והן באופן אינהיביטורי[8] של הרצפטורים הסמוכים.

קידוד עוצמת הקול מבוצע בתאי-קליטה הנמצאים בממברנת השמע עצמה. עוצמת הקול מקודדת באופן מיקומי הן בהִיפּוֹקָמְפּוּס והן במוח הקוגניטיבי השִמְעי.

איכון מיקום הרעש מתבצע על סמך א-סינכרוניזציה המגיעה משתי האוזניים לגבי אותה התשומה. הדבר תקף במיוחד לגבי תדרים נמוכים. לגבי צלילים גבוהים האיתור מסתמך בעיקר על השוני בעוצמת הצליל המתקבלת בכל אוזן.

חוש שיווי-המשקל מסתמך בעיקר על המערכת הווסטיבולרית[9] הנמצאת בתוך האוזן הפנימית. למערכת זאת יש קישורים ישירים לגזע המוח. מסרים עצביים מוחיים של תנועת נוזלים חזקה ומשמעותית במערכת הווסטיבולרית גורמים לתחושת בחילה. תשומות עצביות ישירות ממערכת זאת לשרירי-הצוואר אחראיות להחזקה האוטומטית של יציבת הראש. תשומה ישירה של מערכת זאת לעבר שרירי העיניים מאפשרת את מיקוד הרְאִיָה.

חוש המגע – מסתמך על שני המסלולים הבאים:

– המסלול המישושי נותן מידע מרחבי מדויק על האובייקט המוחש.

– המסלול הספינותָלָמי: מעביר אינפורמציה של כאב וטמפרטורה.

הגירוי במסלול זה הוא לא דיכוטומי אלא יש אבחנה גם לגבי העוצמה. המסלול נקרא כך כי הוא עובר דרך התָלָמוּס.

בתחום זה קיימת תופעת הסתגלות העצבים לכאב או לתחושת מגע.

לדוגמא, אנו מפסיקים בהדרגה לחוש ברצועת השעון שעל ידנו. קיימת גם הסתגלות של העור לחום עד לרמה מסוימת.

בקצה השני של הפלט (output), מי שמגיב בסופו של דבר על הקליטה החושית ועל תהליכי-העיבוד והפלט העצבי שמתבצעים בעקבותיה במוח הם תאי-השריר והבלוטות המפרישות.

כמעט כל הבלוטות-האנדוקריניות[10] והאקסוקריניות[11] מנווטות ע"י המוח.

לא כל תגובותינו מתווכות ע"י המוח. הרפלקסים מתווכים על ידי מרכזים עצביים המצויים במוח השדרה. את הרפלקסים ניתן לאבחן ע"פ משך הזמן הקטן הנדרש לשם ביצוע התגובה. לדוגמא, היציבה שלנו נשמרת הודות לשינויים אוטומטיים במתח השרירים המתאפשרים הודות לקשת רפלקסים העוברת במוח השדרה.

הבסיס העיקרי לחלק מהתנהגותנו הוא פיזיולוגי. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בהתנהגות מינית. ההתנהגות המינית מאוד מושפעת מן המערכות המיניות ההורמונאליות והמערכת שאחראית על ייצור הנוזלים המופרשים במהלך האורגזמה. מערכות אלו מושפעות גם מגירויים קוגניטיביים וחזותיים בעלי אופי מיני והן מגירויים תחושתיים באזורים ארוגניים בייחוד באזור איברי המין.

מסתבר שתאי-המוח מושפעים מן ההורמונים עוד מלפני הלידה. מוח הגבר שונה ממוח האישה בתגובתו להורמונים הגבריים. הורמונים אלה אחראיים בין השאר ליצירת תאי-הזרע ולערור הדחף המיני. נוכחות הורמונים מסוימים במהלך ההיריון מובילה להיווצרותו של הזכר. בכל מקרה אחר תתפתח נקבה וזאת גם אם יורחקו ממנה השחלות.

אם כן, ההורמונים מעצבים את המוח ואת התנהגותנו במישורים מסוימים בשלבים קריטיים של ההתפתחות העוברית ובגיל ההתבגרות. באשר להתנהגויות אחרות עולה משקל השפעתם של החיקוי החברתי והלמידה.

מבנה המוח האנושי. סקירה כללית על מבנה המוח ותפקידיהם המרכזיים של חלקיו .

המוח בנוי כמעשה מרכבה. החלקים היותר קדומים פילוגנטית מצויים בלִיבָּתו והחלקים היותר חדשים פילוגנטית מצויים במעטפתו.

המוח בנוי משלושת החלקים העיקריים הבאים שהתפתחו במהלך ההתפתחות הפילוגנטית האבולוציונית:

– גזע המוח.

– הטבעת המקיפה את גזע המוח – המוח הלימבי.

– צמרת המוח –  הניאו-קוֹרְטֶקְס.

לשלושתם תפקידים חשובים אך נפרדים. חשוב להבין שאין חלק אחד חיוני יותר מהאחרים לצורך תפקוד תקין של המוח כמכלול. בכדי שהמוח יתפקד היטב שלושת החלקים צריכים לתפקד באופן תקין ובנוסף לכך יש להגיע לאיזון מתאים בין  שלושת החלקים האלה.

גזע המוח.

בהיבט הפילוגנטי גזע המוח נחשב לקדום, לפרימיטיבי ולבסיסי ביותר במוח. הוא נקרא גם מוח האף הקדום. יש המֶכָנִים מוח זה גם בשם המוח הזוחלי (reptile)  שכן הוא מהווה את עיקר מוחם של זוחלים רבים אשר להם מערכת עצבית בסיסית בלבד ולא הרבה מעבר לכך.

גזע המוח מקיף את חלקו העליון של חוט השדרה והוא מעין שלוחה מעובה המקיפה את מוח השדרה. מוח זה אחראי על הפעולות הבאות:

– אינסטינקטים[12] ורפלקסים בסיסיים.

– תגובות אוטונומיות ואינסטינקטיביות בסיסיות לריח, לרעש וכיו"ב.

– תפקודים גופניים בסיסיים כגון אכילה, שֵינה וכיו"ב.

– תפקודי-חיים בסיסיים ואוטונומיים כגון חילוף חומרים, נשימה וכיו"ב.

בדרך-כלל, פגיעה משמעותית בגזע המוח תסתיים במוות.

מבחינה התפתחותית בתחילה התרחבות  גזע המוח הייתה מורכבת מקבוצות נוירונים אשר נועדו לנתח תחושתית בעיקר ריח. קבוצות הנוירונים קיבלו את המסרים העצביים של מושא הריח ומיינו אותם ע"פ משמעותם הקיומית. בהמשך, עם ההתפתחות הפילוגנטית של חוש-הרְאִיָה וחוש-השמיעה מערכת זאת הסתגלה להגיב גם לתשומות חושים אלה.

התגובה והעיבוד של מערכת פרימיטיבית זו מאופיינות בהקניית משמעות לגירוי באופן סטריאוטיפי ואינסטינקטיבי. התגובה היא כמעט ללא מעורבות תהליכי שיקול-דעת וחשיבה. בהתאם למשמעויות מושגיות בסיסיות אלו מגיבים זוחלים שונים על מגוון גירויים בהתנהגויות אינסטינקטיבית או רפלקסיבית  כגון פעילות מינית, תקיפה, טרף, אכילה, בריחה, הירתעות וכיו"ב.

המערכת הלימבית.

מעל למוח האף הקדום, התפתחה שכבה חדשה יותר אשר מקיפה כטבעת  (= לימבוס)  את גזע המוח.  היא נקראת גם המוח היונקי (mammal). המערכת הלימבית מורכבת בעיקר מאֶמִיגְדָלָה, הִיפּוֹקָמְפּוּס וקוֹרְטֶקְס יונקי קדום.

אֶמִיגְדָלָה (ביוונית, שקד) .

היא בלוטה קטנה דמוית שקד, המצויה בעומק האונה הטמפורלית התיכונה במוח.

האֶמִיגְדָלָה מקושרת עם תגובות רגשיות למצבי-סכנה (בעיקר פחד ותוקפנות) ומשתתפת בתגובות התנהגותיות, אוטונומיות והורמונאליות בנוכחות גירויים רגשיים. האֶמִיגְדָלָה נחשבת למעורבת ישירות בתהליכי-ויסות רגשי ואחראית על תשוקה ופחד.

משוער שרוב הזיכרונות הראשונים של האדם לאחר הלידה מאוחסנים באֶמִיגְדָלָה. בדרך כלל אין האדם זוכר במודע אירועים שהתרחשו בטרם למד לדבר.

האֶמִיגְדָלָה אוגרת את הזיכרונות הרגשיים המקושרים לגירויים שונים. כתוצאה מכך מתאפשרת למידה מן הניסיון. לאֶמִיגְדָלָה השפעה עצומה על תגובתנו והתנהגותנו. לעתים, למידה זאת עוצמתית מדי ויוצרת בנו הכללת יתר של תגובות חזקות ומוגזמות של חרדה, תוקפנות או הימנעות גם לגירויים שהינם ניטראליים מעצם מהותם באופן שפוגע בתפקודנו היומיומי ומגביל אותנו. מקובל לתאר זאת כמצבי חרדה נוירוטית[13], או מצבים פוסט-טראומטיים.

קשה לעצב ולשנות חוויות ילדות והן נחשבות לחוויות מקובעות יחסית. נדרש זמן רב של טיפול דִינָאמִי או אחר שיזהה ויכיר חוויות אלו וגם יאפשר הצטברות חוויות מאזנות לצורך שינוי ועיצוב כל האישיות מחדש.

כפי שיובהר בהמשך האמיגדלה היא זאת שמעוררת את פעמוני האזעקה בשעת אירוע שמצטייר כמאיים. היא זאת שיוצרת הפעלה של המערכת הסימפתטית. בהיותה חלק מהמערכת הלימבית ולא מהניאו קורטקס תהליכי הלמידה של חלק זה הם תוצר של התניות  ולאו דווקא הגיוניים מעיקרם.

כתוצאה מכך חלק גדול מתגובות החרדה אינן נובעות ממקור שבאמת מסכן פיזית את קיומנו. ההגדרה של חרדה היא פחד שאינו נובע מגורם מסוכן באמת ולעיתים גם לא מגורם מוגדר.

הדבר רק מחזק את ההנחה שהאדם אינו מגיב לעיתים רבות רק על בסיס רציונאלי והדבר בולט בעיקר במצבים בהם קיים איום או שמתקשרים לאיום.

ככל שהאדם חרדתי יותר כך מידת ההכללה של  תגובות החרדה שלו לגירויים לא רלוונטיים גוברת. משום כך לא יהיה נכון  להסתמך על תגובות החרדה שלו כבסיס להסקה על איום אמתי כלשהו.

הִיפּוֹקָמְפּוּס (ביוונית, סוּסוֹן-ים).

השם הִיפּוֹקָמְפּוּס ניתן לו בגלל הדמיון שיש לו לסוסון-ים שוכב. הוא ממוקם בתוך האונה הרקתית (האונה הצדית הסמוכה לעצם הרקה).

לבני-אדם  יש שני הִיפּוֹקָמְפּוּסים, אחד בכל צד של המוח.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס בזיכרון.

פסיכולוגים ומדעני-מוח חלוקים ביניהם בנוגע לתפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס. יחד עם זאת יש הסכמה כללית כי הוא חיוני ליצירת זיכרונות חדשים של חוויית אירועים אישיים. לדעת חוקרים מסוימים, ההִיפּוֹקָמְפּוּס הוא חלק ממערכת זיכרון גדולה של האונה הרקתית האחראי על זיכרון הצהרתי. זיכרונות אשר ניתן להביע אותם  בצורה מילולית מפורשת – לרבות זיכרון עובדות, בנוסף לזיכרון אירועים.

יש ראיות לכך שצורות זיכרון אלו נשארות לכל החיים. נזק להִיפּוֹקָמְפּוּס מתבטא בקשיים ביצירת זיכרונות חדשים ולרוב גם משפיע על הגישה לזיכרונות שנוצרו לפני הנזק.

יש היבטי-זיכרון אשר אינם מושפעים מנזק בהִיפּוֹקָמְפּוּס כגון היכולת ללמוד מיומנויות חדשות. לדוגמא, נגינה בכלי-מוסיקלי. יכולות כאלו תלויות בסוגים אחרים של זיכרון (זיכרון פרוצדוראלי) ובאזורים אחרים של המוח.

יש עדויות שמטופלים אשר איבדו את יכולת יצירת הזיכרונות לאירועים חדשים מסוגלים עדיין ליצור זיכרונות פרוצדורליים.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס בזיכרון מרחבי ובניווט.

יש ממצאים המצביעים על כך שההִיפּוֹקָמְפּוּס מופקד על תפיסה מרחבית ומאחסן ומעבד מידע מרחבי.

דוגמאות:

* מחקרים שבוצעו על חולדות.

מחקרים שבוצעו על חולדות מצביעים על קיום נוירונים המכוּנִים תאי-מיקום בהִיפּוֹקָמְפּוּס. חלק מתאי-המיקום מופעלים  כאשר החיה מוצאת את עצמה במיקום מסוים ללא תלות בכיווּן התנועה. רוב תאי-המיקום רגישים-חלקית לכיווּן הראש ולכיווּן התנועה. גילוי תאי-המיקום הוביל לרעיון כי ייתכן שההִיפּוֹקָמְפּוּס מתפקד כמפה קוגניטיבית הכוללת ייצוג עצבי של המרחב הסביבתי. מפה זו מאפשרת כנראה מציאת דרכים חדשות וקיצורי-דרך להגעה ממקום אחד למשנהו.

ממחקרים בחיות התקבל כי נדרש הִיפּוֹקָמְפּוּס ללא פגם לביצוע משימות זיכרון מרחביות פשוטות כגון מציאת הדרך חזרה למקום מחבוא ממנו יצאה החיה.

