לדעתנו, למרות המידע הרב שהצטבר על האמיגדלה, רוב הציבור המתעניין בפסיכולוגיה עדיין לא מודע מספיק להשלכותיה הכבירות של האמיגדלה על החוויה וההגבה האנושית ועד כמה היא אחראית לחלק נכבד מהפתולוגיה האנושית.
מאמר זה בא להרחיב את הידע על השלכותיה הכבירות של האמיגדלה על החוויה, ההתנהגות, האישיות והבריאות הנפשית שלנו.
הידע המקובל כיום שמתוקף במחקרים רבים היא שהאמיגדלה הינה חלק קדום שנמצא בתוך המוח הלימבי ותפקידו רישום זיכרונות בעלי משמעות קיומית.
תפקידה הקדום היה לאפשר לנו למידה פרימיטיבית של מצבים ומושגים בעלי משמעות קיומית. למידה זו שיפרה את סיכויי הישרדותנו במציאות הקדומה החשופה והמסוכנת על ידי כך שאפשרה לנו הגבה מהירה ואדפטיבית לתנאים ולסיכונים ששררו בשחר התפתחותנו האבולוציונית. הגבה בהולה זו שיפרה את סיכויינו לשרוד ולהתקיים.
למעשה ישנם שני גרעינים של אמיגדלה. משוער שאחד מהם אחראי על הגבה אוטונומית הנדרשת לשם תחרות, צייד או התנהגות מינית והוא מכוון יותר לשם השגת יעדים קיומיים נחשקים. הגרעין השני אחראי להגבה על אירועים שמצטיירים כמסוכנים לחיים.
אנו נתמקד במאמר זה בגרעין המכוון לטיפול בגירויים בעלי משמעות מסכנת קיום.
הבנת מנגנון הפעולה של המוח והכרת המורפולוגיה שלו מבהירה שגרעין זה של האמיגדלה הוא האזור במוחנו שמפעיל את המערכת הסימפתטית.
האמיגדלה היא החלק היחידי במוח שמקושר ישירות אל בלוטות יותרת הכליה דרך קבוצת סיבי עצב שנקראת ה"עצב התועה". הפרשה של אדרנלין וקורטיזול מבלוטות יותרת הכליה היא בעלת חשיבות מרכזית בהפעלת המערכת הסימפתטית.
המערכת הסימפתטית היא מערכת הפעלה אוטונומית ואוטומטית שיוצרת בנו שינויים פיזיולוגיים ומוחיים שמכשירים אותנו לפעילות מידית, סטראוטיפית ונמרצת שמטרתה הצלת קיומנו. הפעילות הסטריאוטיפית היא בדרך כלל של בריחה, תקיפה או קיפאון במקום לצורך הסתתרות או התחזות למת. הפעלה זו של המערכת הסימפתטית מלווה בשינויים פיזיולוגיים בלחץ הדם, פעילות הלב, ההזעה והנשימה.
הפעלת המערכת הסימפתטית אפשרה אם כן בתקופות הקדומות את הפעולות הנמרצות והמידיות שנדרשו לשם התמודדות בהולה ומאומצת מול סכנות ואתגרים. רק התמודדות בהולה מעין זאת תוך כדי אימוץ הכוחות עד קצה גבול היכולת אפשרה ניצחון והישרדות. המושגים ששימשו את האמיגדלה בתקופות קדומות היו מושגים פרימיטיביים, משמע מושגים שאינם מילוליים במהותם.
לפני כ300,000 שנים התרחש אצל האדם החדש והחושב, הניאו סאפיינס, שכפול גנטי מדהים של הקורטקס שיצר את הניאו קורטקס.
הניאו קורטקס התפתח כנראה במקרה דרך מוטציה שגרמה לשכפול רקמת הקורטקס הקדום. חלק מורכב ומדהים זה של מוחנו הוא, קרוב לוודאי, אותו חלק במוחנו שאחראי לכך שאנחנו בני האדם, ורק אנחנו, הגענו אל ההישגים המדהימים שאפשרו לנו עליונות ושליטה מוחלטת על כדור הארץ.
