האמיגדלה והשלכותיה הרבות על איכות חיינו

חלק  מהגבתנו הרגשית  וההתנהגותית נחשבת לפתולוגית בהיותה גורמת סבל לנו או לסובבים אותנו. התפיסה האבולוציונית מנסה למצוא את ההיגיון שעומד גם מאחורי הגבות שנחשבות לפתולוגיות. ההנחה היא שאם הן התפתחו בשכיחות כה גבוהה הרי שסביר להניח שהייתה או שעדיין יש  להן תועלת הישרדותית. לצערנו, התפיסה האבולוציונית עדיין לא תמיד שולטת בהסבר תופעות פתולוגיות. ישנה תפיסה די  מקובלת שמתייחסת אל התופעות הנפשיות הפתולוגיות כאל תקלה בלבד בדרך ההגבה והעיבוד הרגילה. על פי תפיסה זו חלק ניכר מההגבות הסוערות שלנו  נחשבות ללא שקולות וללא רציונליות והן דבר מיותר וחולני שהתפתח במקרה מתוך חולשה זמנית שתקפה אותנו וגרמה לנו למעין תקלה או מחלה. ההנחה ביסוד השערה זו היא שבבסיסנו אנחנו יצורים רציונליים שמעבדים בדרך כלל מידע באופן מושכל והגיוני ורק במקרה שחל שיבוש בעיבוד מידע זה, נוצר אצלנו עיבוד פתולוגי שיוצר קשיים בהמשך. כחלק מהגרנדיוזיות והאומניפוטנטיות שלנו וכחלק מהשאיפה לתחושת שליטה בגורלנו ובעולם הסובב אותנו אנו רוצים לחשוב כי אנו יצורים רציונליים וכי פעולותינו ורגשותינו מושפעים בעיקר מהזיהוי הקוגניטיבי שלנו את העולם. לצערנו דבר זה אינו נכון והחלק החייתי שבתוך כולנו הוא דומיננטי למדי  לגבי חלק ניכר מתפיסותינו ואפילו ההגבה שלנו. עלינו להכיר בחלק זה ולהבין את השלכותיו עלינו ככל הניתן. באופן פרדוקסלי רק הכרה בטבענו החייתי ומציאת דרכים לשלוט בטבע זה ולבטא אותו בדרך תרבותית, מקובלת ומעודנת, תאפשר לנו להיות בני אדם במלא מובן המילה.

מסתבר שבתוך מוחנו קיים חלק שהוא אמנם קטן פיזית יחסית לנפח מוחנו הכולל והוא גם חייתי וקדום ביותר בהיבט הפילוגנטי, אך למרות זאת הוא בעל השפעה מכרעת על תחושותינו, רגשותינו, מחשבותינו ואף דרך הגבתנו. חלק זה נקרא בשם אמיגדלה. האמיגדלה היא מרכז מוחי חשוב ביותר שהציל את חיינו על בסיס יום יומי בתקופות הקדומות, פשוטו כמשמעו. כיום הסביבה בה אנו חיים השתנתה באופן קיצוני ואנו יכולים להיחשב ללא עוררין לשליטי העל של הכדור עליו אנו חיים. כיום המשא ומתן התרבותי הוא בעל החשיבות העליונה והוא זה שקובע בדרך כלל את מעמדנו החברתי והכלכלי ואת איכות חיינו. כתוצאה מכך האמיגדלה ומנגנון פעולתה הם הרבה פחות מותאמים לצורכי ההסתגלות התרבותית של ימינו. למרות זאת  אך הם נותרו בנו גם כיום ללא שינוי. הסיבה לכך היא כנראה שגם כיום הם לא פוגעים בסיכויי ההישרדות וההתרבות שלנו ולעתים אף משפרים אותם. מאידך הם גורמים לחלק ניכר מההגבה וההתנהגות הפתולוגית שלנו ובכך הם  גורמים לפגיעה משמעותית באיכות חיינו. המועקה, החרדה והסבל נגרמים כנראה כתוצאה מכך שבסביבה התרבותית של ימינו איננו יכולים רוב הזמן להגיב הגבה סימפתטית טבעית. פרויד כתב על כך בספרו "תרבות ללא נחת" והתכוון לכך שאנו נאלצים להדחיק  חומר לא מודע רב ככל שהדרישות התרבותיות גוברות. אנו מתמקדים במאמר זה בהפעלות לא רצויות של האמיגדלה. במרבית הנסיבות אנו נאלצים לבלום את ביטוייה תוך השקעת מאמץ רב ותוך הגבה אוטונומית מתמשכת שפוגעת בנו גופנית ונפשית כאחד. הפעלות אילו פוגעות לעתים קרובות גם באיכות השינה שלנו. פגיעה זו אינה ממיתה אותנו כל כך מהר וישנם אפילו נוירוטיים שזוכים לחיי סבל ארוכים למרות שהם נאלצים לספוג מתח, חרדה ואף דיכאון.  כמו שנאמר "מסבל לא מתים ומנחת לא חיים"…

האמיגדלה אחראית לכל כך הרבה היבטים לא רציונאליים בהגבתנו הפסיכו פיזיולוגית האוטונומית וההתנהגותית עד שבאם נרצה בכך וגם אם לא נרצה, עלינו להקנות לה חשיבות עליונה בחקר הפסיכולוגיה, הפתולוגיה וההגבה האנושית. התעלמות ממנה תמנע מאתנו מלהבין מכלול הגבות והתנהגויות שמאפיינות למעשה את רובנו, מי יותר ומי פחות.

האמיגדלה הנה חלק מהמוח התיכון. מוח זה נקרא גם בשם המוח הלימבי או המוח היונקי. הסיבה לכך שהוא נקרא לימבי היא שצורתו מזכירה טבעת. הסיבה לכינויו "יונקי" היא שהוא מהווה את מכלול מוחם של היונקים שנחשבים נמוכים מהפרימטים ומהאדם בסולם הפילוגנטי. מתחתיו נמצאים גזע המוח שאחראי על כל הפעולות האוטומטיות והאוטונומיות של גופנו והמוח הזוחלי הקדום (מוח האף) שאחראי על הגבות אינסטינקטיביות. מעליו נמצא הניאו קורטקס שאחראי על כל התפקודים הקוגניטיביים הגבוהים כגון סימול, שימוש בשפה, חשיבה לוגית וכיו"ב. האמיגדלה נמצאת במרכזו של המוח התיכון ולמעשה בליבת מוחנו. צורתה היא של שני מוקדים שצורתם דומה לשקד. זהו מקור שמה הלטיני. היא משפיעה על הניאו קורטקס ומושפעת ממנו. האינטראקציה ביניהם היא מורכבת ביותר.