ללא הִיפּוֹקָמְפּוּס המתפקד בצורה מלאה בני-אדם אינם מסוגלים לזכור בצורה טובה מקומות אשר בהם הם היו או איך להגיע למקומות אשר אליהם הם מועדים. מהדמיה מוחית התקבל כי לאנשים המציגים יכולת יותר טובה מאחרים במציאת דרכים ובניווט יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר פעיל בזמן הניווט.

* מחקרים שבוצעו על נהגי-מוניות בלונדון.

נהגי-מוניות בלונדון נדרשים ללמוד מספר גדול של מקומות  ולדעת את הדרך הישירה ביותר ביניהם. נהגי-מוניות לונדון נדרשים לעבור מבחן נוקשה של ידע לפני קבלת הרישיון. מאחד המחקרים התקבל כי לנהגים אלה יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר גדול בהשוואה לציבור הרחב וכי לנהגי-מוניות יותר מנוסים יש הִיפּוֹקָמְפּוּס יותר גדול מאשר לנהגים פחות מנוסים. ייתכן כי לאנשים שלהם היה מראש הִיפּוֹקָמְפּוּס גדול יחסית היה יותר קל להפוך לנהגי-מוניות.

תפקיד ההִיפּוֹקָמְפּוּס ברישום ובעיבוד תבניות תפיסתיות.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס תורם גם לכך שנזכור גירויים בהתאם להקשר או לקונטקסט מסוימים.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מעורב כנראה בעיקר ברישום ובעיבוד תבניות תפיסתיות.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מאפשר את הדקות התפיסתית של אובייקטים בתוך הקשר מסוים. כך מתאפשרת תגובה מובחנת ומדויקת יותר אל אובייקט ייחודי ואינדיבידואלי הנמצא בתוך הקשר וקונטקסט מסוימים ולא רק תגובה סטריאוטיפית המתייחסת לאובייקט זה באופן כללי בלבד.

הקישור בין ההִיפּוֹקָמְפּוּס לבין האֶמִיגְדָלָה.

ההִיפּוֹקָמְפּוּס מקושר לאֶמִיגְדָלָה. לפיכך  יחד עם העלאת הזיכרון המרחבי עולה מיד גם הֶקְשֶרוֹ הרגשי והאישי.

* תפקיד המוח הלימבי בהישרדות התינוק מיד לאחר הלידה.

המוחות הזוחלי והלימבי אחראיים גם על הישרדות התינוק מיד לאחר הלידה.

תינוק האדם נולד כשהוא תלוי לגמרי באמו לשם הישרדותו. הבעת הרגשות והמחוות המתעוררים אצל הפעוט אינסטינקטיבית ודִחְפִית[14] אחראיים לכך שהאם תיקשר לצאצאה ותטפל בו. האינסטינקטים להבעת קולות ולחיוך  מתעוררים אצלו מיד עם לידתו. הזיכרונות המוטבעים באמיגדלה גורמים לו להיקשר במהירות לאם.

* זיכרונות עוצמתיים.

המערכות הלימביות גורמות לנו לעיתים להגיב על גירוי מסוים בעוצמה ובאופן אוטונומי הכולל הפעלת מערכת הורמונאלית. במקרה זה ההורמונים מפעילים באזור הבלוטות הפולטות אותם קולטנים היוצרים תגובה בעצב משוב החוזר אל האֶמִיגְדָלָה והנקרא ה"עצב התועה". עצב זה שולח כמשוב אותות חוזרים אל האֶמִיגְדָלָה והם נקלטים בה בחדות. ככל שההפעלה ההורמונאלית יותר חזקה כך צריבת הזיכרון באֶמִיגְדָלָה תהיה יותר חזקה.

אותות אלה יוצרים הפעלות חזקות של "זיכרון הורמונאלי", אשר יתעורר בעתיד בעוצמה בכל פעם שניתקל באותו הגירוי המקורי אשר יצר את ההפעלה הראשונית או בגירויים אחרים אשר מקושרים אליו דרך התניה או  אסוציאציה.

זיכרון זה ייצור כל פעם מחדש את אותו עירור הורמונאלי מתלווה. עירור זה יעצים את התגובה האוטונומית והסומאטית לגירוי.

הפעלות אלו יוצרות , למשל, את העוצמה והקסם של הנשיקה הראשונה.

הפעלות אלו יוצרות גם את הזיכרונות הפוסט-טראומטיים המציפים אותנו בתגובות קשות בלתי-רצוניות ובזיכרונות חודרניים מעיקים המתעוררים בסיטואציה המזכירה את הטראומה.

זיכרונות אלה קשים כל כך לשינוי, לעידון ולעיצוב מאחר שהם נחרטים במרכז פרימיטיבי אשר הוא פרה-לשוני ופרה קוגניטיבי. האֶמִיגְדָלָה עמידה יחסית להשפעות של תהליכים קוגניטיביים.

נובע מכך כי החוויות המרגשות, המרטיטות והמזעזעות ביותר בחיינו, לטוב ולרע, טובעות בנו זיכרונות הנחרטים כה עמוק במרכזים כה קדומים ולא מודעים עד כדי כך שנתקשה מאוד למחוק אותם אפילו אם נרצה בכך (ניתן לכנותם "זיכרונות גורליים").

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום מקשר אסוציאטיבית את תוצרי-העיבוד של ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה לכדי מושגים-פרימיטיביים בעלי משמעות .

למידת תכונות המושגים-הפרימיטיביים מתבצעת בהִיפּוֹקָמְפּוּס ובאֶמִיגְדָלָה.

לאחר מכן היא כנראה משועתקת כקומפלקס אחד אל הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הופך כנראה את תוצרי העיבוד אלה למושגים-פרימיטיביים בעלי-משמעות. משמעות זו מוטבעת  בדרך שהיא עדיין לא מסומלת בעיקרה.

לפני כ- 100 מיליון שנים הקוֹרְטֶקְס הקדום החל להתפתח כמעטפת המערכת הלימבית של היונקים. המערכת הלימבית יחד עם גזע המוח מהווה את ליבת מוחם של יונקים רבים. יונקים אילו גבוהים פילוגנטית מהזוחלים.

היונקים מצוידים בקוֹרְטֶקְס המסוגל ללמידה מושגית פרימיטיבית ובהתאם לכך הם מסוגלים ללמידה רגשית ומרחבית. לכן, ניתן לכנות את המעטפת הרשתית המקיפה את גזע המוח ואת המוח הזוחלי  בשם הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום ואת המערכת הלימבית בכללותה כולל הקורטקס ניתן לכנות בשם המוח היונקי.

הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום משמש בין השאר גם  כמעין מסננת התנהגותית המאפשרת פונקציות מעכבות תגובה. הוא מאפשר ליונק שיקול-דעת ועיכוב פעולה נמהרת.

נראה כי במהלך ההתפתחות האבולוציונית התעבות הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הובילה להתפתחות מנגנוני-עיכוב התגובה ומנגנוני שיקול הדעת של היונקים המתקדמים יותר פילוגנטית. מנגנונים אלה אִפשרו תפקוד מתקדם יחסית בהיבט הפילוגנטי של מוּכנות ונטייה לפעולה ללא הפעלה אוטומטית. זוהי התרחשות הנחווית כדחף או כהתעוררות יצרית ולא כאינסטינקט. גם אנו כיונקים עדיין אחוזים לעתים בדחפים: בתשוקה, בפחד, בזעם, בסלידה, ברעב או בגועל.

התוצרים המורכבים ביותר של המוח היונקי הם כנראה המושגים-הפרימיטיביים ויכולת למידה מוגבלת, אינטואיטיבית, בעלת אופי התנייתי ועם הכרה וסימול מועטים המאפיינת את היונקים.

ניאו-קוֹרְטֶקְס (=הצמרת החדשה).  

התפתחות הניאו-קוֹרְטֶקְס.

לפני כ- 300 אלף שנים התפתחה אצל אבותינו הקדומים הצמרת המוחית המפותלת שצורתה כשל  אלמוג סבוך הקרויה ניאו-קוֹרְטֶקְס. הדבר אירע כנראה  כתוצאה של  מוטציה שגרמה לשִכפוּל והתעבות של הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

במוחנו קיים הניאו-קוֹרְטֶקְס שהוא המבנה המוחי המסועף והמורכב ביותר בממלכת החי על פני כדור-הארץ. הניאו קורטקס מצוי סביב הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום וסביב כל המערכת הלימבית. ההפרדה בין הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום לבין הניאו-קוֹרְטֶקְס היא מעט מלאכותית שכן הניאו-קוֹרְטֶקְס הוא מעין שלוחה או הסתעפות מעובה ומפותלת של הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

בדומה לקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום הניאו-קוֹרְטֶקְס עשוי ברובו מחומר אפור המורכב מתאים עצביים גנגליוניים מרובי-זרועות המקושרים ביניהם בקשרים מסועפים.

הקמטים והקיפולים של הניאו-קוֹרְטֶקְס מאפשרים את הגדלת שטחו ואת הגדלת מספר קשריו העצביים.

הניאו-קוֹרְטֶקְס נחשב למשכנה של החשיבה בסמלים (קוגניציה) והוא האחראי על החשיבה ההגיונית והסמלית המתבטאת בשפה ובדיבור.

הניאו-קוֹרְטֶקְס חצוי לשתי ההֶמִיספֶרוֹת הבאות:

– הֶמִיספֶרָה ימנית: אינטואיטיבית ויצירתית יותר. היא אחראית על החשיבה הבלתי מילולית בעיקר על עיבוד מראות, צלילים וכיו"ב.

– הֶמִיספֶרָה שמאלית: לוגית ומחושבת יותר. היא אחראית על החשיבה המילולית והמסומלת.

בין שתי ההֶמִיספֶרוֹת מקשר מעין גשר שאחראי על העברת המידע ביניהן שנקרא בשם קורפוס קלוסום.

הניאו-קוֹרְטֶקְס מחולק לארבע אונות.

הניאו-קוֹרְטֶקְס מחולק גם לאונות שכל אחת מהן ממונה על עיבוד תשומות חושים שונים או על אִרגוּן תגובה מורכבת כגון הדיבור או הכתיבה. באונות קיימים אזורים ראשוניים הממונים על קליטת מידע ואזורים משניים האחראים על עיבוד המידע והתגובה אליו. פגיעה באזורים משניים יכולה להתבטא באגנוזיה[15].

קליפת המוח מורכבת מארבע אונות והן ממוינות ע"פ תפקוד האזורים השונים:

– האונה המצחית (פרונטאלית):  אונה זאת אחראית על החשיבה המושגית הלוגית וההיקשית ועל יכולת השיפוט ושיקול הדעת.

– האונה הקודקודית (פריאטלית): אזורים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט מישושי.

– האונה העורפית (אוקסיפיטלית): אזורים נרחבים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט חזותי.

– האונה הרקתית (טמפורלית):  אזורים באונה זאת מעורבים בעיבוד קלט שמיעתי.

תפקידי הניאו-קוֹרְטֶקְס.

ניתן לראות בניאו-קוֹרְטֶקְס מעין מרכזיית עצבים מסועפת המקשרת כל מושג-פרימיטיבי המגיע אליה למכלול הֶקְשֶרִים, משמעויות וזיכרונות רלוונטיים.

המדובר הוא במכלול סמלים חזותיים ושמעיים, אישיים ותרבותיים, פורמאליים ואידיוסינקראטיים[16]. כך מתקיים תהליך בו מתעבים ומשתכללים המושגים שלנו ממושגים-פרימיטיביים למושגים-בְּשֶלִים.

הניאו-קוֹרְטֶקְס בנוי כולו מחומר קוֹרְטֶקָלִי רשתי ואפור.

בכך לא מתקיימת בתוכו יותר הבחנה דיכוטומית מבנית כגון זאת המתקיימת במוח היונקי בין מרכזי-עיבוד הביניים (ההִיפּוֹקָמְפּוּס והאֶמִיגְדָלָה) לבין הקוֹרְטֶקְס היונקי הקדום.

הדבר מקנה לניאו-קוֹרְטֶקְס יכולות שלא היו קיימות במוחות הפרימיטיביים יותר כגון עיבוד מוּשָגִי רב-שלבי.

כל ההכרה, הסימול, החשיבה, התפיסה והמודעות האנושית נעוצים כנראה בניאו-קוֹרְטֶקְס והוא מאפשר עיכוב תגובה, הפעלת שיקול-דעת ותכנון על סמך מידע מצטבר.

גולת הכותרת שלו היא יצירת כלים מושגיים בשלים ומסומלים ושימוש מושכל בהם.  זהו הדבר שהקנה יתרון הישרדותי עצום לבני מיננו.

מבנה זה מאפשר עיבוד רב-שלבי ונרחב של מושגים שהוא מורכב, רב ממדי  ומתוחכם.

תהליכי החשיבה שלנו מתבססים לא רק על זהות או הנגדה בין מסלולים עצביים המייצגים מושגים אלא גם על דמיון או שוני ביניהם.

הניאו קורטקס אחראי אם כן לשינוי המוחי הגורלי אשר הפך אותנו במהלך השנים לבעלי תפקודי-על אשר לא נודעו כמותם קודם לכן ואשר בזכותם הפכנו תוך כ- 100 אלף שנים מהומו ארקטוס להומו-ספיינס. בתקופה זו החלו להתפתח המושגים הסמליים הראשונים, הכלים התרבותיים הראשונים, יכולות הלמידה, התכנון והחשיבה.

יחד איתם התפתח  הקומפלקס רב המשמעויות והדקויות של המושגים המסומלים והמשפטים המדוברים והפורמאליים.

[1] דנדריטים –  יחידות הקלט של הנוירון, מחובר לסומה.

[2] סומה –  גוף התא המכיל את הגרעין ואת רוב המנגנונים האחראים לתהליכי-החיים בגוף התא.

[3] אקסונים –  יחידת הפלט של הנוירון.