הניאו קורטקס האנושי הוא זה שמבדיל את מוחנו ממוחם של כל שאר בעלי החיים. הניאו קורטקס אחראי לחשיבה השקולה והסמלית שמאפיינת אותנו כיום ולדרך ההגבה השקולה והמחושבת.
האמיגדלה אפשרה ומאפשרת גם כיום את הפעולות הבהולות והמהירות. הניאו קורטקס משלים אותה בכך שהוא מאפשר את החשיבה המורכבת שכוללת תכנון ופיתוח של פעולות, תקשורת סימבולית ומורכבת ושימוש בכלים ומושגים.
חשיבה זו אפשרה לנו את השגת השליטה המוחלטת על העולם הסובב אותנו.
גם ליונקים ישנו קורטקס שמקיף את המערכת הלימבית שבמוחם.
ליונקי העל, שנמצאים מיד אחרינו, במעלה הסולם הפילוגנטי ישנו קורטקס מעובה שמזכיר בחלק ממאפייניו את הניאו קורטקס האנושי.
קורטקס מעובה שכזה קיים אצל קופי האדם, הפרימטים, שמזכירים במידה רבה את האדם וגם אצל היונקים ממשפחת הלווייתנים והדולפינים שמאופיינים בתקשורת חברתית מורכבת ביותר ושיטות צייד מתוחכמות.
למרות הדמיון המסוים בין נפח ומבנה הקורטקס שלהם לשלנו, הרי שעדיין אין מתחרה לקורטקס האנושי הן בנפחו והן במידת מורכבותו הנוירולוגית ומספר קפליו.
מכיוון שהמקור המשוער שלנו הוא בחיות עדריות שחיו בלהקות או בשבטים, המפתח להישרדותם האישית של אבותינו הקדומים היה נעוץ בהשתלבותו של הפרט הקדום בתוך הקבוצה ובהגבתה של הקבוצה, כמכלול, אל מול העולם החיצון.
השתלבות מוצלחת של הפרט בתוך הקבוצה העניקה לו כבוד, מעמד, התמקמות משופרת בהיררכיה של הקבוצה ומתוך כך שותפות גוברת במשאבי הקבוצה כגון מזון, מחסה, כלים שונים וגם את האפשרות להזדווג ולהתרבות.
ההגבה הנכונה של חברי הקבוצה מול המציאות החיצונית אפשרה השגת מזון דרך צייד ולקט , בניית מחסה והכנת כלים ולבוש תוך שימוש מושכל בהם. בשלב מסוים החל השימוש היזום באש ושוכללו כלי האבן למיניהם.
באמצעות כל אילו התאפשרה התמודדות משופרת מול איתני הטבע ויכולת התחמקות או התמודדות מול טורפים למיניהם.
לצורך הישרדות משופרת נדרשה, אם כן, היכרות מושגית וחושית של סביבתו השבטית והחוץ שבטית של הפרט שהתבטאה ביכולת לזהות משאבים למיניהם ובעיקר להיזהר מסכנות למיניהן.
היכולת להתחמק מטורפים ולצוד התאפשרה לפרט ולכל הקבוצה אליה השתייך באמצעות זיהוי אותות אזהרה למיניהם וזיהוי מהיר של צייד פוטנציאלי.
התקשורת המורכבת והסימבולית שהתפתחה בין הפרטים השונים בקבוצה והעמקת שיתוף הפעולה ביניהם קשורים לכך שהישרדות הקבוצה כמכלול שיפרה גם את סיכויי ההישרדות של כל אחד מהפרטים שהרכיבו אותה.
הישרדות קבוצתית הוכיחה את עצמה כאסטרטגיה יעילה יותר להישרדות מאשר אסטרטגיה של הישרדות אישית. לפרטים שהשתייכו לקבוצה היו יותר סיכויי הישרדות מאשר לבודדים.
בכל קבוצה התפתחו מסורות ונורמות של חשיבה והתנהגות שאפיינו את כלל החברים שבקבוצה. זהו המקור להתנהגות הקונפורמית והעדרית שמאפיין עד היום את חבריה של כל אחת מהקבוצות הידועות. סטייה מערכים ונורמות אילו מלווה תמיד באיום לעונשים וסנקציות חמורות.