כאמור גם למערכת הלימבית ישנו קורטקס קדום שתפקידו הוא לאפשר זיהוי אינטואיטיבי של מושגים פרימיטיביים. במאמר זה לא נתמקד בקורטקס זה, שמאפשר כנראה ליונקים זיהוי של מושגים פרימיטיביים ואפילו שיקול דעת מסוים. במאמר זה  נתמקד בתפקידה של האמיגדלה ובסיבה לכך שיש לה השלכות כה כבירות על בריאותנו הנפשית, אישיותנו  ודרך הגבתנו לגירויים שונים.

האמיגדלה היא כפי הנראה מרכז קדום לצבירת זיכרונות בעלי משמעות קיומית. הכוונה היא לזכירה של אירועים או אובייקטים שהם בעלי פוטנציאל של סיכון קיומי וכנראה גם כאילו שקשורים לצרכי קיום בסיסיים כגון מיניות או אכילה. יתכן וכל אחד משני המוקדים של האמיגדלה שצורתם שקד, אחראי על עיבוד של סוג אחר של גירויים. האחד אחראי על גירויים מסכנים, אברסיביים, והשני על גירויים מתגמלים שקשורים למזון ולמין. מוקד זה מפעיל כנראה באופן מידי הגבה אוטונומית שמתעוררת בעקבות חשיפה לגירויים שקשורים למזון או לסקס כגון ריור או עוררות מינית.

במאמר זה נתמקד באותו מוקד אמיגדלה שאחראי על עיבוד גירויים שמצטיירים כבעלי פוטנציאל לסיכון קיומי, משמע באותן תפיסות בעלות משמעות קיומית של סיכון חיים. המדובר הוא באירוע, אובייקט או אפילו נתון חושים כלשהו שמתקשר לתחושת סכנה קיומית. כאשר תפיסה שכזו נקלטת, היא מעובדת קודם כל עיבוד ראשוני בתלמוס, לאחר מכן היא נצרבת במקביל באמיגדלה ובניאו קורטקס הקוגניטיבי .

באם האמיגדלה מזהה את התפיסה כבעלת משמעות מסכנת קיום, היא שולחת באופן מידי ובהול אותות עצביים, דרך קבוצת סיבי עצב שנקראת בשם "העצב התועה" , אל בלוטות יותרת הכליה שתפקידן בין השאר הוא להפריש אדרנלין, נור אדרנלין וקורטיזון. ככל שתחושת הסכנה היא רבה יותר, כך האותות העצביים הנשלחים מהאמיגדלה יהיו חזקים ורבי עצמה יותר ויגרמו להפרשה רבה יותר מבלוטות יתרת הכליה.

אותות עצביים אילו נצרבים במערכת העצבית תוך כדי הערכת משמעות התפיסה והופכים לחלק אינטגרלי של הצריבה העצבית באמיגדלה שמתקשרת לאותה התפיסה. דבר זה יגרום לכך שכאשר בעתיד תקלט באמיגדלה תפיסה דומה, המסלולים העצביים שנצרבו ב"עצב התועה"  יופעלו בדרך אוטומטית ויגרמו בכך להפרשת אדרנלין, נוראדרנלין וקורטיזון  ולהפעלת המערכת הסימפתטית בתגובה לאותה התפיסה.

תפקידה של הפרשת האדרנלין, הנור-אדרנלין והקורטיזון מבלוטות יתרת הכליה הוא להפעיל באופן מהיר את המערכת הסימפתטית.

תפקידה של המערכת הסימפתטית הוא לאפשר הגבה מהירה, חזקה וסטראוטיפית שעשויה להציל את הסובייקט מסכנת חיים. ככל שהיצור הוא יותר חלש, פגיע או רגיש יותר כך הוא נדרש או נוטה להגבה מהירה ובהולה יותר בעת סכנה. המדובר הוא בהגבה סטריאוטיפית מהירה ובהולה של האמיגדלה, בלוטות יתרת הכליה  והמערכת הסימפתטית כאחד. הגבה זו יכולה להיות מסוג בריחה, תקיפה או קפיאה במקום.

חשוב לזכור שהמקור הגנטי הקדום המשוער שממנו התפתחנו בהדרגה במעלה הסולם הפילוגנטי איננו טורפי על שנמצאו בראש שרשרת המזון. המקור הקדום המשוער שלנו הוא יונקים קטנים שחיו כנראה ביערות ושימשו כטרף למגוון טורפי על. יונקים אילו התפתחו בהמשך הדרך לקופים קטנים ולבסוף לפרימטים, משמע לקופים הנבונים והגבוהים ביותר בסולם הפילוגנטי שבראשם עומד באופן בלתי ניתן לערעור הפרימט העליון שהוא האדם. אחת המשימות הקיומיות החשובות ביותר שניצבו בפני היצורים האלו בשחר התפתחותנו האבולוציונית הייתה להתחמק מהר וללא שהות מפני טורפי העל.

לצורך זה הם היו צריכים לקלוט מבעוד מועד את הסימן הדק ביותר להתקרבותו של הטורף, בין אם זה ריח מסוים או צליל או פיסה כלשהי מדמותו של הטורף, ולהגיב לתפיסה זו במהירות המקסימאלית ובעוצמה הרבה ביותר. במהלך מצבי החירום לא היה להם די זמן לזיהוי מושגי מדויק, או שהות בכדי להרהר האם אכן תפיסתם נכונה ומדויקת או לא. הם נדרשו לאחוז במקדמי ביטחון גבוהים ביותר ולפעול באופן בהול ומידי בכדי לשרוד.