[4] תָלָמוּס (רמה) –  צביר נוירונים גדול המורכב ממספר גרעינים. התָלָמוּס הוא מעין תחנת ממסר חושית.

הוא אחראי על עיבוד מידע חושי (כגון, תחושת חום, כאב, מגע וכיו"ב, למעט המידע מחוש הריח) וקשבי ועל העברת המידע הלאה אל קליפת המוח.

התָלָמוּס מבצע עיבוד ראשוני ביותר של המידע התחושתי וממיין אותו אל האונות השונות.

בנוסף, התָלָמוּס אחראי על דחף השינה. ייתכן שיש לתָלָמוּס תפקיד גם בזיכרון לטווח ארוך.

[5] רשתית העין (retina) – השכבה הרגישה לאור, המרפדת את החלק הפנימי של העָיִן. החלק החיצוני שלה, הקרוב לדמית, מכיל צבענים שמונעים מעבר של אור. החלק הפנימי, הסמוך לחלל גלגל העָיִן, מכיל תאים רגישים לאור – חרוטים וקני-עין, וסיבי עצבים הקשורים אליהם. מספר גדול של חרוטים מרוכז בשקע שברשתית בחלק האחורי של גלגל העין, שנקרא פובאה (הכתם הצהוב).

[6] גָנְגְלִיוֹן – הוא צביר תאי-עצב המשמש כתחנת ביניים בין האקסון של העצב המגיע מהמוח או מעמוד השדרה לבין נוירון נוסף שישלח אקסון לאיבר המטרה.

[7] אקסיטטורי –  הוראה לבצע פעולה.

[8] אינהיביטורי –  הוראה לא לבצע פעולה.

[9] מערכת ווסטיבולרית – מבנים באוזן הפנימית המבחינים בתנועה ובשינויים בתנוחת הראש. למערכת זאת יש תפקיד חשוב בשמירה על שיווי המשקל, היציבה וההתמצאות במרחב. אי תקינות במערכת זאת, יכולה להתבטא בהימנעות (הנובעת מרגישות יתר) מגירויים ווסטיבולריים (כמו סחרור, נדנוד, קפיצה וכיו"ב), או לחילופין בעיסוק יתר (הנובע מתת-רגישות). המערכת הווסטיבולרית לוקחת חלק חשוב בתהליך של אינטגרציה סנסורית.

[10] בלוטות אנדוקריניות – בלוטות שמייצרת הורמונים ומפרישות אותם ישירות (לא דרך צינור) אל מחזור הדם. בגוף האדם, הבלוטות האנדוקריניות הן בלוטת יותרת המוח (=היפופיזה), בלוטת האצטרובל, בלוטת התריס (תירואיד), יותרת בלוטת התריס (=פאראתירואיד), בלוטת התימוס (=הרת), יותרת הכליה (= אדרנל), השחלות, האשכים, השליה והלבלב. הבלוטות האנדוקריניות לוקחות חלק בוויסות תהליכים, ריכוז חומרים ופעולות וויסות אחרות והן למעשה 'מפעילות' רקמות או איברים ספציפיים בגוף.

[11] בלוטות אקסוקריניות – מפרישות את תכולתן דרך צינור שנפתח לתוך איבר אחר או אל משטח אפיתלי. ההפרשה יכולה להיות פשוטה או מורכבת, דרך צינור יחיד או הסתעפות של צינורות. דוגמאות של בלוטות אקסוקריניות הן בלוטות הזיעה, בלוטות חלב, בלוטות הדמע ועוד.

[12]אינסטינקט – סדרת פעולות קבועה המתוכנתת עוד מהלידה, ויוצאת בדרך-כלל אל הפועל, אלא אם קיים דבר המונע אותה.

[13] נירוטי – אדם הסובל מניורוזה. לרוב אדם זה סובל במידה מסוימת מדיכאון, חרדה, העדר רגשות, ביטחון-עצמי נמוך ו/או אי-יציבות רגשית.

[14] דחף –  הנטייה והרצון לבצע פעולה מסוימת.

[15]אגנוזיה (ביוונית, העדר ידע) – חוסר יכולת להכיר עצמים, קולות, ריחות או צורות שאינו נובע מפגם כולל בחושים או בזיכרון.

[16] אידיוסינקראטי – אירוע או דבר ייחודי ומיוחד לפרט או למצב מסוים. בדרך-כלל הוא גם שונה מהמקובל או  השכיח.

מהפכת המידע כמעצבת נורמות של אידיאלים תרבותיים.

במאמר זה נפרט את הסיבות לכך שמהפיכת המידע עודדה חלק ניכר מאיתנו לבחור בהשפעת המדיה התקשורתית לסוגיה באידיאלים שטחיים,ריקניים וחסרי תוכן וזאת על חשבון התפתחות ערכית ואינטלקטואלית מעמיקה ובוגרת יותר.לעומת זאת שימוש נבון ומושכל בשפע המידע הזמין לנו עשוי לתרום לרווחתנו ולצמיחתנו האישיותית והאינטלקטואלית.

כמעט לכל אחד מאיתנו ישנם אידיאלים מסוימים ,חלומות ותקוות אליהם אנו שואפים.אידיאלים אילו עשויים להעניק לנו תחושת ערך או עליונות ולעיתים אף להוסיף טעם ומשמעות לחיינו.בזכותם אנו מוצאים לעיתים את יעודנו בחיים ואת הדרך הייחודית בה נבחר בכדי לתרום לחברה בה אנו נמצאים ולערכים היקרים לנו.

אידיאלים אילו גם עוזרים לנו לחוש גאווה וסיפוק ,ולעיתים הם מעניקים לנו תחושה שאנו בעלי ערך ומקום ייחודי בעולם.

ניתן לכנות חלק ניכר מאידיאלים אילו גם בשם אידיאלים נרקיסיסטיים, שכן הם משרתים בין השאר גם את תחושת הערך והחשיבות העצמית של האוחזים בהם.

מקובל לחשוב כי מהות האידיאלים האלו קשורה ברמתו האישית של האוחז בהם הן בהיבט המצפוני ערכי והן בהיבט האינטלקטואלי וההכרתי. ישנם אנשים שבוחרים באידיאלים שלהם ופועלים להשגתם באופן מודע ושלם וישנם לעומתם אנשים רבים אחרים שפועלים להשגת משאלותיהם הנרקיסיסטיות הפחות ערכיות וחכמות מתוך חוסר מודעות יחסי.

כך קורה שתוך כדי כך שהם מנסים לממש את שאיפותיהם הנרקיסיסטיות הם עלולים לפגוע בעצמם או בסובבים אותם.

לדוגמא,ישנם הרואים בנועזות אידיאל מרכזי ופועלים בדרכים מסתכנות ואף חסרות שיקול דעת בכדי להפגין את נועזותם. הדבר יכול להתבטא בנהיגה פרועה בכביש,ביצירת קשרים מיניים לא מבוקרים או בכל תחום אחר שכרוך בהסתכנות ובהפגנת נועזות.

בתוך קבוצה זו ניתן לכלול גם את קבוצת האקסהיביציוניסטיים (החושפניים). המדובר באנשים שנוהגים לחשוף את גופם ולעיתים גם פרטים אישיים ואף מביכים מחייהם האינטימיים והאישיים במגוון אמצעי תקשורת. החשיפה הנפשית היא לעיתים יותר טוטאלית ויותר מביכה מאשר החשיפה הגופנית ואפילו יותר מאשר החשיפה הגופנית המוקצנת והטוטאלית המופגנת על ידי שחקני הפורנו.

ישנם השואפים לעמדה של כוח ועליונות ואינם בוחלים באלימות כדרך להפגנת כוחם ועליונותם לעיתים הם משתמשים ב"יכולת" זו גם לצורך שוד או סחיטת רכוש. בקרב קבוצה זו נמצאים בין השאר בעלי הפרעת האישיות האנטי סוציאלית, אילו שבחרו בקריירה עבריינית. אנשים אילו עסוקים רוב חייהם במאבקי כוח וחיסול חשבונות ופוגעים זה בזה ולעיתים גם בחפים מפשע שנקלעים לסביבתם או הופכים קורבן למעשי פשיעתם.

במאמר קודם התייחסנו כבר לקבוצת הנרקיסיסטים המליגניים אשר מנסים להתגבר על רגשי הנחיתות והדיכאון שלהם באמצעות פגיעה באחר והשפלתו.גם הם בדומה לאנטי סוציאליים שואפים לעמדת כוח ועליונות מתוך הכנעת האחר והשפלתו . הם אמנם מעט יותר זהירים ומחושבים מבעלי הפרעת האישיות האנטיסוציאלית וזוהי הסיבה שהם משתדלים שלא לעבור על חוקים עיקריים בדרך לפגיעתם באחר.מלבד זאת רב הדמיון בינם לבין האנטיסוציאליים.בקרב אנשים מסוג זה אין לרוב את מידות החמלה והרחמים המאפיינות אדם רגיל: כאשר טיפוסים אילו נתקלים באדם אשר נראה להם כחלש או נאיבי הדבר לא מעורר בהם רגשי חמלה ואמפטיה,אלא דחפים תוקפניים וסדיסטיים והם לרוב יפעלו בכדי לפגוע בו.

ישנם כאילו שנאחזים באידיאל הדוניסטי ושואפים לחיים מהנים ככל האפשר.הדבר יכול להתבטא  בקניית בתים מפוארים,בהשקעת סכומי עתק בטיולים,מלונות ובילויים יקרים ,באכילת מאכלים מיוחדים ,בלבישת בגדים יפים ויוקרתיים או בהתנסויות מיניות מגוונות וחריגות. לעיתים השאיפה להנאה גוררת גם התמכרות לסמים,הימורים או סקס ולכן ניתן לעיתים לכלול  בקבוצה זו גם את חלק מאילו שסובלים מהתמכרויות למיניהן.

ישנם כאילו ששואפים לעושר כלכלי ורואים בו את חזות הכול. במקרה הזה העושר מסמל בעיקר כוח ועוצמה שמזינים את הערך העצמי. אנשים מסוג זה מנסים להגדיל את עושרם והשפעתם גם כשהם צוברים סכומים שהם בהרבה מעבר לנדרש להם ואפילו לנכדיהם.לעיתים הם אפילו מסתבכים עקב כך בחובות עצומים או בחשדות פליליים.הדבר ממחיש כי עיקר השאיפה שלהם אינה לביטחון כלכלי בלבד אלא להרבה יותר מכך .המדובר הוא כנראה ברעב שאינו יודע שובע לכוח,עוצמה והשפעה.

חשוב לנו להדגיש שאנו רואים בחתירה לאידיאלים נאורים התנהגות שהוא חיובית במהותה. חתירה לחוכמה, ידע, מודעות ותובנה ,יצירה של דברים חדשים,התפתחות אישית ובריאות היא זו שקידמה ועדיין מקדמת את התפתחותנו והתקדמותנו כפרטים וכחברה. בלעדיה היינו כנראה נשארים כבולים לאורח חיים פרימיטיבי ונחשל. הבעיות שנובעות מחתירה לאידיאלים נוצרות לטעמנו רק כאשר האידיאלים הנבחרים הם מזיקים,מנוונים והרסניים.

ישנם הרואים בחיים פרימיטיביים מתכון לאושר ומסתמכים על כך שבמדינות נחשלות האנשים מדווחים על רמה גבוהה יותר של אושר,או שבטיול למדינות אילו ניתן לעיתים לחוות יותר שלווה שנובעת מהפסקת המרוץ היום יומי אחר ערכי החברה המתועשת.

לדעתנו,בחינה מדוקדקת קצת יותר של איכות החיים במדינות נחשלות יכולה להוכיח כי איכות החיים שם ירודה בהרבה מאשר במדינות מפותחות ומתקדמות. במקרה זה נעדיף להסתמך על מדדים אובייקטיביים כגון תוחלת חיים,בריאות ומידת העניין בתחומי עיסוק ופנאי מאשר על דיווחו של תושב מקומי זה או אחר שיתכן גם שהיה מסומם בשעת עריכת הסקר.. בהקשר זה חשוב לזכור כי הגדרות האושר מאוד משתנות בין התרבויות והעמים השונים וכך גם התנאים הבסיסיים להשגתו. אם כן,מושג האושר הוא מושג חמקמק ובלתי מוגדר כמעט כמו המושג אהבה,למשל.

כאשר מדובר על חתירה לאידיאלים ומטרות בחיים,חשוב להתייחס גם למאפיין של הסבלנות והשקעת הזמן שמוכן האדם להשקיע לצורך התפתחותו האישית וצמיחתו. האדם החכם והזהיר מבין שנדרשים השקעה מרובה ,סבלנות רבה ותהליך מתמשך בכדי להתפתח ולהגיע לכלל מימוש שאיפות ואידיאלים. האדם האימפולסיבי והלא בשל מצפה להשיג את הכול מהר,באופן שטחי ותוך השקעת מאמץ מינימאלי.

מערכת החינוך אמורה לטעמנו לחנך את הנכנסים בשעריה להומניזם, התעמקות, יצירתיות, סבלנות וסובלנות. אין עוררין על כך  שהיא כיום אינה מיישמת את יעודה. נראה כי מוסדות החינוך של היום החל מבית הספר היסודי ועד למוסדות להשכלה גבוהה הפכו להיות מאוד תכליתיים ומטרתם העיקרית היא להכין את התלמיד אל הבחינות השונות.

הרחבה,העמקה,חינוך ודיון ערכי הפכו למיטב ידיעתנו כבר מזמן לעניינים שבשוליים במערכת החינוך. ספרי הלימוד מכילים יותר תקצירים ותרגילים שדומים ככל האפשר לבחינות וכל זאת במטרה לחסוך בזמנו של התלמיד ולאפשר לו להתכונן לבחינות השונות באופן שהוא עד כמה שיותר ממוקד וממצה. רוח התקופה מכתיבה גישה תכליתית וממוקדת מטרה. המטרה בדרך כלל איננה התפתחות וצמיחה אישית,אלא הצלחה שנמדדת בכושר השתכרות,סטאטוס וכיו"ב.