אחד העונשים החמורים והמאיימים ביותר שהפעילה הקבוצה על הפרט היה מאז ומתמיד איום בחרם ונידוי. אם הפרט בכל זאת מרד בערכי הקבוצה הופעלו כנגדו חרם ונידוי שאילצו אותו לגלות מהקבוצה ולהתייצב לבדו מול מכלול האיומים של הטבע.
גם כיום יש בנו את הנטייה הבסיסית להשתייך לקבוצה ולזכות למעמד בתוך הקבוצה. רובנו רגישים מאוד לכל אות קל של דחייה והסתייגות. אין ספק שעד היום אנו פועלים בדרך כלל כחיות עדריות וקונפורמיות. קשה לנו לקבל ולהפנים רעיונות ומושגים חדשים ואנו מתבססים הרבה על מסורות העבר ועל הידע הקיים.
הדבר מסיע לביסוס של מסורות וחקירה ויישום מתמשכים של תיאוריות מדעיות קיימות. במקרים רבים הדבר מאפשר את שכלול ופיתוח הקיים אך ישנם גם מקרים אחרים שבהם הדבר מהווה חסם למהפכות ולהפנמה של רעיונות חדשים ומקדמים.
העדריות תורמת גם לנטייה שיש לנו להערצה עיוורת.
כחלק מעדר שמחפש מנהיג, אנו מחפשים בהתמדה דמויות אותן נוכל להאדיר ולהעריץ. פעמים רבות אנשים בינוניים ואף בעייתיים מגיעים לעמדת מנהיגות פשוט מכיוון שהם מאוד מעוניינים בכך ומתוך כך הם נחשפים באופן חוזר לציבור הרחב. מידת הביקורת שמופעלת מולם היא בדרך כלל שולית ומידת ההערצה אליהם היא בדרך כלל רבה.
הדבר מעלה את המוטיבציה של פרטים להגיע לעמדת מנהיגות למרות שמדובר בדרך כלל בתפקידים שיוצרים עומס נפשי ופיזי רב על הפרט שמחזיק בהם.
אם כן, מאפייני התנהגות ומחשבה שאפיינו אותנו בתקופה הקדומה ממשיכים ללוות אותנו עד היום. הדבר כולל הן את התנהגותנו העדרית והן את השפעתה האדירה של האמיגדלה על חווייתנו והתנהגותנו.
כיום , במציאות התרבותית של ימינו אנחנו שואפים להסתמך רוב הזמן על הרציו, משמע המוח הקוגניטיבי והשכל הישר.
בפועל, חלק ניכר מהזמן אנו פועלים שלא בדרך רציונאלית.
אנשים רבים סובלים מפתולוגיות שונות שחלקן הגדול נגרם משליטת האמיגדלה על ההגבה האוטונומית וההתנהגותית שלנו.
פעמים רבות אנחנו לא מצליחים להיות האנשים הרציונאליים והשקולים שבשאיפתנו להיות ואנו חוזרים להיות חיות נסערות ומפוחדות שפועלות תחת שליטה חלקית או מוחלטת של האמיגדלה על הגבתנו האוטונומית וההתנהגותית.
מנגנון מוחנו מתוכנת לכך שכאשר פעמוני האזעקה של האמיגדלה מצלצלים מעבר לעוצמה סיפית מסוימת, הם תופסים שליטה מוחלטת על דרך ההגבה האוטונומית שלנו ולעיתים גם על דרך ההגבה ההתנהגותית שהופכת להיות לנשלטת רגש ולא הגיונית.
נשאלת השאלה האם ישנו הגיון אבולוציוני לכך?.
ניתן לתהות האם לא יותר מועיל היה שהמוח הקוגניטיבי ישלוט בכל מקרה ומצב ורק הוא יוכל לתת הוראה להפעלת המערכת הסימפתטית על ידי האמיגדלה. מבחינה מנגנונית מדובר כאן בהפעלת אמיגדלה משנית בלבד והכחדה אבולוציונית של מנגנון הפעלת האמיגדלה הראשונית בבני האדם.