הדבר יכול אולי להסביר את הנחיצות האבולוציונית להיווצרותה של האמיגדלה ושל מנגנון פעולתה. כאשר נצרבת תפיסה באמיגדלה ומקודדת כבעלת סיכון קיומי, הרי שבכל פעם שתקלט בעתיד תפיסה זהה או אפילו מקושרת או דומה, היא תגרום להפעלה של המערכת הסימפתטית באותה העצמה של התפיסה המקורית. כאמור, לא רק היא עצמה בלבד תגרום להפעלה של המערכת הסימפתטית, גם כל תפיסה דומה תגרום לכך, אם כי אולי בעוצמה פחותה יותר בהתאם למידת השונות של הגירוי מהתפיסה המקורית. המדובר הוא בכל תפיסה שיש לה קשר או דמיון לתפיסה המקורית. בהתאם לכך גם אובייקט כלשהו שהיה אך ורק נוכח בעת התפיסה המקורית יעבור תהליך של התניה לתפיסה זו וההגבה בעתיד כלפיו תהיה דומה להגבה אליה. לפעמים גם גירויים דומים או כאילו שקשורים אסוציאטיבית לתפיסה המקורית גורמים להגבה דומה להגבה אליה.

חשוב להבין כי מתבצעת כאן הכללה והרחבה קיצונית של התפיסות השונות שתגרומנה לאמיגדלה להגבה דומה לאופן הגבתה לתפיסה המקורית. בהתאם לעיקרון זה של הכללה וחוסר אבחנה, האמיגדלה אינה מבחינה בין עבר לבין הווה, בין זהה לבין דומה, בין שלם לבין חלקי וכיו"ב. היא מרחיבה ביותר את ספקטרום הגירויים שמתקשרים לתפיסה מסוימת. היא לוקחת מקדמי ביטחון גבוהים כך שהתפיסה אינה אבחנתית ומדויקת וההגבה אליה היא מהירה ו"מלוכלכת". כל זאת  מתבצע בכדי לאפשר לפרט המגיב  הגבה מהירה ביותר תוך לקיחת מקדם ביטחון גבוה ביותר.

ציינתי בכוונה את המונח "תפיסה דומה", שכן האמיגדלה אינה פועלת באופן מדויק ואבחנתי כמו המערכת הקוגניטיבית. המערכת הקוגניטיבית מאפשרת אבחנה מדויקת ודקה הרבה יותר, אך הדבר מתאפשר רק במחיר מסוים. המחיר הוא זמן הגבה ארוך בהרבה מזמן הגבת האמיגדלה. בשחר האפריקאי של התפתחותנו, לזמן הגבה ארוך מעין זה היה כנראה מחיר כבד ביותר במונחים של הישרדות ולכן הועדף מנגנון ההגבה המהיר שהתאפשר בזכות המנגנון הייחודי של פעולת האמיגדלה.

האמיגדלה פועלת על העיקרון שאם הגירוי מזכיר, דומה או קשור בקשר אסוציאטיבי כלשהו לתפיסה המקורית הרי שגם הוא יגרום להגבה זהה או דומה להגבה של התפיסה המקורית. מבחינת האמיגדלה אם יש ספק אז אין ספק שיש להגיב ומיד. הגבה זו תתעורר במהירות וללא הפעלת שיקול דעת כלשהו. ההנחיה שנמצאת ברקע היא שהמצב הוא כנראה מאוד מסוכן כך שדי בכך שיש ספק כלשהו בכדי להצדיק פעולה סטראוטיפית ועוצמתית במהירות ובבהילות המרביים.

אם נשווה בין הקריטריונים לאימות התפיסה באמיגדלה לעומת המוח הקוגניטיבי (הניאו קורטקס) באמצעות קריטריונים לוגיים וקריטריונים של תורת הקבוצות, הרי שלשם זיהוי קוגניטיבי מדויק של מושג נדרש שהוא יעמוד בכל הקריטריונים שנדרשים למושג זה. כך נדרשת למעשה הצלבה של כל המאפיינים שנדרשים לשם זיהוי המושג הספציפי לצורך זיהויו הקוגניטיבי המדויק. ברמה הלוגית של תורת הקבוצות נדרשת כאן פעולה של קוניונקציה שהיא פונקציית "וגם". אנו אמורים לזהות את  קבוצת החיתוך של כל מאפייני המושג בכדי לבצע זיהוי קוגניטיבי ואבחנה מדויקים של המושג. לעומת זאת לשם הפעלת זיהוי פוטנציאל סיכון שמתקשר לאובייקט או אירוע שמתבצע על ידי האמיגדלה, נדרש שהגירוי יעמוד אך ורק בקריטריון יחיד כלשהו המתקשר למושג , כלומר מתבצעת ברמה הלוגית פעולה של דיסיונקציה שהיא פונקציית "או". בכדי שתיווצר הגבה במקרה זה, נדרשת מהגירוי אך ורק השתייכות לקבוצת האיחוד של מאפייני המושג הנתפס או דומים להם או אפילו אלמנטים שהיו אתו בקשר אסוציאטיבי או התנייתי כלשהו ברגע התפיסה.

קבוצה זו של מאפיינים ושל אלמנטים שמתקשרים למושג או נתון היא כמובן הרבה יותר רחבה מאשר קבוצת החיתוך של מאפייני המושג. במקרה זה נצפה למקרים רבים של הגבת יתר שמתבצעת שלא על בסיס מושכל של שיקול דעת וזיהוי קוגניטיבי מדויק אלא על לקיחת מקדם ביטחון גבוה כבסיס להגבה מהירה ביותר, בהולה ויתרה. כתוצאה מכך אנו עדים אצל אנשים רבים להפעלת יתר של המערכת הסימפתטית גם במקרים ששיקול דעת מושכל לא היה מחייב זאת כלל ועיקר.