גם עיסוקי שעות הפנאי,שעשויים היו לעודד יותר להעמקה וחשיבה אינם מעודדים את רובנו לכיוון צמיחה ויצירה ואפילו להיפך. הסיבה לכך אינה נעוצה בכך שבני נוער ומבוגרים אינם חשופים מספיק למידע. המצב השכיח כיום הוא אפילו הפוך. זוהי אולי התקופה הראשונה בהיסטוריה בה כל אחד מאיתנו חשוף לעודף מידע. בעבר אנשים נאלצו להשקיע מאמץ וכסף בכדי להיחשף לחומר בידורי,חינוכי או אינפורמטיבי מתאים. מידע זה נותר חסום לגבי חלק ניכר מאילו שהיו חסרי אמצעים ורובם סבלו עקב כך מתחושות תסכול,ריקנות ושעמום.

המצב כיום הוא כזה שרוב רובנו כמעט ואיננו  נתונים  למצבי ריקנות ושעמום הנובעים מהיעדר חשיפה לאינפורמציה. יתרה מכך  לגבי רבים מאיתנו מוקד הקושי הוא אפילו הפוך מזה: אנו חשופים לאוטוסטראדת מידע שזורם אלינו באופן מתמיד וחייבים להחליט כיצד נתארגן אל מול ריבוי האינפורמציה שזורמת אלינו דרך ערוצים רבים במקביל. כמעט כולנו חייבים לקבל החלטה כיצד נשתמש בזמננו בתבונה אל מול הצפת המידע שהפך לזמין ומגוון כל כך. ניתן לומר כי המהפכה שעוברת עלינו בעשורים האחרונים איננה רק מהפיכת ההיי טק והמדיה האלקטרונית שזמינה כבר כמעט לכול.המהפכה שעברנו בעשורים האחרונים היא בעיקרה מהפיכת המידע.

 ניתן  להשוות מהפיכה זו למהפכה התעשייתית:בעקבות המהפכה התעשייתית השתפר הייצור פלאים ונוצר שפע יחסי במוצרי מזון באירופה ובמדינות המתקדמות והמפותחות. מי שנהנה משפע זה היו  במדינות אילו בעיקר חלק מבני המעמד הנמוך ובני מעמד הביניים שסבלו לפני המהפכה לעיתים מזומנות מחרפת רעב.

נראה כי האינסטינקט הראשוני של חלק ניכר מהאנשים שסבלו ממחסור מסוג זה היה לצבור מזון הן בביתם והן בגופם באמצעות רכישת יתר של מוצרי מזון ואכילת יתר. התופעה שקדמה לכך של חוסר תזונה ומחלות שונות שנבעו ממנה הפכה לנדירה ופחתה באופן משמעותי. במקומה החלה להתרחב בהדרגה התופעה של השמנת היתר שהביאה איתה בעיות ותחלואים שונים. גם כיום אחוזי בעלי משקל היתר במדינות מסוימות ,ארה"ב  למשל,הם גבוהים ביותר.

 הבעיה של אכילה בלתי מבוקרת הייתה אמנם בעבר בעיקר בעייתם של אילו שסבלו  מעוני או ממנטאליות של עוני, אך כיום היא קיימת כמעט בכל בית.אנו מוקפים בשפע של מוצרים טעימים ומפתים וחייבים להחליט אילו מהם נאכל ועל אילו מהם נוותר. במידה ונוותר על מוצרים מסוימים אנו עדיין חייבים להחליט באילו תחליפים נשתמש שכן יצר האכילה הוא חזק ביותר. חלק מהאנשים שיש להם מודעות ואמצעים מתאימים  מקפידים יותר בנושא האכילה וכבר לא צוברים שלא לצורך עתודות אנרגיה לעת צרה.הם מקפידים יותר לרכוש מזון בריא ודל בקלוריות מתוך ההנחה שבמידה ויידרש תמיד יהיו להם אמצעים מספיקים בכדי לרכוש מזון מתאים. חלק מאנשים אילו  גם מקפידים בדרך כלל על אורח חיים ספורטיבי שנחשב כיום יותר ויותר לתנאי כמעט הכרחי לאיכות חיים גבוהה. מודעות והרגלים אילו התפתחו בהדרגה רק בשנים האחרונות.

במקביל התפתחו ארגוני צרכנות ונורמות שמחייבים את היצרנים לפרט את המרכיבים התזונתיים במזונות המשווקים,את כמות הקלוריות ואת כמות המרכיבים מסכני הבריאות כגון שומן רווי, כולסטרול,חומרים החשודים כמסרטנים וכיו"ב.

לעומת זאת נראה כי רוב הציבור עדיין מתקשה להתארגן אל מול מהפיכת המידע. בתחום זה אנשים רבים מנסים  להיחשף למידע רב ככל האפשר מבלי להפעיל בקרות מתאימות לגבי איכות ומהימנות המידע הנקלט. השאיפה המקובלת היא שמידע זה יהיה עד כמה שאפשר שטחי וקליט בכדי שתתאפשר קליטת כמות מרבית ממנו . קיימת אפילו העדפה למידע קצר ופשטני.

הצלחה בהפצת המידע ובהנחלת מסר איננה מתבטאת כיום בעומקו או במידת השפעתו התרבותית. ההצלחה מתבטאת כיום ברייטינג,משמע במספר הצפיות וכמות החשיפה לה זוכה המידע. רוב מפרסמי המידע אינם מחפשים קהל איכות,אלא מנסים לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. ההנחה של מפיצי המידע היא שכך קהל היעד יהיה שבע רצון יותר וימליץ על המידע גם לחבריו.נובע מכך שאם אתה רוצה לפרסם קליפ שיגיע אל כמה שיותר אנשים דרך היו טיוב ויזכה להרבה "לייקים",רצוי שתהיה חתול שמנגן על פסנתר או נער קוריאני שמן שיודע להניע את הישבן בתנועות מעוגלות… רצוי גם שאורך הקליפ לא יעלה על שתי דקות. אם המדובר במסר מילולי רצוי שהוא יתמצה ב"ציוץ" ולא מעבר לכך. במקרה שענית על תנאים אילו ההצלחה כמעט ומובטחת מראש.

גם תגובות הצופים והתייחסויותיהם הופכות להיות יותר ויותר רדודות ושטחיות,הם אמורים להגיב בתגובת "לייק" או בתגובת חוסר הסכמה ולא הרבה מעבר לכך. לעיתים הם מגיבים בטוקבקים אנונימיים .עצם צפייתם בתוכן היא זו שנמדדת וקובעת את דירוג הצפייה, הרייטינג. בכל מקרה מה שקובע בדרך כלל את הצלחת התוכן המפורסם איננו העומק שלו או איכותו אלא יכולתו להיקלט ולהתחבב על ידי מספר גבוה של צופים בתוך פרק זמן קצר.

גם הטלביזיה הולכת כיום לכיוון של השטחי והסנסציוני. תכניות הריאליטי מככבות אצלנו ובמדינות אחרות כבר מזה שנים. הסיבה לכך היא שהן דורשות לשם הכנתן השקעת משאבים קטנה יחסית. אין בהן תכני איכות מורכבים והן מיועדות לקהל יעד רחב ביותר.ברוב התכניות האלו ישנה תחרות כלשהי בין המתמודדים, בחלק מהתכניות ההתמודדות העיקרית היא על אהדתו ותשומת לבו של הקהל. לעיתים דרגת החשיפה הגבוהה יחד עם תנאי לחץ לא פשוטים שיוצר פורמאט התכנית גורמים לחלק מהמשתתפים להיכנס למצבי הפרעת הסתגלות ,משבר וחרדה. בחלק מהתכניות מצרפים לצוות המנחים פסיכיאטר שמספק לעיתים למשתתפים המעורערים והמתקשים תרופות הרגעה ותרופות נוגדות דיכאון. הנזק הנפשי הנגרם לחלק מהמשתתפים הוא כנראה ממשי ונמשך לעיתים גם לאחר צילומי התכנית ומה שמקל עליו לעיתים הם כספי הפיצויים הנתבעים לעיתים  על ידי חלק מהמשתתפים לאחר שידור התכנית…

תופעה נוספת הקשורה לתכניות הריאליטי היא שבכדי לשמר את עניין הצופים הן הופכות להיות בוטות ופרובוקטיביות יותר יותר.כך רמת האלימות והתכנים המיניים המפורשים והבוטים עולה בהן בהדרגה.כבר כיום ניתן לצפות בחלק מהתכניות בעירום מלא, והכיוון המסתמן בארצות מסוימות הוא לכיוון הפורנו הרך אם לא מעבר לכך. מתלוות לכך קטטות מילוליות שלעיתים אף גובלות בעימותים פיזיים והכול כמובן משודר בפריים טיים ולעיני הילדים ובני הנוער. הדבר מזכיר במידה מסוימת את קרבות הגלדיאטורים,סוג הבידור שהיה מקובל בקולוסאום ברומי העתיקה בימי ניוונה וטרם שקיעתה והתפוררותה. בימים קדומים אילו היה חשוב לקיסר לספק להמונים "לחם ושעשועים" בכדי להשכיח מהם את מצוקותיהם הכלכליות והאחרות.כיום המטרה אמנם שונה-לעודד צרכנות וצפייה בפרסומות ,אך האמצעי דומה.

מה שבולט הוא שאנו נמצאים כיום בתרבות תקשורתית שמעודדת שטחיות, רדידות, בוטות, חוסר עידון ובושה, חוסר סבלנות וצורך בסיפוקים מידיים. מי שמושפע בעיקר מכך הם ילדים שצופים בכוכבי הריאליטי ורואים בהם דמויות חיקוי,הערצה והזדהות. נובע מכך שלמרות ההתקדמות הטכנולוגית המרשימה שמאפיינת את תקופתנו אנו נמצאים כיום במציאות תרבותית שהיא הרבה פחות עמוקה ומתקדמת מאשר זו שהתקיימה למשל בשלהי המאה השמונה עשרה. המכשירים האלקטרוניים שלנו מתקדמים כל הזמן רק קדימה בקצב מטאורי בעוד שחלקנו  נסוגים לאחור בהיבט הרוחני והתרבותי.

נראה שרצוי היה מאוד לשנות את אופייה של המדיה התקשורתית ובעיקר הטלביזיה כדרך לעידוד הציבור להעמקה,חשיבה יצירתית ותרבותיות. הדבר יכול לתרום גם ליתר עידון,סבלנות וסובלנות במכלול תחומי היום יום.נשאלת השאלה מה יוכל להוביל לשינוי המיוחל בתחום זה?

נראה שנאיבי יהיה לצפות שחברות ההפקה והיזמים בתחום המדיה התקשורתית יחליטו לשנות כיוון מתוך הבנת הנזק הנגרם עקב כך לקהל הצופים ובייחוד בני הנוער. המצב כיום הוא כזה בו הם מוקיעים התנהגות בוטה מסוג זה ובו בזמן עדיין מאפשרים לה להתקיים על המסך. אם הם יבטלו מראש את הסיכוי לתכנים כאילו הדבר הרי יוביל אותם לירידה ברייטינג ולהפסד של רווחים כספיים קלים. גם יצרני הטבק,האלכוהול והסמים לא הפסיקו מעולם ליצר את החומרים המזיקים ביזמתם. נראה שהמניע שלהם היה תמיד רצון לרווחים קלים מהול בציניות,וזה עמד מעבר לשיקולים מוסריים או אחריות חברתית וציבורית.

ישנו אולי סיכוי שלחץ צרכני וציבורי המבוסס על ידע וחשיבה מעמיקה יוביל למדיניות של שינוי ברמת העידון של התכנים הבוטים ולתמהיל נכון יותר של תכניות. בדומה לכך לחץ צרכני הוביל לשינוי במדיניות שיווק ופרסום הטבק ושינוי במדיניות השיווק של מוצרים שעלולים לפגוע בבריאותנו הפיזית. נראה שלחץ זה עשוי להפוך לאפקטיבי רק לאחר למידה,מחקר ושינוי אווירה ארוכים. חשוב גם לזכור כי להבדיל ממחקרים וידע הקשורים להשפעות על בריאות פיזית שסייעו בקמפיינים הבריאותיים, הרי שכאן ההשלכות של המדיה התקשורתית על הבריאות הנפשית ועל רמת ההתפתחות התרבותית והרוחנית הן הרבה פחות ברורות ,חד משמעיות וניתנות להמחשה ולכימות.

ניתן להשוות זאת לטרנד האקולוגי: אנו יודעים כי האדם מזהם את האטמוספרה בגזים רעילים שונים ובגזי חממה שפוגעים ללא ספק בבריאותנו ומעלים את התחלואה בסרטן . אנו יודעים גם כי העולם נמצא בשנים האחרונות במגמת התחממות מתמדת ומסוכנת שעלולה להוביל לאסונות אקולוגיים שרק את חלקם נוכל לשער. למרות זאת מתקיים עדיין ויכוח ער האם אכן גזי החממה הם אילו שגורמים להתחממות. ברור הוא שויכוח זה מושפע גם מאינטרסים כלכליים ומשיקולים של נוחות הן של יצרני המכוניות והדלק והן של הצרכנים שחוששים משינוי. יחד עם זאת לא ברור מתי מדינות או איגודים גדולים יחליטו שבנושא זה שחשוב כל כך לעתיד כדור הארץ לא לוקחים יותר סיכונים והימורים. המסקנה המתבקשת תהיה שצריך לקבל החלטות אמיצות וכואבות בדבר שינוי מדיניות השימוש במאגרי האנרגיה גם אם לטווח הקצר הדבר יהיה כרוך בחוסר נוחות ואפילו הפסד כלכלי.