לדעתנו, הסיבה הראשונה לכך שמנגנון קדום זה של הפעלת אמיגדלה ראשונית לא נכחד היא שמנגנון ראשוני זה הוא מהיר הרבה יותר מאשר המנגנון המשני וכך הוא אכן לעיתים מציל חיים, פשוטו כמשמעו, במצבים בהם נדרש לפעול באופן בהול ומהיר ביותר ואין זמן לשקול ולחשוב. אם נופל עליך פסנתר מהקומה החמישית לא חשובים צבעו וסוגו…
יתכן שמנגנון זה לא הוכחד גם מכיוון שהוא בדרך כלל פוגע יותר באיכות החיים ובאורכם מאשר בעצם קיומם. הוא מאפשר, אם כן, בדרך כלל גם לפרטים שסובלים מהפעלת יתר של האמיגדלה לחיות לפחות עד גיל חמישים בערך (שאז חלק מהם מתים מהתקפי לב…) בינתיים הם מספיקים להתרבות ולהוריש את הגנים הרגישים הלאה ולכן הגנים שיוצרים את האמיגדלה בעלת רגישות היתר אינם מוכחדים בדרך כלל.
אם נתייחס בהקשר זה גם לכלל המחלות פסיכוסומטיות האחרות שנובעות מהפעלת יתר של האמיגדלה הרי שהן אינן גורמות בדרך כלל לתמותה המוקדמת מגיל הרבייה.
כאמור המרכז המוחי שקובע את אופי ההגבה שלנו לאירוע ספציפי משתנה בהתאם לנסיבות.
ככל שהמצב מצטייר כבהול ומסכן קיום כך ישנו סיכוי רב יותר שהאמיגדלה תתפוס פיקוד ותכתיב את אופי ההגבה. ככל שהמצב מצטייר כמתון ורגיל, כך הצורך בהגבה מצטייר כפחות דחוף וישנו מקום לזמן ההגבה גדול יותר. במצב זה יתבצעו תהליכים קוגניטיביים גבוהים של חשיבה ושיקול דעת.
ישנם למעשה יחסי גומלין מורכבים בין הניאו קורטקס לבין האמיגדלה. לעיתים אנו מגיבים ישירות מתוך האמיגדלה ואז מדובר בהגבת אמיגדלה ראשונית. לעיתים יתבצע קודם כל תהליך של שיקול דעת קוגניטיבי ורק לאחר מכן תופעל האמיגדלה כתוצאה מתהליך הערכה של המערכת הקוגניטיבית שהמצב הוא בהול. במקרה זה מדובר בהפעלת אמיגדלה משנית.
ישנם מצבים בהם הגבת האמיגדלה תהיה שולית או שלא תתקיים בכלל.
בני אדם שונים נבדלים ברגישות ובעוצמת ההגבה של האמיגדלה שלהם. הם נבדלים גם בחוזק הזיכרון של האמיגדלה שלהם. סביר מאוד להניח שישנו מתאם בין חוזק הזיכרון של האמיגדלה לבין חוזקו של הזיכרון הכללי.
אם כן, אנשים שונים נבדלים במידת הגבתה של האמיגדלה על גירויים שונים.
בקצה הנוירוטי ניתן לדבר בהקשר זה, על אמיגדלה היפר הגבתית שהיא רגישה או רגיזה מהנורמה. במרכז עקומת הגאוס של האוכלוסייה, ניתן לדבר על אמיגדלה נורמטיבית ובקצה השני של הספקטרום קיימת אמיגדלה תת הגבתית או אדישה.
בהתאם לכך ישנם אנשים שהם רגישים יותר ומושפעים מאוד מאירועי חיים שונים ולעומתם אחרים שמצטיירים כאדישים יותר והאירועים עוברים לידם.