אם כן, כאשר מדברים על אמונות טפלות, על פוביות ועל מגוון חרדות לא מוסברות שבני אדם סובלים מהן, צריך להבין שהן מבוססות על הכללות ותהליכי התניה ואסוציאציה אחרים אשר מתרחשים באמיגדלה. תהליכים אילו אחראיים על חלק גדול מההגבה האוטונומית וההתנהגותית הלא רציונאלית שלנו. לצערנו, הגבה זו גורמת במקרים רבים למגוון של בעיות התנהגותיות ורגשיות. אם למשל, לבשת חולצה בצבע מסוים בשעה שקרה לך אירוע קשה, יתכן מאוד ותירתע ללבוש חולצה זו בעתיד כי היא מתקשרת לתחושת הכישלון או הקטסטרופה שנוצרה בך בעת האירוע הטראומטי.

רובנו יכולים להבחין בהגבות יתר אילו דרך אינטרוספקציה גם מבלי שנבין ונחקור את אופן פעולת האמיגדלה. פעמים רבות אנו נתקלים באובייקט או אירוע מלחיצים ולפני שנספיק להבין מה קורה אנו כבר מגיבים בהגבה פנימית סוערת. הדבר מתרחש במקרים רבים ללא הבנה של מהם סיבותיה ומקורותיה של הגבה זו. רק לאחר מכן אנו מפעילים את החשיבה ושיקול הדעת הקוגניטיביים ומנסים לעתים למתן את ההגבה האוטונומית הסוערת. לעתים זה עובד ואנו אכן מצליחים להרגיע את עצמנו ואת הגבתנו הסוערת גם ברמה האוטונומית. יחד עם זאת, לצערנו, במקרים רבים יכולת ההרגעה העצמית שלנו היא חלקית או שאינה מתאפשרת כלל. זהו המקור לחרדות, פוביות, מועקה, מגוון תופעות פסיכוסומטיות, התקפי זעם וכיו"ב אשר פוקדים במידה כזאת או אחרת את רובנו. ההבדל בין הפרט הפתולוגי לבין הפרט הנורמטיבי איננו נעוץ בקיום או אי קיום תופעות אילו אלא במידת העצמה והתדירות שלהן.

הגבות יתרות אילו שנובעות ממנגנון פעולת האמיגדלה היו אולי נחוצות ומצילות חיים בתקופה הקדומה אשר בה הן התפתחו, אך כיום ,ברוב רובם של המקרים, הן הגבות מיותרות שגורמות לנו לסחרור אוטונומי תדיר ולסבל סובייקטיבי או בינאישי רב.

התיאוריות שנוגעות להסבר המקור לנוירוזות ולהגבתנו השתנו והתפתחו במהלך השנים. התיאוריה המקורית של פרויד טענה שמקור הנוירוזות הוא בהתנגשות שבין היצרים שנובעים מהאיד לבין האיסורים המצפוניים שנובעים מהסופר אגו. כיום אנו נמצאים בתקופה שהיא הרבה יותר מתירנית מאשר התקופה שבה חי פרויד. ההתנהגות המינית והדיון בנושאי מין הפך להיות הרבה יותר פתוח וליברלי. למרות זאת לא ניכרת כלל הפחתה משמעותית בכמות הנוירוזות והמצוקה האנושית. הדבר מחייב אותנו לדיון ומחקר במקורות פוטנציאליים אחרים שגורמים לנוירוזות ולמצבי הדחק השונים.

בעבר הלא רחוק הייתה מקובלת גם התיאוריה הקוגניטיבית שטענה כי התפיסה הראשונית של האדם היא תמיד קוגניטיבית, וממנה נובעים הרגשות ולאחר מכן גם ההגבה האוטונומית וההתנהגות בפועל. אלפי מחקרים במוח האדם שאחד מחלוצי המדענים שערכו אותם הוא ג'וזף לדו, הוכיחו שהמוח איננו פועל בדרך זו. תצפיות פסיכו פיזיולוגיות העידו על כך שנתוני החושים  של גירוי או אירוע מגיעים בתחילה לתלמוס, שהוא מעין מרכזיה שמנווטת את תשומות הגירוי לחלקים שונים של המוח. הגירוי מגיע משם במקביל הן לניאו קורטקס, משמע למערכת העיבוד הקוגניטיבי, והן לאמיגדלה. במקרה שהגירוי נתפס כמאיים, האמיגדלה מגיבה לכך באופן מידי ובהול על ידי הפעלת המערכת הסימפתטית. המערכת הקוגניטיבית במקרה זה מעבדת את התפיסה רק עיבוד משני, שהוא מאוחר יותר והרבה פחות עוצמתי ודומיננטי מאשר העיבוד וההגבה של האמיגדלה. במקרים אילו העיבוד הקוגניטיבי נמצא אך ורק ברקע ולא במוקד התפיסה וההגבה.

כתוצאה מכך במקרים בהם הגירוי נתפס כמאיים ומסכן קיום נוצרות במוחנו תפיסות שהן נשלטות אמיגדלה במהותן. במקרה זה הרגשות, המחשבות ואף האמונות שמתקשרות לתפיסה המאיימת נשלטות על ידי פעולת האמיגדלה. בהתאם לכך הן תהיינה שליליות, משמע תוקפניות או חרדות במהותן. הפעלות אילו נחשבות במקרה זה אך ורק לתוצרי לוואי של הפעלת האמיגדלה. יש המכנים אותן אפילו סימפטומים, שכן הן אינן מייצגות התמודדות מושכלת ושקולה למול הגירוי אלא הן בראש ובראשונה תוצר נלווה של הגבת האמיגדלה המוקצנת והבהולה.

ניתן להשוות את הגבת המוח במצב זה להפעלה של שתי תיבות תהודה מסוגים שונים שמהדהדות במקביל באזורים שונים של מוחנו בתגובה לתפיסה מאיימת. האמיגדלה במקרה זה מפעילה תיבת תהודה של צופרי אזעקה רועשים ביותר, מהר יותר ובעוצמה חזקה בהרבה יותר. קולם הרועם של הצופרים מאפיל כמעט לחלוטין על המוזיקה הקלסית השלווה והחרישית שמתנגנת ברקע על ידי תיבת התהודה המדויקת, האיטית והמעודנת של הניאו קורטקס. התוצאה היא שמה שנשמע ושולט בחלל התהודה הפנימי שלנו במצבים אילו היא שירת הסירנה של האמיגדלה, שמושכת אותנו למערבולת של סחרור אוטונומי.