בינתיים כל עוד לא נוצר עדיין שינוי במדיניות התכנים של רשתות התקשורת חשוב שכל אדם ישקול בהקשר זה של צריכת מידע את שיקוליו האישיים ואת טובת ילדיו ובני ביתו. עלינו להבין כי המשאב היקר ביותר שעומד לרשותנו הוא הזמן. עלינו להשתמש במשאב זה בתבונה ולהבין כי הזמן העומד לרשותנו הוא קצר ומוגבל. כל דבר שאנו עושים בא על חשבון דברים אחרים שיכולנו לעשות ומשפיע על מכלול התפתחותנו ובריאותנו. בדומה לכך שאנשים אומרים לעצמם כיום שהם לא רוצים לבזבז את כמות הקלוריות המותרת להם לצריכה יומית על מאכלים חסרי ערך ומזיקים, או שאינם רוצים לנצל את קצובת הקפה המומלץ להם לשתיה על קפה סתמי וחסר איכות, כך רצוי גם שהם גם ישקלו את נושא ההיחשפות למידע והעיסוק היומי באינפורמציה לסוגיה.

היחשפות מופרזת והתמכרות למידע סתמי וחסר ערך אינטלקטואלי ואפילו משחקי מחשב דומה לצריכה לא מבוקרת של חטיפים ממכרים וחסרי ערך תזונתי. צריכה מסוג זה תגרום בסופו של דבר להרגלי צריכה מזיקים ומעוותים ולפגיעה בריאותית. התמכרות לאתרי אינטרנט מסוימים ולרשתות חברתיות עלולה גם לצרוך את רוב שעות היום ולבא על חשבון קשרי חברה ופעילויות שעות פנאי כגון עיסוק בפעילות גופנית. בקרב המתמכרים לרשתות החברתיות ישנם בהקשר זה רבים שאינם מבינים את משמעות המונח "יותר מדי אינפורמציה". הם מתארים כל פעולה שעשו במהלך היום ואפילו מצלמים את ארוחותיהם. טוב שאינם משדרים עדיין גם תמונות מחדר השירותים…

חשוב להדגיש כי הגישה שלנו אינה נוקשה או סגפנית: אין אנו טוענים חלילה כי יש לצפות אך ורק בערוץ האקדמי או בערוץ המדע.ניתן כיום בהחלט להיחשף לסדרות דרמה וקומדיה איכותיות ביותר,ניתן גם למצוא תכניות ריאליטי מסוימות שהן בהחלט מרתקות ומעניינות. הכול תלוי במינון ובאיזון בין תחומי צריכת המידע ועיסוקי הפנאי השונים.

בדומה לצריכת מזון גם כאן כל אחד יכול לבנות לעצמו את התמהיל המתאים לו ביותר. בתמהיל זה יש מקום גם ל"ממתקים וקינוחים" למיניהם. מה שחשוב הוא להיות מודע לכך שצריכה מידע בהחלט משפיעה על צמיחתנו האינטלקטואלית והרגשית. תמהיל נכון יאפשר לנו להתפתח ,לצמוח ולהפיק ממנו הנאה ותועלת. תמהיל לא מאוזן עלול לפגוע בהתפתחותנו הרוחנית ובבריאותנו הנפשית. יתכן ואנו המבוגרים מעט יותר מחוסנים בהיבט זה,אך לילדים ולבני הנוער ישנן הרבה פחות בקרות על התכנים הנצרכים וגם פחות משמעת אישית ולכן ההשפעה המזיקה עליהם עלולה להיות משמעותית הרבה יותר.

הטפה מוסרית או תוכחות אינן משפיעות בדרך כלל על ילדים ובני נוער.לעומת זאת  הסבר בדרכי שכנוע הינו יעיל במקרים רבים.רבים מבני הנוער עברו לתזונה בריאה ומסודרת יותר לאחר שהבינו והפנימו את חשיבותה. רבים הם גם בני הנוער שעוסקים כיום בפעילות גופנית לסוגיה. הסבר בהיר ופשוט בדבר ההשפעות וההשלכות של צריכת מידע מאוזנת ונכונה יוכל להוביל למודעות רבה יותר גם בהיבט של צריכת מידע.למודעות זאת חשיבות רבה לגבי יכולתנו להפיק תועלת מרבית מהמידע העצום שנגיש כיום לרשותנו.

מידע זה משול לחרב פיפיות,באם לא נדע כיצד להתמודד איתו הוא יגרור אותנו לכיוון ניוון ,הדוניזם והתמכרות.במידה ונלמד לעשות בו שימוש מושכל הוא יתרום לצמיחתנו ורווחתנו.

שאלת הגוף והנפש – סקירה היסטורית ונקיטת עמדה

שאלת הקשר בין הגוף לבין הנפש העסיקה את הפילוסופים במשך דורות רבים.

הגוף מיצג את הצד החומרי והפיזי בישותנו,כולל איבר חשוב ביותר שהוא המוח.

הנפש מייצגת את מכלול הפעילויות המנטאליות שלנו:הכרה,מודעות,חשיבה וקליטה חושית.

היו פילוסופים שסברו שהנפש היא ישות אוטונומית בפני עצמה  השונה מהותית מן החומר,והיו שסברו כי הנפש היא תוצר לוואי של פעילות המוח,משמע תוצר של פעילות חומרית ואטומית כלשהי.

במאמר זה ננסה להעלות בקצרה את הגישות המרכזיות בנושא ולהביע עמדתנו בנושא.

3.1 הגישה המֶכָאנִיסטית

אלה מאיתנו המאמינים בקיום הנפש, מאמינים כי מכלול הפעולות המנטאליות שלנו מתבצעות באמצעות ישות מסתורית הקיימת בתוכנו ונקראת נפש.

בעלי הגישה המֶכָאנִיסטית, מניחים את ההנחה המטאפיסית שכל פעולה בטבע נעשית מתוך יחסי-גומלין פיסיקליים, כגון דחיפה מֶכָאנִית של אטומים.

בעקבות מחלוקת זו, מעסיקות השאלות הבאות את הפילוסופים:

– האם בעולם מֶכָאנִי זה של אטומים וחלקיקים אחרים ודחיפות ביניהם, אשר יוצרים לכאורה את כל עולם התופעות הסובב אותנו, יש מקום למונח כה מעורפל ובלתי-ברור כמו נפש?

– כיצד יכולה הנפש להשפיע על הגוף, וכיצד יכול הגוף להשפיע על הנפש?

– האם יתכן קיומה של הנשמה (נפש) בתוך עולם שלכאורה כולו פיסיקלי?

3.2 הגישה הדואלית

רנה דֵקַרט (1596÷1650)שניסה להתייחס לשאלות אלו במאה ה- 17 היה אסנסיאליסט[1]. רעיונותיו הפיסיקליים נשענו על רעיונות אינטואיטיביים, כמו הרעיון שהגדיר את מהות הגוף כבעל נפח חללי. כרציונאליסט דקרט האמין כי  מהימנות האינטואיציה שלו לגבי החומר כמו גם לגבי הנשמה, אמורה להיות נתמכת ע"י תובנות אינטואיטיביות שניתנו לו ע"י האֵל.

דֵקַרט הגדיר גוף כעצם בעל נפח חללי ואת הנשמה הוא הגדיר כעצם חסר נפח חללי.

דֵקַרט לא הצליח להסביר כיצד הנשמה, מהות חסרת נפח, יכולה להשפיע על החומר המצוי בנו, דהיינו לגרום לתנועותינו, תגובותינו וכיו"ב.

בכל אופן דקרט היה דואליסטי, משמע האמין שישנן שתי ישויות (גוף ונפש) נפרדות באופן מהותי.

דקרט טען גם טענה מוזרה לטעמנו והיא שבנו בני האדם מתקיימת נפש ואילו בשאר בעלי החיים היא אינה מתקיימת והם פועלים על בסיס חומרי בלבד.

3.3 הגישה הפרלליסטית

הפרלליסטיים (אילו שרואים בגוף ובנפש ישויות מקבילות) פתרו את הפרדוקס הנעוץ בהשפעה הדדית של שתי ישויות השונות לכאורה מהותית בדרך אחרת. הם טענו שכל דבר בטבע: החלק החושב והחלק המֶכָאנִי הם השתקפויות שונות של אותה ישות שהיא האֵל (או האצלת האֵל) המתגלמת בכל יצור חי. לכן, מאחר ששניהם השתקפות של אותו דבר, אזי תיתכן בהחלט השפעה הדדית ביניהם.

גודפריד לייבניץ (1646÷1716)היה חדשן בתחום זה והוא יצר תפיסת עולם פרללי סטית (מקבילית) הכורכת בקרבה פנתיאיזם (הימצאות האֵל או חלקים נאצלים ממנו בכל מקום ביקום).

בספרו "המונאדולוגיה", לייבניץ טען שהיקום כולו מורכב ממונאדות. אלה הם החלקים הבסיסיים של האֵל המרכיבים את כל היקום.

המונאדה היא סוג של ישות רוחנית אלוהית מואצלת בעלת קיום אוטונומי ואונטולוגי ומהווה יֶש רוחני אטומי המאופיין בפשטות. היא אינה תופסת מקום בחלל אך מהווה את היסוד לכל ה-יֶש-ים ביקום. המונאדה אינה יציר של הטבע והיא נוצרה ע"י האֵל. הטבע עצמו מסוגל ליצר רק תרכובות של המונאדה. ע"פ לייבניץ האטום והחומר כולו הם תרכובות שעשויות ממונאדות שמספרן אין-סופי. על פי גישה זו האטום אינו יכול לשמש כיסוד הבסיסי שאינו ניתן לחלוקה מאחר:

– שהחומר ניתן ממהותו לחלוקה עד לאין-סוף ולכן לדבר על אטום חומרי זה אבסורד.

– החומר הוא פאסיבי ממהותו ולכן בכדי להסביר את הדִינָאמִיקוֹת המתקיימות בטבע יש לדבר על יסודות רוחניים.

– מבחינה מטאפיסית קיימות רק המונאדות, החומר אינו ממשי אלא רק תוצר מוחשי והוא מהווה תופעה הנוצרת כתוצאה של הצטברות המונאדות.

– למונאדות אין חלקים אך יש להן איכויות: תפיסות (perception) והשתוקקויות (appetitions).

כך, לכאורה, לייבניץ פתר את בעיית הגוף והנפש בצורה שהיא לכאורה אלגנטית. לטעמנו, הפתרון אינו סביר בהיבט המטאפיסי (יש כאן ישות מיתולוגית דתית –המונאדה  שהיא מורכבת ובעלת יכולות מגוונות ובלתי מוסברות וכך היא אינה פשוטה, אינה סבירה ואינה חסכונית בהנחות יסוד, כפי שנדרש ממטאפיסיקה הולמת).

 

3.4 תֶיאוֹרִיָת הזהות

פּוֹפֶּר ואֶקֶלְס הציגו בספרם "העצמי והמוח שלו", את הגישות העיקריות שהיו מקובלות מאז ומתמיד בסוגיה זאת. הם גם הביעו את דעתם בבירור לכיווּן תֶיאוֹרִיָת הזהות. לפי תֶיאוֹרִיָת הזהות קיימת זהות בין התהליכים האלקטרו-כימיים המתרחשים במוח לבין התהליכים הנפשיים.

יוזמיה הגדולים של תֶיאוֹרִיָת הזהות היו: דֶמוֹקְריטוּס ואֶפּיקוֹרוּס וממשיכה המודרני הוא פּוֹפֶּר.

התפיסה המודרנית שנקראת גם כן תֶיאוֹרִיָת הזהות, דנה בישות המנטאלית כתצפית פנימית אינטרו-ספקטיבית[2] שאנו מבצעים לגבי תהליכים מוחיים פיזיולוגיים.

ע"פ תֶיאוֹרִיָת הזהות, הנפש פועלת דרך תגובות המערכת העצבית. פעילות המרכזים העצביים הגבוהים ומצבי-הנפש הם היינו הך. לפיכך, התהליכים הנפשיים שלנו מתבררים, כאשר אנו חוקרים אותם לעומק, כנגזרת של תהליכים אלקטרו-כימיים מוחיים.

בהתאם לתפיסה זאת, יש עולם של תהליכים המתחוללים בעולם הפיזי (עולם פיסיקלי).בנוסף לו  יש עולם נוסף של תופעות נפשיות, הנובעות מהתהליכים הנ"ל ונתפסות דרך תהליך אינטרו-ספקטיבי המתבצע לגביהם על ידינו באמצעות מנגנוני המוח (עולם מנטאלי).

עד כאן, אין כל בעיה העולה מיחסי-הגומלין בין שני העולמות. העולם הנפשי והעולם הפיזי יכולים לפעול באופן אוטונומי בתוך עולמות תוכן נפרדים, למרות שהמקור של שניהם הוא אחד וזהה. עולמות התוכן הנפרדים נובעים בין השאר גם  מדרכי-הסתכלות שונות על אותה התופעה עצמה המתבצעות על ידינו – דרך ההסתכלות האמפירית ודרך ההסתכלות האינטרו-ספקטיבית.

אין כאן תפיסה אפי-פנומנאליסטית[3], אלא תפיסה הטוענת שהעולם הנפשי הוא אמיתי באותה מידה כמו העולם הפיסי.

לכן, אנו יכולים להשפיע על התופעות הנפשיות דרך אמצעים אלקטרו-כימיים כגון נטילת תרופות פסיכיאטריות או טיפול בנזעי חשמל , באותה מידה שאנו יכולים להשפיע על הביוכימיה של המוח באמצעות חשיבת מחשבות ויצירת חוויות כפי שמתרחש ,למשל, במהלך פסיכותרפיה.

יש כאן אופני-תפיסה שונים של אותו דבר ממשי. לדעתנו, תפיסה זאת מאוּששת ואף תאוּשש בעתיד ממחקרים וניסיון קליני אשר יוכיחו את ההקבלה בין מדידות אלקטרו-כימי-פיזיולוגיות במוח לבין אינטרו-ספקציה של תהליכים מנטאליים.