מסיבה זו לא ניתן לדבר על אירוע חיצוני או פנימי שהוא אובייקטיבי מבחינת ההגבה הרגשית כלפיו. אותו האירוע בדיוק יכול לגרום לאדם אחד להפוך לפוסט טראומטי ולאדם אחר הוא יצטייר כשולי וככזה שניתן לעבור עליו לסדר היום.
גם ההגבה הפסיכו פיזיולוגית על אירועים חיצוניים ופנימיים שונים איננה אחידה בין הסובייקטים השונים ומה שיכול להצטייר לאדם אחד כנורא ולעורר הגבה פסיכו פיזיולוגית חזקה ביותר יכול להצטייר לאחר כאירוע שולי, חסר חשיבות וככזה שאינו מעורר הגבה אוטונומית כלל או מעורר הגבה חלשה ביותר.
האובייקטיביות של תפיסות שהיא הבסיס למדעים המדויקים יכולה, אם כן, להתייחס אך ורק למאפיינים צורניים וכמותיים של האובייקט או האירוע אך לא למידת השפעתו הרגשית על הפרט.
ברוב המקרים, אמיגדלה רגישה או רגיזה גורמת לאנשים להפוך לנוירוטיים.
הנוירוטי רואה פעמים רבות "צל הרים כהרים" ומידת הגבתו אינה פרופורציונלית לעיתים קרובות למצב. הוא עלול להיות מוטרד קשות מאירועים שוליים ולהגיב לסיטואציות ולגירויים יום יומיים כאילו היו בהולים.
הנוירוטי מוגדר פעמים רבות כסובל מהפרעות חרדה למיניהן.
רבים מהנוירוטיים הם אנשים אינטרוברטיים והם מנסים לפשט ואף לצמצם את חייהם ככל האפשר בכדי להימנע מעומס גירויים שעלול לערער את שלוותם.
על רקע זה הם עלולים להפוך להמנעותיים ואף לתלותיים. לרוב הנוירוטיים ישנו סופר אגו מעניש ונוקשה וזאת מכיוון שהתנהגויות לא מקובלות מתקשרות אצלם למידת חרדה רבה. החרדה נוצרה בתוכם במהלך החינוך שקיבלו ומתוך מידת החשיבות הרבה שהם מיחסים לתגובות הסביבה. בהתאם לכך הם נוטים לייסר את עצמם באופן לא פרופורציונלי על מעידות קטנות.
ההימנעות באה לשרת רצון להימנע מרגשות חרדה ורגשות קשים מול המפגש עם אנשים או מצבים מעוררי חרדה. התלותיות באה לשמר סביבה מוכרת ומוגנת וכך האדם התלותי נוטה להסתגר בביתו בחברת הדמויות הקרובות לו ומוכרות לו ולהימנע מלצאת ולהתמודד מול העולם החברתי הרחב יותר. לאנשים תלותיים או המנעותיים יש לרוב לכל היותר חבר קרוב אחד אליו הם רגילים ובו הם בוטחים.
בקרב הנוירוטיים קיימת שכיחות רבה של הפרעות חרדה למיניהן: חרדה חברתית, פוביות למיניהן, הפרעה כפייתית טורדנית, חרדה כללית, התקפי חרדה וכיו"ב.
בקוטב השני נמצאים אותם אנשים שלהם אמיגדלה אדישה ותת הגבתית. הם מתאפיינים בראש ובראשונה במידת חרדה שהיא נמוכה מהמקובל. עקב תת ההגבה של האמיגדלה ומידת החרדה הנמוכה ביותר הסופר אגו שלהם לא מתפתח כראוי או שהוא חלש וגמיש יתר על המידה.
הם אינם פועלים לרוב על פי הנורמות החברתיות המקובלות. בהתאם לכך אנשים אילו מאובחנים לעיתים קרובות כאנטי סוציאליים. בתוך קבוצה זו ישנם גם אנשים שסובלים בילדותם מהפרעת קשב וריכוז קשה עם היפראקטיביות ובעיות התנהגות, חלקם מפתח בהמשך קווים אנטי סוציאליים.
אם כן, למידת הרגישות וההגבה של האמיגדלה ישנה השפעה רבה על סוג האישיות שתתפתח ומידת החוזק ואף הנוקשות של הסופר אגו.