קיימת סברה שכשאנו מדברים על תפיסות שעוצבו תחת שליטת האמיגדלה המדובר הוא בתפיסות לא מעובדות, מכיוון שהמוח מוצף כביכול  ואינו מצליח לעבד אותן. סברה זו אינה נראית כהגיונית,סבירה ועומדת במבחן האמפירי. כראיה לכך, אם תשאל את האדם הפוסט טראומטי על מאפיינים קוגניטיביים של אירוע קשה בעל מאפיינים של טראומה או של מיני טראומה, הוא יוכל לענות על השאלה בתשובות שהנן מדויקות וסבירות למדי. נראה שהבעיה בתפיסות אילו אינה נעוצה בחוסר העיבוד הקוגניטיבי שלהן. הבעיה היא  שתפיסות אילו עוברות עיבוד ראשוני ועוצמתי ביותר באמיגדלה. כך הן נותרות בזיכרוננו כתפיסות שמרכז כובד העיבוד וההגבה שלהן הוא נשלט אמיגדלה.

לעומתן ישנן תפיסות אחרות שגם הן עלולות להיות מאתגרות במידה כזו או אחרת, אך מרכז העיבוד וההגבה שלהן הוא עדיין קוגניטיבי. במקרה זה המוזיקה הקלאסית מתנגנת במוקד והצופרים נשמעים רק ברקע וממרחק. אם בודקים את מיקום עיקר העיבוד והצריבה של תפיסות נשלטות קוגניציה אילו, ניתן לשער כי הוא נמצא בהמיספרה השמאלית של הניאו קורטקס, במרכזי העיבוד הקוגניטיבי.

כאמור, התפיסות נשלטות האמיגדלה מתפקדות על פי עקרונות פעולת האמיגדלה. בהתאם לכך הן תתעוררנה באופן תדיר לא רק על סמך גירויים זהים לזה שיצר את התפיסה המקורית אלא גם על ידי גירויים שמתקשרים אל הגירוי המקורי בקשר של דמיון, אסוציאציה או התניה. כתוצאה מכך קיים אצל אנשים רבים בימינו מצב של עירור יתר שנובע מהאמיגדלה גם במגוון גירויים או מצבים שאינם מצריכים למעשה הגבה בהולה נשלטת אמיגדלה.

אנשים שונים נבדלים זה מזה במאפייני האמיגדלה שלהם. ישנם אנשים בעלי אמיגדלה שאותה נבחר לכנות בשם "אמיגדלה רגיזה". מדובר באנשים שמאופיינים הן ברגישות יתר והן בהגבה בהולה ומופרזת למגוון אירועים ומצבים שונים. ההגבה יכולה להיות או התנהגותית מוחצנת וגלויה או פנימית ואוטונומית בלבד. בכל מקרה נגרמים לאדם או לסביבתו הקרובה נזקים רגשיים, בריאותיים או בין אישיים עקב הגבה קיצונית ומוגזמת זו.

רגישות האמיגדלה מתבטאת בדרך כלל הן בעוצמת ההגבה הסימפתטית והן במידת ההכללה שעוברים גירויי המקור. במידה ומדובר במידת הכללה רבה ובעוצמת הגבה גדולה, הרי שאנשים אילו ישתייכו בדרך כלל לשתי קבוצות אבחנה עיקריות: האחת היא קבוצת הנוירוטיים שמאופיינים ברמת הגבה אוטונומית גבוהה שמובילה למצבי חרדה ודיכאון תדירים, אך שולטים בהגבתם ההתנהגותית בדרך כלל. השנייה היא קבוצת הפרעות האישיות שמאופיינת בהגבה  מוגזמת ולא תואמת למצבים ולאירועים שונים. ישנם אנשים שעלולים להגיב באופן קיצוני רק למצבים מאוד ספציפיים שעומדים במוקד טראומה שעברו בעבר, ואז ניתן להחשיב את ההגבה הקיצונית כתוצר של פוסט טראומה ולא כדפוס אישיותי פתולוגי כללי יותר.

מה שקובע את מידת רגישות האמיגדלה הם שני גורמים עיקריים: הגורם הראשון הוא הגורם  המולד הגנטי, ישנם אנשים שפשוט נולדים רגישים יותר ונוטים להגבת יתר  של האמיגדלה. הגורם השני הוא הגורם הסביבתי: ככל שהסביבה הקרובה היא מאיימת, עוינת ומתסכלת יותר כך תיווצרנה באמיגדלה יותר תפיסות נשלטות אמיגדלה שעלולות להתעורר באופן תדיר ולגרום לסחרור אוטונומי וסבל רבים יותר. השפעת הגורם הגנטי והמולד עשויה להתבטא בכך שבאותה המשפחה ותחת תנאי גידול דומים, ילדים שונים יכולים להגיב ולהתפתח רגשית באופן שונה לחלוטין.

לעומת זאת ישנם אנשים שמתאפיינים בתת הגבה של האמיגדלה. אנשים אילו מאופיינים בדרך כלל ברמת חרדה פחותה מהרגיל. ניתן לומר כי האמיגדלה שלהם מתפקדת בדומה לאמיגדלה של הטורפים בטבע וכתוצאה מכך גם התנהגותם לעתים היא התנהגות פסיכופתית שאינה מתחשבת בצורכי אחרים ובחוקי החברה. תת קבוצה בתוכם היא של אנשים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז מלווה בהיפראקטיביות ומפתחים במהלך גיל ההתבגרות מאפיינים של בעיות התנהגות ואף קווים אנטי סוציאליים.