מעבר לכך כבר כיום יש גוף ידע המאפשר, מחד לפתור בעיות נפשיות באמצעות תהליכים כימיים כגון טיפול בתרופות, ומאידך לשנות תהליכים כימיים במוח באמצעות טיפול בנפש. לדוגמא, טיפול בדיכאון אפשרי באמצעות פסיכותרפיה וכתוצאה מכך, נוצר באופן מוכח, שינוי בביוכימיה של המוח ובהרגשה כאחד. השפעות הדדיות מוכחות וברורות אלו, מהוות לכאורה תימוכין נוספים לתֶיאוֹרִיָת הזהות.

למרות האטרקטיביות של גישה זו שנראית כמעט כמובנת מאליה,יהיו עדיין כאילו שיאמרו שבעולם הממשי והאובייקטיבי קיים עדיין רק העולם הפיזיולוגי והחומרי ואילו הפעילות המנטאלית אינה אלא רק אשליה הנוצרת במוח כתוצאה מתהליכים פיזיולוגיים מסוימים.

3.5 הפרלליזם הלשוני

בין הגישות היותר מודרניות, קיימת גם גישת הפרלליזם הלשוני. הגישה מתקרבת לגישה המכאני סטית והמוניזם וטוענת כי יש רק מציאות אחת והיא פיזיולוגית, אך יש שתי שיטות ושתי שפות לדבר על עולם זה.

בספרם "העצמי והמוח שלו", פּוֹפֶּר ואֶקֶלְס מציעים לגישת הפרלליזם הלשוני את 3 ההנחות הבאות:

– בהיבט הלשוני מדובר בשני סוגים של שפה ,השפה האמפירית חומרית והשפה האינטרוספקטיבית נפשית המשמשות לתיאור אותה התופעה .

– מדובר בשתי תיאוריות שבאות לתאר את אותו עולם משותף, אשר כורכות שתי מערכות מושגים שהם משמעותיים רק בתוך ההקשר התיאורטי שלהם.

– כיום, מתקיים עדיין חוסר יכולת לקשר בין השפות השונות וההמשגות השונות.

לדעת פּוֹפֶּר ואֶקֶלְס, יתכן שאם יובהר ויומחש השוני והמשותף בין השפות במונחים של הֶקְשֶר, עולם תוכן וכיו"ב, אזי ניתן יהיה ליצור קו מקשר בין שתי צורות החשיבה, ולחזק את גישת הזהות.

פּוֹפֶּר לא היה מרוצה מן הניסיונות להפוך את השפה התיאורית כולה למטריאליסטית או לפסיכולוגית. למרות זאת הוא צידד בהנחה שיש לחתור להשתתה מדעית של כל התופעות השונות על ההיבט הפיסיקלי והמטריאליסטי.

כיום, הבסיס המרכזי של התזה המכאני סטית מטריאליסטית הוא אינטואיטיבי מעיקרו. חסידי-התזה המטריאליסטית טוענים, שניתן יהיה בעתיד לבנות מכונה אשר תהיה מסוגלת לחשוב ולבצע כל תפקוד מנטאלי.

פּוֹפֶּר הטיל ספק רב באפשרות ליצור מכונות כאלו. בניגוד לדעת פּוֹפֶּר, אנו משוכנעים שניתן יהיה  ליצור מכונות בעלות יכולת חוויה ותודעה. יחד עם זאת, יש לציין שעד היום לא הושגה הבנה מספקת של המנגנון היוצר את ההכרה, התודעה, החשיבה וכיו"ב , כך שלא קיים עדיין בסיס ידע מספיק ליצירת רובוטים כאלה.

ברגע שתהיה בידנו תיאוריה מספקת שתבהיר מנגנון זה נוכל לנסות לבנות את המכונות.

בהקשר דומה לטענתו של פופר בדבר אי היתכנות של מכונות מסוג זה , קיימת גם הטענה כי התודעה האנושית היא הגחת יכולת שלא הייתה קיימת במקום אחר בטבע וגם לא יכלה להתקיים ללא התערבות חיצונית כלשהי.

המסקנה המתבקשת היא שהתודעה האנושית היא בהכרח ממקור אלוהי או לפחות ממקור של יצורי-על אשר ביקרו או מבקרים עדיין בכדור-הארץ.

בהקשר זה, אריך פון דניקן כתב על בני-האלים שהִפְרוּ את אימותינו הקדומות שהיו קופות-על ויצרו הכלאה של אדם חושב. לטעמנו זוהי טענה שיש בה הן מן הפשטנות והן מן האגוצנטריות, מהסיבות הבאות:

 – פשטנות, מאחר שבדומה לבעיות רבות אחרות אשר גם אותן אנו מתקשים לפתור, יש כאן בריחה לפיתרון הקל. העברת מוקד הבעיה לאלוהות או יצורים עילאיים, נותנת לכאורה הסבר מיידי וסביר לתופעה שאינה מובנת אך בבחינתה לעומק היא אינה תורמת דבר לצורך הבנת והסבר התופעה.

דוגמאות:

* איננו מצליחים להבין את סוד התהוות טיפת מים? –  לכן אנו מניחים כי  אלוהים ברא אותה ובכך פותרים לכאורה את הבעיה בפיתרון אלגנטי ומהיר!

* איננו מבינים כיצד פועלת התודעה האנושית? –  לכן, רק אלוהים יכול היה לבוראה.

–  אגוצנטריות, מאחר שאמונה זאת היא חלק בלתי-נפרד ממכלול אמונות, המציב את האדם כנזר בריאת האלוהים או כבן-האלים וכנפרד מכול יצור אחר בכדור-הארץ.

אמונות מסוג זה, מזכירות את האמונות הדתיות שטענו שכדור-הארץ נמצא במרכז היקום, שהוא נוצר רק בכדי לשרת את האדם הנמצא במרכזו, וכל מה שנברא על כדור-הארץ נברא ע"י האֵל לכבוד האדם, למענו ולקראתו.

יש כאן מיתוס-סיפור אגדות יפה ומרגיע. אולם, צריך להיות אדם עם הרבה אמונה ורצון טוב בכדי להאמין בו (חשוב לציין כי הדתות המודרניות ואפילו הכנסייה מקבלים כיום את תורת האבולוציה. האפיפיור התנצל על ההתנכלויות שהופנו כלפיה בעבר. בעיקרון, אין תורת האבולוציה סותרת אמונה באל מופשט).

בנוסף, ההכרה, החשיבה וההמשגה אינם מנגנונים ייחודיים רק לאדם, אלא הם מאפיינים גם בע"ח למיניהם. ככל שעולים יותר בסולם הפילוגנטי[4] שוב אי-אפשר להתעלם מן הדמיון הבולט בין תהליכי-מוחנו לבין תהליכי-מוחם של בע"ח היבשתיים והימיים ובראשם הפרימאטים[5]. בהקשר זה, ניתן לשאול: האם גם הפרימאטים הם תוצאה של הפריית קופים בידי קופי על שהיו בני-אלים?

3.6 מהות החוויה האנושית

הנקודה המטרידה ביותר היא שלמרות הידע הרב שהצטבר בידינו כיום על הפיזיולוגיה של המוח, הרי שבשלב זה עדיין אין בידינו דרך להסביר את מהות החוויה האנושית לסוגיה לרבות קליטה חושית בסיסית ופשוטה לכאורה, כגון הרְאִיָה.

בהקשר זה  ניתן להניח  כי אפילו אם נחקור פיזיולוגית את פעולת המוח במלואה ונדע את המנגנון שלו ואת אופן פעולתו במלואם, עדיין דבר זה לבדו לא יוכל להוות הסבר מספק לאופן היווצרות החוויה התחושתית וההכרתית לסוגיה.

לדוגמא, אנו מסוגלים לעקוב אחר המקבילות הפיזיולוגיות של קליטת גירוי בעין ועיבודו בהִיפּוֹקָמְפּוּס ובמרכזים קוֹרְטִיקָאליים שונים כגון מרכז הרְאִיָה. אולם, עדיין איננו מסוגלים להבין כיצד יוצרים ומחוללים מעברים עצביים אלה את חוויית הרְאִיָה.

ישעיהו לייבוביץ' (1903÷1994),חידד והבהיר סוגיה זאת. הוא טען כי גם אם מתבצעים במוח עיבוד וקידוד המתרגמים את הגירוי החיצוני לקוד פנימי אזי עדיין יש לחוות, לפרש ולזהות גם את הקוד הפנימי הזה. לטענתו, גם אם יש במוח מערכת פיזיולוגית הממונה על קליטה זאת, הרי שגם היא תוכל, מעצם טיבה ומגבלותיה כמערכת אשר כולה פיזיולוגית, לכל היותר להמיר את הקוד הפנימי היותר ראשוני לקידוד עצבי יותר מתקדם ואולי גם יותר פשוט. אולם, גם את הקוד הזה יש עדיין לפענח ולקלוט.

בעיקרון, מנגנון פיזיולוגי אינו יכול לתפוס ולהכיר, אלא רק לתרגם ולהמיר אות אחד באות אחר. לכן, בניסיוננו להבין את תהליך הקליטה החושי דרך מנגנונים פיזיולוגיים תוך מוחיים, אנו נגררים לכאורה לרגרסיה אינסופית של המרה ופישוט של אותות עצביים.

לייבוביץ' היה מאוד פסימי ואפילו שלל חד-משמעית את הסיכוי להבין תהליך נפשי כלשהו בעתיד. הוא טען שמבחינה עקרונית בעיה זאת הינה בלתי-פתירה. לדעתו, לעולם לא ימצא קשר לוגי בין הרשות הפיזית הכרוכה במדידות הפיזיולוגיות והאמפיריות (רשות הרבים של ההכרה) לבין הרשות הנפשית האישית והאינטרו-ספקטיבית הכרוכה בחוויה הסובייקטיבית של ההכרה (רשות היחיד של ההכרה). לדעתו, לא נמצא וגם לא ימצא הסבר אשר יוכל לגשר או להבהיר שכלית את פשר הקשר הלוגי והממיר בין שתי הרשויות. לדבריו "במקרה זה אנו מבינים כי לא נוכל להבין לוגית את עצם קיומו של קשר עובדתי זה."

למרות הבהירות וחדות הניתוח של פרופסור ליבוביץ', הרי שברמה העקרונית איננו יכולים להסכים עם גישתו.

אנו יותר אופטימיים לגבי האפשרות להבנה שכזאת ובהמשך נעז וננסה להבין את הקשר שבין שתי הרשויות. במאמרים שינסו להבין את מנגנון פעולת המוח באופן ראשוני  ננסה להבין את תהליך התודעה. ננסה גם להבין כל תופעה מוחית אחרת בדרך הלוגית, הבהירה והפשוטה ביותר.

הדבר שיכול לסייע לנו בהבנת התהליך הוא שהרשות הנפשית היא אכן רשות היחיד של ההכרה, כפי שהגדיר לייבוביץ'. יחד עם זאת, יש בתהליך יסודות כלליים המשותפים לרוב בני-האדם, שניתן להשוותם לתהליך פיזיולוגי משותף אשר ניתן לצפות בו אצל כולנו.

ברשותנו נמצא תהליך האינטרו-ספקציה המאפשר לנו להגדיר את התהליכים המתרחשים במוחנו, להמשיגם ולהגדירם בסמלים מוסכמים. לפיכך, אנו יכולים להגדיר תהליכים שכליים ורגשיים הקיימים בנו ואף לנסות להבינם יחד. הבנה זאת הינה אינטרו-ספקטיבית מעיקרה, דהיינו סובייקטיבית. אולם, מאחר שיש אחידות רבה בדרך התיאור והסימול של תופעות אלו ע"י אנשים שונים המשתמשים באותה שפה ומשתייכים לאותה תרבות, אזי היא בהחלט יכולה גם להצטרף למאגר המושגים האינטר-סובייקטיבי[6] של כולנו ולהיות מושא לחקירה מדעית.

כיום, עם התפתחות המדע והמכשור המצויים בידינו, ביכולתנו לצרף אל הידע האינטרו-ספקטיבי, גם ידע אמפירי מקביל וסינכרוני המתקשר לתצפית בפעילות המוח.

כבר כיום ניתן לאפשר תיעוד תצפיתי של מסלולים עצביים המתעוררים בתוך מוחנו וזאת במקביל לחוויה הנפשית אשר אנו חווים ואף מסוגלים לדווח עליה לחוקרים. הדבר מתאפשר בזכות יכולותינו התצפיתניות והאינטרו-ספקטיבית המתפתחות במקביל. כך ניתן גם להבין ולקשר את התופעות הנפשיות למקבילות הפיזיולוגיות שלהן, וכתוצאה לנסות להבין את מנגנון פעולת המוח, לרבות מנגנון יצירת החוויות לסוגיהן.

 

3.7 סיכום

מתוך עיון בגישות השונות בדבר יחסי-הגומלין בין גוף ונפש, מסקנתנו היא שבמוח מתרחשות תופעות מֶכָאנִיוֹת, אלקטרו-כימיות מעיקרן, שהן הבסיס לכל התופעות שנחשבו בעבר לנפשיות.

לדעתנו, אין צורך במושג הנפש, בכדי להסביר את תופעות המוח האנושי.

אנו אוחזים בתֶיאוֹרִיָת הפרלליזם הלשוני, דהיינו, בטבע יש רק תהליכים אלקטרו-כימיים שמייצר המוח, ובעולמנו האינטר-סובייקטיבי קיימות אינטרו-ספקציות משותפות לגבי אותן תופעות.

בניגוד לעבר, כיום אנו יכולים לתפוס את הפעולות המוחיות העיקריות דרך שני אופנים שונים במקביל, וכך להעמיק בחקר פעולת המוח.

כיום, ביכולתנו לצפות אמפירית במעברי-האותות העצביים במוח, לתעד מעברים אלה ואף לקשרם לחוויות או להפעלות גופניות שונות שהמוח מייצר.