נראה כי לאמיגדלה ישנו תפקיד חשוב ביותר ביצירת החלקים הלא מודעים של הסופר אגו. התנהגויות שונות מעוצבות דרך משובי הסביבה ואפילו מתוך ביקורת פנימית באמצעות התניה אופרנטית שלילית או חיובית. בהתאם לכך נוצרות הפעלות אמיגדלה שמתעוררות עקב ביצוע או תכנון ביצוע של פעולות אילו ואפילו מתוך מחשבה עליהן בלבד. ככל שהאמיגדלה היא רגישה יותר, כך נצפה להתהוותו של סופר אגו חזק ואף נוקשה יותר שיגרום לחרדת אשמה רבה יותר בעת מחשבה, תכנון או ביצוע של התנהגות אסורה. בהתאם לכך לרבים מן הנוירוטיים קיים סופר אגו חזק ואף נוקשה ומעניש. לעומת זאת לאנשים בעלי תת פעילות של האמיגדלה עלול להיווצר סופר אגו גמיש מדי ואף לקוי בדומה לזה שמצוי אצל פסיכופתים.

ניתן לומר שככל שהאמיגדלה היא יותר רגישה ונוטה להגבת יתר, כך ישנו סיכוי סביר שתצטברנה אצל הפרט במהלך השנים יותר תפיסות נשלטות אמיגדלה מטרידות ומעיקות. אפילו אם ילד רגיש מגיע ממשפחה עדינה, מחבקת ומלטפת הוא עדיין יפגוש בשלב מסוים של חייו את העולם שבחוץ, שאיננו תמיד מיטיב ומכיל וכך סביר להניח שגם הוא יצבור חוויות של טראומה או מיני טראומה שיחרטו בו באופן עמוק ורב עצמה כתפיסות נשלטות אמיגדלה. המסקנה הנובעת מכך היא שבעולמנו הסוער ומרובה האירועים כל אדם רגיש יזדקק בשלב זה או אחר לטיפול תחזוקתי נפשי כלשהו בכדי שיוכל לחיות חיים רגועים, שלווים ובריאים נפשית.

בשנים האחרונות התחדדה מאוד המודעות לצורך באורח חיים בריא גופנית  בכדי לחיות חיים איכותיים ונוחים בהיבט הגופני. אורח חיים זה מתאפשר על ידי אימון גופני מתאים, שינה מספיקה, אכילה נכונה ולעתים גם בהיעזרות בתוספי מזון למיניהם. צורך נוסף שקיים, אך המודעות אליו כיום היא עדיין מעטה, הוא הצורך בתחזוקה נפשית בכדי לחיות חיים בריאים ושלווים מבחינה נפשית. כמובן שהנפש והגוף שלובים זה בזה, ושלווה נפשית עשויה להפחית בין השאר גם את התחלואה הגופנית שנובעת מהשפעות פסיכוסומטיות. במקביל לכך עיסוק בספורט וניהול אורח חיים בריא גופנית יכול לתרום לבריאות הנפשית. כמו שנאמר: נפש בריאה בגוף בריא וגוף בריא בנפש בריאה. לעתים אורח חיים בריא איננו מספיק בכדי להקנות שלוות נפש. גם אדם רגיש שמנהל אורח חיים בריא עלול לצבור תפיסות נשלטות אמיגדלה. הדבר אינו נתון לשליטתנו או להחלטה כלשהי שנקבל. מצבים לא נעימים ומאיימים  מזדמנים לכולנו שלא לטובתנו בשעה זו או אחרת ונצרבים באמיגדלה שלנו.

כיצד ניתן אם כן לנקות את מוחנו מהצטברות של תפיסות נשלטות אמיגדלה בדומה לניקוי הגוף מהצטברות רעלים וחומרים מזיקים שונים?

הדבר הראשון שמובן מאליו בהקשר זה הוא שלא ניתן לשכוח את הזיכרונות נשלטי האמיגדלה כיוון שהם נצרבים במוחנו בעצמה רבה ובדרך כלל הם אינם נשכחים למשך שנים רבות, ולעתים נחרטים למשך כל חיי האדם. בדרך כלל גם לא ניתן לשנות אותם באמצעות שכנוע קוגניטיבי. אם כן האם אפשר לטפל בהם בדרך כלשהי אחרת?

לאורך שנות התפתחות הפסיכולוגיה הייתה קיימת הסברה שתהליכי עיבוד ואינטגרציה רגשית עשויים לשנות את מהות התפיסה ולהפוך אותה למעודנת, מתונה ונסבלת יותר. כבר פרויד שיער כי התכנים הלא מודעים גורמים לחרדה וסבל רבים. הוא לא שייך אותם לאמיגדלה וכינה אותם בשם איד. הוא גם חשב שהם מאיימים עלינו בעיקר ברמה המוסרית מתוך כך שהם מתנגשים בערכיו במוסריים של הסופר אגו.

הוא לא חשב שחלק ניכר ממה שמקובל לכנות בשם לא מודע או תת מודע הן תפיסות נשלטות אמיגדלה. בכל מקרה פרויד טבע את האמרה שבכל מקום שבו שלט האיד עלינו לשאוף לכך שישלוט האגו. במהלך השנים התברר שמודעות היא אכן דבר חשוב והיא כמעט תנאי הכרחי לכך שהפרט ישאף להשתנות, אך היא בלבד אינה מספיקה בכדי ליצור הקלה רגשית וסימפטומטית לסובלים מחרדה וכעסים.

התברר שאנשים רבים הפכו למודעים במהלך הטיפול או במהלך התבגרותם למקור מצוקותיהם והגבתם המוקצנת אך המשיכו להיות חרדים, סובלים מהתקפי זעם או מסימפטומים אחרים. במקביל לכך פוסט טראומטיים נעשו מודעים ביותר למה שגרם להם להיות פוסט טראומטיים ועדיין נותרו כאילו, בעלי פוביות הפכו להיות מודעים לסיבת הפוביה ועדיין נשארו פוביים וכיו"ב.

הסיבה המשוערת לכך היא שאנשים אילו צברו תפיסות נשלטות אמיגדלה שגורמות להם להגיב בדרך סוערת, מוקצנת ופתולוגית. אם נייחס פתולוגיות אילו להשפעתן של תפיסות נשלטות אמיגדלה הרי שנשאף לטפל בתפיסות אילו בכדי לרפא את הפתולוגיות. בהתאם לכך  ניתן לומר שאנו שואפים כיום לכך שבמקום בו שלטה האמיגדלה ישלוט המוח הקוגניטיבי.