לדעתנו, תופעות אלו לבדן יוצרות את החוויה האנושית לסוגיה, ללא צורך במנגנון אל-חומרי נוסף. בימינו, אין עדיין ברשות המדע תיאוריה והבנה מספקת, כיצד מתבצע תהליך תרגום אותות עצביים לכלל החוויה האנושית. אולם, על כך נדון במאמר המנסה להסביר את מנגנון פעולת המוח האנושי באופן ראשוני וספקולטיבי במאמר זה ננסה להציע הסברים והבנות, לרבות כאלה הניתנים להיבחן ע"י ניסויים מדעיים.

---

[1] אסנס – היא מהות. אסנסיאליסט הוא אדם המאמין כי לנפש מהות שונה מהגוף, ולאלוהים מהות שונה משניהם.

[2] אינטרוספקציה – אינטרו=פנימה, ספקציה=הסתכלות, כלומר, הסתכלות פנימה, בחינה עצמית או התבוננות עצמית. משמשת כאחת משיטות המחקר העיקריות בקרב פסיכולוגים. בשיטה זו הנבדק מתבקש להתבונן אל תוך עולמו הפנימי, לזהות תהליכים פסיכולוגיים העוברים עליו במהלך ביצוע פעולה כלשהי ולדווח לחוקר על מחשבות, גורמי-הנעה, רגשות, חוויות ותחושות שעברו עליו במהלך ביצוע המטלה.

[3] אפי-פנומנאלית –  תפיסה הטוענת כי העולם הנפשי הוא רק תופעת לוואי של העולם הפיזי.

[4] פילוגנטיקה (מיוונית, 'פילו' – שבט או גזע, 'ג'נסיס' – לידה או גנטיקה) תחום החוקר את השתלשלות ההתפתחות האבולוציונית של צורות החיים השונות על פני כדור-הארץ. דהיינו, איזה יצור התפתח מאיזה יצור, באיזה נסיבות ,תחת איזה אילוצים ומתי.

[5] 'פרימט' – 'ראשון במעלה'. המונח נתבע עבור סדרת הקופים הדומים לנו, מאחר שבסדרה זאת כלול האדם, 'נזר הבריאה'. בהתאם לכך, נקראו יתר היונקים 'השניים במעלה' ושאר בעלי-החיים 'השלישיים במעלתם'.

 [6]אינטר-סובייקטיביות –  עולם מושגים משותף ומוסכם, לרבות מושגים מופשטים.

היבטיו השונים של הנרקיסיזם

הנרקיסיזם מאפיין במידה מסוימת את כולנו, מי יותר ומי פחות. מידה מסוימת של נרקיסיזם חיובי חיונית לבריאותנו הנפשית ולהרגשתנו הטובה. מאידך הנרקיסיזם מתקשר גם לתופעות פתולוגיות שונות. במאמר זה יובהר פשר המונח נרקיסיזם ויפורטו היבטיו החיוביים והבריאים והיבטיו השליליים והחולניים.

הנרקיסיזם מציין אהבה או הערכה עצמיים מופרזים, מקור השם הוא במילה יוונית המציינת חוסר תחושה או כהות חושים. מילים דומות שמקורן כנראה זהה הן נרקוטי או נרקוזה. מקור המילה נרקיסיזם הוא בנרקיסוס, דמות במיתולוגיה היוונית. צעיר יפה תואר שנשאר אדיש לכל הנערות שהתאהבו בו, וביניהן גם לנימפה אֶקוֹ (הֶד) שהתאהבה בו עד כלות.

נרקיסוס נענש על כך בידי נמסיס (אלת הצדק האלוהי והנקמה), אשר גזרה עליו להתאהב בהשתקפות העצמית שלו במי הנחל, כך שלא יהיה  מסוגל להתאהב עוד באשה. אהבה עצמית זו הייתה כה עזה עד שחרצה לבסוף את גורלו. בסופו של דבר נרקיסוס הוכרע על ידי כיסופיו העצמיים ,קפא על מקומו על שפת המים עד אשר גווע ברעב ובצמא ונפל למי הנחל .האלים שראוהו הפכו אותו  לפרח הנרקיס.

אחד התיאורטיקנים החשובים שעסקו בנרקיסיזם הוא היינץ קוהוט . קוהוט ייסד את פסיכולוגיית העצמי. פסיכולוגיה שעסקה בהתהוות העצמי והתפתחותו. על פי התיאוריה התינוק זקוק באופן ראשוני באופן טוטאלי להתייחסויות מתאימות לעצמי שלו  מהזולת, בעיקר מדמות האם לצורך התפתחות תקינה של העצמי הראשוני שלו.

התייחסויות אילו ניתנות על פי קוהוט לחלוקה לשלושה סוגי התייחסות מרכזיים. סוג ההתייחסות הראשון הוא השיקוף, המדובר הוא בתחושת הערכה אוהדת ואמפאטית לתחושותיו ולעצם קיומו של הילד. חשוב שביטויי ההערכה לא יינתנו רק עקב מעשים שהוא עושה (doing) אלא גם לעצם היותו קיים בלבד (being).ניתן להקביל אמפטיה אוהדת זו שניתנת על עצם היות הילד קיים בלבד לאהבה שאינה תלויה בדבר ,ואילו את היחס החיובי שניתן רק על עצם מעשיו  ניתן להקביל להערכה.

הצורך השני שמציין קוהוט הוא הצורך לעשות אידיאליזציה לגבי דמות נערצת, והצורך השלישי הוא הצורך למצוא נפש תאומה וליצור אתה קשר של הזדהות הדדית, הצורך לתאומות (twin ship ).

אנו נתמקד בעיקר בצורך לשיקוף מכיוון שאנו רואים בו את הצורך הבסיסי ביותר. באשר לצרכים האחרים שציין קוהוט הרי שאין ויכוח שגם הם קיימים ואי סיפוקם עלול גם הוא לגרום לפגיעה נרקיסיסטית משמעותית:

אכזבה קשה מדמות ההורים ואי יכולת לבצע עליהם אידיאליזציה כלשהי ואף להעריכם עלולה לגרום לאכזבה קשה ואף לפגיעה נרקיסיסטית.

תחושת זרות וניכור מכל האחרים המשמעותיים מתוך כך שהילד מרגיש שונה מהם באופן מהותי יכולה לפגום ביכולת להשתייך חברתית ולהרגיש נוח בחברת האחרים המשמעותיים ובכך לגרום לאדם להרגיש שונה, מנוכר ואף מוזר.

במידה והשיקוף החיובי ניתן אך ורק על מעשים טובים ,יכול להיווצר מצב בו האדם יתייאש מהסיכוי לאהבה בלתי מותנית ויאבד אמון בטוב הלב והחסד האמתי של הסובבים אותו. כפיצוי הוא יחתור  ויתאמץ רק בכדי לקבל  הערכה . לעיתים הוא יישאר רעב נפשית ובלתי מסופק גם כאשר הוא יגיע להישגים ניכרים ויזכה להערכה רבה. הדבר נובע מכך שהצורך לאהבה בלתי מותנית לא יסופק עדיין גם במצב זה  וזאת ללא קשר למידת הכבוד והערכה שישיג האדם . לכן ייתכן ויהיה לאדם מסוג זה מעין רעב בלתי נלאה להישגים, כבוד והערכה  שהוא לכאורה בלתי ניתן להשבעה .רעב זה הנו רק  לכאורה רעב להכרה ולהישגים בעוד שלאמתו של דבר הוא רעב לאהבה בלתי מותנית.

ישנם אנשים יצירתיים ומקוריים אשר נדחו בילדותם ונחשבו לחריגים ומוזרים עקב שונותם ועקב אי יכולת הסביבה לקבל את חריגותם ולראות בה דבר יפה ויצירתי. במקרה זה נפגעים הן הצורך לשיקוף והן הצורך לtwin ship .

אנשים מסוג זה יפתחו לעיתים צורך רב שיבינו ויקבלו את רגישותם הרבה ללא מילים או לחלופין שיקבלו דווקא את יצירתם המקורית ולאו דווקא את למדנותם או את הפרודוקטיביות והקואופרטיביות שלהם. סיפור המתקשר לפנטסיה זו להיות מובן ומקובל למרות השונות והמיוחדות שמאפיינות לעיתים את הילד השונה ,הוא סיפורו של אנדרסן  על הברווזון המכוער. הסוף הטוב באגדה זו מתגלם בכך שהברווזון המכוער מגלה בעת בגרותו שהוא בעצם לא ברווז מכוער אלא ברבור יפה וחובר לחבריו הברבורים.

לכאורה הרעב לאהבה הוא עמוק ובסיסי יותר מאשר הרעב להערכה. יהיו אפילו כאלה שייטו לחשוב כי הצורך להערכה איננו אלא תחליף עלוב לצורך באהבה שהוא הצורך האמתי הבסיסי היחידי.

אנו חושבים שלשני הצרכים ישנו מקום ואין האחד יכול להאפיל על השני או להחליף אותו באופן מספק. הראייה לכך היא שישנם אנשים אשר נמצאים בסביבה אוהבת, מקבלת ואף מפנקת ועדיין יש להם צורך מאוד גדול ליצור יצירה משמעותית, לממש את עצמם וכמובן לזכות להערכה ולמשוב על פועלם. יתרה מכך ישנם אנשים שמגלים מצעירותם יצר תחרותי שהוא מולד.

קיים במקביל לצרכים אילו  גם הצורך בנוכחותו הפיזית ועזרתו המעשית של אובייקט נוסף ללא קשר לשיקוף או הערכה שניתן לקבל ממנו ,שגם הוא צורך בסיסי  לא פחות. צורך זה אינו נמצא במוקד ההפרעה הנרקיסיסטית ולכן לא יהיה במוקד ענייננו במאמר זה.

כאשר אדם מסוים ישאף וירצה לקבל אך ורק אהבה שאינה תלויה בדבר ויסרב לפעול באופן פרודוקטיבי בכדי לקבל הערכה, ניטה לחשוב כי הוא קיבל פינוק משחית שהפך אותו למעין ילד מגודל ודרשני שאינו מוכן לתרום ולהעניק וחושב שהכול מגיע לו מבלי שיעשה דבר.

כאשר אדם אינו מסוגל לקבל או העניק אהבה וחום והוא מצפה רק להערכה ניטה לחשוב כי הוא נפגע בהיבט האימון הבסיסי שלו וסובל מבעיה נרקיסיסטית.

האדם בעל הפרעת האישיות הנרקיסיסטית מרוכז בדרך כלל בראש ובראשונה בצרכיו הרגשיים האגוצנטריים שהם בעיקר צרכים לזכות בהערכה ולזכות בתחושת עליונות על הסובבים אותו. בדרך כלל קשה לו לראות את צרכיו הרגשיים של הזולת ולהתחשב בצרכים אילו. לעיתים קרובות הוא נוטה לרמוס את צרכיו הרגשיים של זולתו ואינו מתחשב בו. תכונה זו המאפיינת נרקיסיסטיים נקראת בשם אגוצנטריות.

מקובל לראות באנשים הנרקיסיסטיים גם אנשים אגואיסטיים שדואגים אך ורק לעצמם, אך הדבר אינו תמיד נכון. ישנם נרקיסיסטיים רבים שהם לכאורה מאוד אלטרואיסטיים. יחד עם זאת האלטרואיזם בא לספק את צרכיהם האגוצנטריים לכבוד, הערכה וסטאטוס.

ישנו עוד סוג של אנשים שגם הם נחשבים לבעלי אישיות נרקיסיסטית, אך הם למעשה  יותר סובלים מפגיעה נרקיסיסטית. אנשים אילו סובלים מרגשי נחיתות ומתחושת כישלון. מצב רוחם הוא בדרך כלל ירוד. חלקם אף סובלים מדיכאון קבוע ונקראים עקב כך דיסתימיים. הדיכאון במצב זה נגרם בדרך כלל מפער גדול בין רמת השאיפות לבין רמת ההישגים הנתפסים בפועל. חלק מהסובלים ממצב זה הינם אנשים חרדים ואף הימנעותי ים. הם חוששים מאוד מדחייה ומביקורת ומשום כך נמנעים ממצבי מבחן ותחרות, חלקם גם  סובלים מרגשי נחיתות ובושה ומשום כך נמנעים מאור הזרקורים

יש להדגיש שלא כל אדם אשר הוא בעל אישיות נרקיסיסטית סובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית. אנשים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית הם בד"כ אנשים שגורמים סבל רב לסובבים אותם. הם בדרך כלל אנשים יהירים ושחצניים בעלי דימוי עצמי מנופח אשר נוטים לזלזל ולהשפיל את הסובבים אותם. הם נוטים לתחרותיות רבה ובדרך כלל רומסים או מנסים לרמוס את אילו אשר אותם הם רואים כמתחרים פוטנציאליים. הם בדרך כלל חסרי אמפטיה וחסרי חמלה והתחשבות. לעיתים מתלווים  להפרעה הנרקיסיסטית גם קווים אנטיסוציאליים.

הרגש הדומיננטי שמתקיים בהפרעה הנרקיסיסטית הוא הקנאה, קיים לצדו גם הזעם הנרקיסיסטי המלווה בנקמנות כאשר בעל ההפרעה מרגיש פגוע,והדיכאון הנרקיסיסטי כאשר בעל ההפרעה חווה כישלון.

הדימוי העצמי של הנרקיסיסט הוא נמוך מיסודו. הניפוח הנרקיסיסטי אינו אלא הגנה בפני רגשי נחיתות ,דיכאון וזעם. האגו הנרקיסיסטי דומה לבלון מנופח אשר די בדקירת סיכה בכדי לפוצצו ולרוקנו.  בהתאם לכך גם רגשותיהם של הנרקיסיסטיים הם פעמים רבות תנודתיים וקיצוניים:כאשר הם מצליחים וזוכים למחמאות הם נוטים למצב רוח מרומם לעומת זאת כאשר הם נכשלים או נתונים לביקורת הם נתונים למצב רוח קודר ודיכאוני. בכדי להימנע מדיכאון, קנאה, זעם ורגשות קשים נוספים הנרקיסיסט מוכן לעשות הרבה מאוד בכדי להצליח ולהאפיל על זולתו.