שיטה טיפולית שבולטת באפקטיביות שלה כטיפול בסבל שנגרם כתוצאה מחוויות חיים מאיימות היא ה EMDR. התאוריה שניצבת בבסיס שיטה זו, היא שיש לנו למעשה שתי רשתות זיכרון נפרדות. רשת אחת היא של זיכרונות מעובדים. הרשת השנייה היא של זיכרונות לא מעובדים. על פי התיאוריה, חלק ניכר מהפתולוגיה האנושית נובע מהזיכרונות הלא מעובדים. זיכרונות אילו משמרים את עוצמת העוררות המקורית שנוצרה כחלק מהם. יחד אתה הם משמרים גם את כל התוצרים הנפשיים הנלווים לעוררות זו שנוצרו בעת האירוע המקורי. המדובר הוא באמונות, מחשבות, רגשות ותחושות גוף שהם אברסיביים, משמע תוקפניים או בהולים וכאובים מטיבם.

בכל פעם שקורה אירוע שהוא זהה או דומה לאירוע שיצר את אותן תפיסות לא מעובדות, הוא גורם לעוררות המקורית וגם לתוצריה הנפשיים להתנגן. גם כשאנו נזכרים או חושבים על התפיסה הבלתי מעובדת  עולה בתוכנו אותה העוררות. כתוצאה מכך הפרט מגיב לאירועים ומצבים שונים ברמת עוררות שאיננה פרופורציונאלית לרמת הסיכון שמתקיימת בהם בפועל. הגבות היתר האלו הן פתולוגיות וגורמות לסבל רב הן לפרט ולעתים גם לסביבתו.

הטיפול שמציעה השיטה הוא עיבוד מאוחר מחודש ויזום של הזיכרונות הלא מעובדים. עיבוד זה גורם כפי הנראה לזיכרונות לשנות את מהותם ולהפוך לזיכרונות מעובדים שהם קוגניטיביים ומעודנים יותר. זיכרונות אילו אינם מעיקים יותר והם מאפשרים הגבה ותגובה מושכלת ואדפטיבית במקרה שהפרט יתקל בעתיד בדרך כלשהי באותו אירוע או אותו סוג אירוע שבעבר היה גורם לו לסחרור אוטונומי ולסבל רב.

על פי השיטה הזיכרונות הלא מעובדים מאוגדים בתוך רשתות. בכדי לבצע עיבוד שלהם ובכדי להשיג אפקט מרגיע ומסתגל שהוא מעבר לנקודתי בלבד יש לטפל בכל הרשת ולא רק בזיכרון בודד. במהלך הטיפול מבצעים עיבוד מחודש של תפיסות שגרמו לאפקט הטראומטי. העיבוד מתבצע באמצעות חשיבה על מכלול האספקטים של הגירויים הפתוגניים תוך כדי גירוי בילטרלי של שתי ההמיספרות. העיבוד נמשך עד שמושג אפקט של עיבוד מחודש שמלווה בירידה בתחושת הלחץ הסובייקטיבי שנובע מהיזכרות באירוע ושחזורו.

השיטה אמנם אפקטיבית ביותר עם תקוף מחקרי מרשים. לעומת זאת חלק מהתאוריה המרכזית שעומדת בבסיסה נראית לי מוטלת בספק מבחינת ההיגיון הפנימי שבה, וזאת מכיוון שהיא מתעלמת מאספקטים מסוימים של הזיכרונות הפתוגניים ואינה מסבירה אותם. האספקט הראשון שאותו היא מתקשה להסביר, הוא מדוע דווקא הזיכרונות האלו  הם בלתי נשכחים. סביר היה להניח שדווקא זיכרונות שאינם מעובדים ישכחו מהר יותר מזיכרונות מעובדים, שכן הוכח כי הזיכרון ההגיוני חזק פי עשרות מונים מאשר הזיכרון הטריוויאלי. ההשערה שלנו היא שהם בלתי נשכחים מכיוון שיש להם ערך קיומי רב. משום כך התהליך האבולוציוני של התפתחות מוחנו גרם לכך שהם יהפכו לבלתי נשכחים. אנו משערים כי הם צרובים באמיגדלה וכך הם חרוטים בזיכרוננו באופן שהוא כמעט בלתי ניתן למחיקה.

האספקט השני שמיוחס להם בתיאוריה המקורית הוא חוסר העיבוד שלהם. הדבר נוגד את הנתונים התצפיתיים: כל מי שטיפל במטופלים פוסט טראומטיים נוכח לדעת שהם בדרך כלל מסוגלים לנתח ולהכיר היטב את כל היבטי האירוע הטראומטי ולמרות זאת האירוע מקודד במוחם באופן שהוא טראומטי. גם שחזור האירוע לפרטי פרטיו לא מוביל בדרך כלל להקלה בסימפטומים הפוסט טראומטיים ובמקרים רבים מוביל אפילו להחרפה. ההשערה שלנו היא שמה שמייחד זיכרונות מאיימים וטראומטיים איננה העובדה שהם בלתי מעובדים, אלא העובדה שהם זיכרונות נשלטי אמיגדלה. במהלך המאמר הסברנו מהן תפיסות נשלטות אמיגדלה.

השערה נוספת בה נתקלנו בתיאוריה העכשווית היא שהזיכרונות הטראומטיים הם בלתי מעובדים מכיוון שאספקת הדם למוח נפגעת במצבי לחץ ורוב הדם מוזרם לשרירים. על פי הידוע לנו, במצב לחץ, רוב אספקת הדם מוזרמת לאיברים שחיוניים לתפקוד, משמע למוח ולשרירים, וזאת על חשבון הזרמת דם למערכת העיכול ולמערכת המינית. את פעילות המוח היתרה אנו מרגישים היטב בשעת לחץ בשעה שהמוח חושב מחשבות מואצות ומטרידות וכך לא מתאפשר לנו להירגע ולנוח גם אם נרצה בכך. אם כן המוח עובד ואפילו באופן מואץ במצבי לחץ. לכן אין שחר לטענה שאין ביכולתו לעבד את הגירוי הטראומטי במצב לחץ מסיבת אי מסוגלות מוחית וחוסר במשאבים.

אם כן, מה גורם לזיכרונות שנוצרים במצב סכנה להיות ייחודיים ושונים? נראה לנו שמה שגורם להם להיות שונים מזיכרונות אחרים היא עצם העובדה שהם זיכרונות נשלטי אמיגדלה. במאמר זה מהות זיכרונות אילו כבר הוסברה, ולכן נחזור על ההסבר רק בקצרה: כאשר תפיסה כלשהי מצטיירת כמסכנת קיום היא גורמת לאמיגדלה להגיב באופן רב עוצמה. האמיגדלה גורמת במצב זה לעוררות ולהפעלה של מעין פעמוני אזעקה. היא עושה זאת, כאמור באמצעות שליחת מסר עצבי באמצעות העצב התועה שמגיע לבלוטות האדרנל שמפעילות את המערכת הסימפתטית. עוררות זו קובעת למעשה את כל מאפייני ההגבה וצובעת אותם באור שלילי ומאיים. כך הרגשות, המחשבות, האמונות ותחושות הגוף שנוצרות בעקבות התפיסה השלילית הן כולן בעלות גוון אברסיבי ומאיים.

למעשה מה שקובע את צביונם היא העוררות המטרידה שנובעת מהאמיגדלה ומקבלת לאחר מכן סימול קוגניטיבי. כך עוררות מתוחה הופכת לרגש שלילי, תחושות מעיקות הופכות לאמונות שליליות ואינטואיציה מטרידה הופכת לחשיבה שלילית.

במקביל לכך גם אופן ההיזכרות והעירור של התפיסה המאיימת יתבצע על פי עקרונות הפעלת האמיגדלה. עקרונות אילו הם שונים מהותית  מעקרונות ההגבה הקוגניטיבית לתפיסות שנחוות  ונצרבות כשגרתיות, מהנות או ניטראליות בהמיספרה השמאלית של הניאו קורטקס. בעקבות אופן קידוד זה יתבצע באמיגדלה עירור יתר של ההגבה לנוכח גירויים דומים, מותנים או קשורים בקשר אסוציאטיבי. עוצמת ההגבה הנובעת מהאמיגדלה תהיה גדולה גם לנוכח גירויים שאינם אמורים לעורר הגבה בעוצמה כזו על פי שיקול שהוא קוגניטיבי מעיקרו.

לדעתנו אופן התפיסה נשלט האמיגדלה הוא זה שקובע את הקיצוניות וחוסר שיקול הדעת וההיגיון בהגבתנו לתפיסות המקושרות לתפיסות טראומטיות או מיני טראומטיות. בהקשר זה יש לציין כי המונח של הטראומה הורחב מאוד לאחרונה והוא כולל גם אירועי חיים שבעבר לא נחשבו לטראומטיים. המדובר הוא באירועי חיים קשים רגשית מתמשכים ואפילו אירועים שנראים לנו כמבוגרים כלא נוראיים כלל, אך בעיני הילד נחשבים להרי אסון. מסתבר שגם אירועים מסוג זה עלולים להותיר בנו צלקות נפשיות עמוקות ולגרום לפתולוגיה שאינה שונה מהותית מפוסט טראומה ואינה פחותה ממנה בהכרח בעוצמתה.

על פי תפיסה זו לא עוצמה אובייקטיבית כלשהי של האירוע קובעת את השפעתו והשלכותיו על הפרט. מה שקובע הוא האינטראקציה שבין הגירוי לבין הפרט המגיב. תפיסתו הסובייקטיבית של הפרט מושפעת ממכלול נתונים כגון רגישותו, מידת בשלותו ומכלול כוחותיו של הפרט והיא זו שקובעת מהו אופי התפיסה שתיווצר ומהי עוצמת הפתולוגיה שתיווצר כתוצאה מכך.

האמיגדלה , אם כן, מסבירה ומתקשרת למגוון תופעות פתולוגיות וחייב להיות לה תפקיד מרכזי בכל יצירת תיאוריה פסיכו פיזיולוגית ותיאוריה שתאפשר את הבנת הפתולוגיה וההגבה האנושית. במאמר זה  רצינו להוסיף עוד מידע על אנשים נשלטי קוגניציה לעומת אנשים נשלטי אמיגדלה. ישנם לדעתנו ה"מגדלורים" שהם אותם פרטים שהאירו עובדות שהסתתרו בחושך עד שהתגלו ונחקרו, ולעומתם את ה"אמיגדלורים" שהם אותם פרטים נשלטי אמיגדלה שסחפו אחריהם המונים להתנהגות נשלטת אמיגדלה, משמע תוקפנית וחסרת אבחנה.

רצינו גם להתייחס במאמר זה לאינטראקציות אנושיות נשלטות קוגניציה לעומת אינטראקציות נשלטות אמיגדלה, וזאת כבסיס לקשרים פתולוגיים. נעשה זאת כנראה בהרחבה במאמרים שנפרסם בעתיד  שכן במאמר זה העמסנו כבר די והותר נושאים.

נסכם רק בכך שככל שנכיר בעצם היותנו בעלי מורשת חייתית דומיננטית ונהיה מודעים יותר לחולשותינו ומגבלותינו הבסיסיות ונהיה בעלי גישה של ענווה והכרה במורשתנו האבולוציונית כך נוכל לשלוט באלמנטים החייתיים והקדומים שמצויים בנו  טוב יותר, ובכך לשפר את איכות חיינו ואולי גם את איכות החיים הכוללת על פני הכדור שלנו.

לא רק הזיכרונות שלנו מאוגדים ברשתות. גם אנחנו כולנו מהווים רשת אנושית אחת גדולה. הארה של חלקים מרשת זאת משפיעים על החלקים האחרים הסובבים אותם. אם נשתדל מספיק וכל אחד יתרום את חלקו הצנוע, יותר ויותר חלקים מהרשת יהפכו למוארים בהדרגה. זה נשמע אולי מעט נאיבי כמו בשיר "IMAGINE", אבל לעיתים נדרשת מידה מסוימת של חזון ונאיביות בכדי שלא להתייאש גם בתנאים קשים שנראים לעיתים כבלתי אפשריים.