קיים גם נרקיסיזם בריא אשר יכול לסייע לאדם להצליח ,לממש את עצמו ולשפר את איכות חייו ובריאותו, נרקיסיזם זה מתבטא בשאיפה להשקיע בעצמך ובבריאותך ,להשתפר ולהצליח מתוך מאמץ עצמי ומודעות עצמית. מידה מסוימת של נרקיסיזם בריא ואפילו של אגואיזם היא חיונית לשמירת הבריאות הפיזית והנפשית. אנשים שהם תלותיים או אלטרואיסטיים מדי עלולים להזניח את עצמם ולהיבלע או להיחנק על ידי סביבתם.חשוב גם לשמור על האיזון שבין השקעה בעבודה לבין השקעה בפעילות פנאי ,חיי חברה וזוגיות. ישנם אנשים רבים שהופכים להיות מכורים לחיי קריירה ועבודה על חשבון בריאותם הפיזית והנפשית, וזאת למרות שמבחינה כלכלית הם יוכלו לחיות טוב גם אם יצמצמו את כמות עבודתם באופן דראסטי או אף יפסיקו אותה.

 חשוב לזכור כי ישנם אנשים אשר הם בעלי אישיות אשר היא נרקיסיסטית מיסודה ויחד עם זאת תועלתם לחברה רבה. ישנם מביניהם גם כאילו אשר כלל יחסי האובייקט שלהם הם תקינים יחסית. כאשר אנו בוחנים אדם בעל אישיות נרקיסיסטית ותוהים על קנקנו חשוב לבדוק בכל מקרה ומקרה מהי רמת הארגון האישיותי הניצבת בשורש האישיות הנרקיסיסטית, באיזו משפחה ובאיזו אווירה האדם גדל, מה היה מקומו בתוך המשפחה ,כיצד התגבש הסופר אגו שלו ומהי איכות יחסי האובייקט שלו.

הנרקיסיסטיים המוצלחים שאינם פתולוגיים הם אנשים תחרותיים למדי ולמרות זאת יחסי האובייקט שלהם הם תקינים מיסודם. הם בדרך כלל יתחרו באופן הוגן וימנעו מלרמוס את מתחריהם או לנסות להזיק להם בדרכים שונות. הם יוכלו גם לשאת הפסד יחד עם כל התסכול שבדבר ויפיקו ממנו את הלקחים הנדרשים. ישנם ביניהם אנשים מקוריים שיקראו תיגר על תיאוריות מוסכמות ויתרמו להתקדמות ואף למהפכות בדרך החשיבה והמדע. הקנאה במקרה זה הינה גורם מדרבן להתקדמות וליצירה מקורית ואיכותית, ועל כך נאמר "קנאת סופרים תרבה חוכמה"..

לעומתם בעלי הפרעת האישיות הנרקיסיסטית גם הם בעלי יצר תחרותיות רב, אך הם בעלי יחסי אובייקט בעייתיים. רבים מהם סבורים שיוכלו להתחרות היטב רק אם יכשילו את הזולת. אילו הם הנרקיסיסטיים המליגניים, המזיקים והממאירים. נרקיסיסטיים אילו שואבים תחושת עליונות וכוח מעצם רמיסת הזולת. רבים מהם כנראה התייאשו מסיכויים לנצח בתחרות הוגנת בזכות הכישרון או היצירתיות שלהם והם מנסים לנצח בדרך הקרב והפגיעה בזולת.

הנרקיסיסטיים המליגניים מזיקים פעמים רבות לאנושות ולחברה לא פחות מעבריינים קשים ורוצחים סדרתיים .רוב הקורבנות בתולדות האנושות נרצחו בהוראתם של נרקיסיסטיים מליגניים ותחת הצדקות של אידיאולוגיה דת או לאומניות .מספר הקורבנות שנרצחו בדרך זו עולה בהרבה ממספר הנרצחים על ידי רוצחים סדרתיים. ידועים המקרים של נרקיסיסטיים מליגניים ששאפו לכבוש את העולם ולחסל את כל אילו שאיימו על תחושת העליונות שלהם. חלק מהם אחראיים על רציחת מיליוני ואף  עשרות מיליוני בני אדם. היטלר וחבר מרעיו רצחו הרבה יותר בני אדם מכל שאר הרוצחים הסדרתיים שהיו אי פעם בתולדות האנושות.

ניתן למצוא נרקיסיסטיים מליגניים פחות מסוכנים לאנושות ולחיי אדם אך עדיין מאוד מעיקים ומזיקים בתוך ארגונים גדולים. אנשים אילו מגיעים לעמדות כוח ובאמצעות עמדות אילו עוברים על החוק, נוטלים כספים לא להם, מעלים שלא כדין את מקורביהם ומלחכי פנכה למיניהם לעמדות מפתח בכירות ומשפילים ופוגעים בכל אילו שאינם מתחנפים אליהם או אילו שמצטיירים בעיניהם כחלשים וכקורבן קל .לעיתים ההתעללות בנתיניהם התלויים בהם ומצטיירים כתמימים או חלשים היא אפילו התעללות מינית ואף סדיסטית, התעללות שיכולה להגיע עד כדי תקיפה מינית ואונס.

הגורם המדרבן אנשים אילו לפעול ולהזיק הוא העצמי הגרנדיוזי המנופח שלהם שגורם להם להרגיש שונים ,מיוחדים ועליונים. הם חשים שהם מעל האדם הרגיל ולכן יכולים לעבור על חוקי חברה מינוריים ואף עיקריים מבלי שיצטרכו לשאת בתוצאות ולשלם על כך כמו בן אדם רגיל. ישנה אכן הנטייה החברתית להתייחס לאנשים אילו בסלחנות ולהתעלם מחריגותם ומעבירות שהם מבצעים: מינוריות ואף עיקריות.(בוצעו אף מחקרים פסיכולוגיים שתקפו הנחה זו והוכיחו כי ככל שהסטאטוס של האדם הוא גבוה יותר כך תהיה נטייה רבה יותר של החברה הסובבת אותו להתייחס בסלחנות לעבירות מינוריות ואף עיקריות שהוא מבצע).סלחנות זו רק מדרבנת אותם להמשיך בהתנהגותם העבריינית והמזיקה וחלקם הופך לעבריינים סדרתיים שגורמים נזק רב לחברה ולחלק מהסובבים אותם.

המסקנה המתבקשת מכך היא שאסור לנו להיות עדריים וכנועים ככבשים המרכינות ראשן בפני הרועה. כאשר אנו נתקלים בנרקיסיסטיים מסוג זה, יש לפעול כלפיהם בדרך תקיפה וחזקה ובשום אופן לא להתמסר לתלות בהם. הכוח שהם צוברים משחית אותם שכן הוא מזין את העצמי הגרנדיוזי הממאיר שלהם. ככל שהקורבן יחשוש מהם ,יהיה כרוך אחריהם ויבקש את קרבתם הערכתם וחסדיהם כך יגבר יצר ההתעללות שלהם. מאידך ככל שהם ייווכחו כי הקורבן מתרחק מהם ואף מסוגל להשיב להם מנת אחת אפיים ,כך יתרוקן העצמי הגרנדיוזי שלהם והם יתגמדו לממדיהם השפלים והבזויים.

הנרקיסיזם המליגני מתבטא לעיתים גם בשקרנות שהיא במקרים קיצוניים אפילו שקרנות פתולוגית. הסיפוק הראשוני שמפיק השקרן הפתולוגי משקריו הוא בתחושת העליונות שהוא מפיק בשעה שהוא סבור שהקורבן אכן מאמין לשקריו והונאותיו. זה מאפשר לו להרגיש פיקח, ערמומי וחכם יותר מהקורבן. בין השקרנים הפתולוגיים ישנם גם המתחזים למיניהם. חלק מהמתחזים עושים זאת בכדי להתפאר ולהתרברב ולזכות בכבוד, הערכה וקשרים זוגיים ומיניים . הם סבורים ,ובדרך כלל בצדק ,שבני הזוג בהם הם חפצים  היו דוחים אותם אילו ידעו את כל האמת עליהם. חלק מהמתחזים עושים זאת בכדי לבצע מעשי הונאה ולזכות בכסף וברכוש. כמעט לכל המתחזים ישנם קווים אנטיסוציאליים יחד עם ההפרעה הנרקיסיסטית.

רוב הנרקיסיסטיים המליגניים, המתחזים והשקרנים הפתולוגיים משתייכים לקבוצה עבריינית שנקראת סב קרימינאלית. זוהי קבוצה של אנשים שאמנם לא בחרו בחיי העבריינות כקריירה, אך הם בהחלט עוברים עבירות מזיקות ומרושעות כל עוד הם סבורים שלא יתפסו ויענשו על מעשיהם.לעיתים הם עוברים על חוקים מינוריים ומסתפקים בהתעללות רגשית ולעיתים הם עוברים גם עבירות קשות יותר הפוגעות ברכוש ואף חיים בחסות עורמתם ומסכת שקריהם.

אנשים אילו לרוב סבלו מהתעללות או מיחס מרושע ומשפיל בילדותם. הם פיתחו חוסר אמון בסיסי בטוב ליבו והגינותו של האדם. הם סבורים שכל אדם הוא רע מיסודו ויתעלל בזולתו אם רק יוכל. הם אינם מכירים יחסים של אהבה, הגינות ושיתוף פעולה. מצב העניינים אותו הם מכירים הוא של רומס ונרמס. הם מעדיפים להיות בצד המתעלל והרומס בכדי שלא ירמסו אותם. כך הם ממהרים לפעול בדרך ערמומית והרסנית כלפי הזולת בבחינת "הקם להורגך השכם והרגו". הדבר המחריד והמזעזע הוא שרוב העבירות שמבוצעות על ידי אנשים אילו שגורמות נזק נפשי בלתי הפיך ומעבר לכך מתבצעות בתוך המקום שאמור להיות הבטוח והמוגן ביותר משמע בתוך הבית. הן מתבצעות בעיקר כנגד חסרי הישע משמע נשים חלשות, ילדים, מוגבלים וקשישים.

פינק פלויד ציירו טיפוס זה באלבום "אנימלס" ביצירה "כלבים". וכך הם תיארו אותו: "אתה חייב להיות מטורף, חייב להיות לך צורך אמתי. אתה חייב לישון על בהונותיך וכאשר אתה ברחוב, אתה חייב להיות מסוגל לקטוף את הבשר הקל כשעיניך עצומות. ואז תנוע בשקט מתחת לרוח ומחוץ לטווח הראיה וכשהרגע יראה מתאים תהיה חייב להכות מבלי לחשוב. ואז תעבוד על צבירת נקודות של סגנון כמו ענידת עניבת המועדון או לחיצת יד אמיצה, מבט מסוים בעיניים וחיוך קליל.  אתה חייב לזכות באמונם של אילו להם אתה משקר בכדי שברגע שהם יפנו אליך את גבם תהיה לך ההזדמנות לנעוץ בו את סכינך. חרש, אילם ועיוור אתה ממשיך לדמות לעצמך שכל אחד ניתן לניצול, ולאף אחד אין חבר אמתי. אתה חושב שאין דבר שלא נעשה תחת השמש, ואתה מאמין שעמוק בפנים כל אחד הוא רוצח. אתה חייב לשמור עין אחת שתביט תמיד מעבר לכתפך וזה הופך להיות קשה יותר ויותר ככל שתזדקן. ולבסוף תארוז את חפציך ותטוס דרומה ,אז תסתיר פניך בחול, לגמרי לבד וגוסס מסרטן." חשוב לנו להדגיש כי דפוס התנהגות המתואר אינו מאפיין באמת כלבים ,אולי רק כלבים רעי מזג ומוכי כלבת קשה, אנו משערים שלא הייתה כאן  כוונה לפגוע בציבור הכלבים כולו…

אין ספק שבעלי הפרעת האישיות הנרקיסיסטית המליגנית גורמים נזק עצום לסובבים אותם ולחברה כולה. הדבר המפחיד הוא שהעבריינים בעלי הפרעת האישיות האנטיסוציאלית שבחרו החיי הפשע כקריירה הם אמנם מסוכנים ומזיקים אך ניתן להבחין בהם בקלות יחסית ובדרך כלל החברה פועלת או לפחות מנסה לפעול בכדי להענישם ולנטרלם. הנרקיסיסטים המליגניים לעומת זאת חבויים בתוכנו ,לעיתים גם בתוך משפחתנו ועלולים לגרום לנו נזק רב בטרם נבחין בכך ונלמד להגן על עצמנו בפניהם. מוסדות החברה גם הם מתקשים לזהות אנשים אילו ולכן עלינו לחדד את חושינו ויכולת אבחנתנו וללמוד להתגונן בפניהם, להוקיעם ולהזהיר את הקרובים והיקרים לנו מפניהם.

חשוב שנדע להבדיל בין נרקיסיזם חיובי שהוא רצוי כשהוא בא במידה לבין נרקיסיזם מזיק. חשוב שנדע לזהות את הנרקיסיסטים המליגניים, ולהכיר בנזק שהם גורמים. חשוב מאוד שלא נזדהה איתם ולא נפנים את תכונותיהם המזיקות. אין כמעט אחד מאתנו שלא נפגע בשלב מסוים בחייו מאנשים מסוג זה הן בחוג החברתי והן בתוך מוסדות גדולים ומקומות העבודה .חשוב שנבחין בתופעה ונדע להוקיע אותה. חשוב שהיא תתפוס פחות ופחות מקום לגיטימי בחברתנו. הדבר יתרום לכך שהחברה בה אנו חיים תהיה מקום שהרבה יותר נעים לחיות בו.

עם נפילת חזון המכוניות החשמליות (לפחות לטווח הקרוב) זהו אולי הסיכוי האמתי העיקרי ל"better place "בעתיד הקרוב.