עד כה דנו בקשר שבין עוצמת ההגבה של האמיגדלה להתפתחות האישיות והמצפון.
היבט נוסף שהוא מעניין בהקשר זה הוא הקשר בין עוצמת הזיכרון, העיבוד וההגבה של האמיגדלה לבין יכולות הזיכרון והעיבוד של המוח הקוגניטיבי.
כאשר ישנה אמיגדלה בעלת זיכרון ורמת הגבה גבוהים ולעומתה הפרט מאופיין יכולות קוגניטיביות נמוכות, הרי שניתן לצפות שהגבות האמיגדלה תהיינה בעלות השפעה מכרעת על ההגבה וההתנהגות של האדם. במקרה זה תופענה אצל הפרט הגבות ומחשבות בעלות אופי אסוציאטיבי ואף מוזר.
כך הדבר אצל אנשים שסובלים מרמה אינטלקטואלית נמוכה או מהפרעת קשב וריכוז קשה בשילוב עם רגישות ורמת פעילות אמיגדלה חזקה. במקרה זה הם נשלטים על ידי האמיגדלה לא רק בהגבתם האוטונומית ובהגבה התנהגותית שאצלם היא לרוב נשלטת אמיגדלה, אלא גם בחשיבתם.
אנשים אילו מאובחנים לעיתים קרובות בטעות כסכיזופרניים למרות שהם בפירוש אינם כאילו. ניתן להיווכח כי חשיבתם פשוט נשלטת על ידי האמיגדלה בלי שהמערכת הקוגניטיבית מצליחה להפעיל בקרה מתאימה ומספיקה.
החשיבה במקרה זה נראית כחשיבה אסוציאטיבית או פרנואידית לכל דבר. ההבדל בין חשיבה זו לבין חשיבה סכיזופרנית הוא שכאן מדובר פשוט בחשיבה נשלטת אמיגדלה בעוד שבמקרה של סכיזופרניה מדובר בכשל של המערכת הקוגניטיבית עקב שיבוש ברמת הדופמין במוח.
יש לציין שגם אצל אנשים בעלי יכולת קוגניטיבית תקינה יתכנו מצבים של חשיבה פרנואידית בשעה שהם מצויים במצב חרדה. במצב זה גוברת שליטת האמיגדלה ויתכנו תכנים שמזכירים מאוד תכנים פרנואידיים אך הם נובעים למעשה מרמת חרדה גבוהה. כמובן שאם אדם כזה ינהג בחשדנות ובפחד בחבריו הוא עלול ליצר בסופו של דבר תגובות לעג ודחייה ואז הנבואה עלולה להגשים את עצמה…
ישנם אנשים בעלי רמת רגישות והגבה גבוהות של האמיגדלה בשילוב של רמה קוגניטיבית גבוהה. במקרה זה הם יצליחו לבקר בצורה טובה יותר את הגבות האמיגדלה ואז בוחן המציאות והשיפוט שלהם יהיו תקינים. אנשים אילו יאובחנו בדרך כלל כנוירוטיים. הגבתם האוטונומית תהיה בדרך כלל גבוהה בהרבה מהממוצע והם יסבלו עקב כך ממתח וחרדה על בסיס קבוע. יש לציין כי גם הנוירוטי עלול להגיב מתוך ירידה בשיפוט ואף בתוקפנות במקרה שהאמיגדלה שלו מזדעקת במוקדי פגיעות ורגישות.
הדבר בולט בעיקר בקרב הפוסט טראומטיים.
פוסט טראומטי שהוא בעל אינטליגנציה גבוהה ומידת בקרה ושליטה טובים בדרך כלל עלול להפוך לחרד מאוד ואף תוקפני כאשר ייתקל באירוע או אובייקט שנמצאים במוקד הטראומה המרכזית שלו.
בשפת היום יום מקובל להגיד ש"עלה לו הסעיף" או "קפצו לו הפיוזים".
בהקשר זה חשוב לזכור כי אירוע טראומטי גורם להפעלה עוצמתית ביותר של האמיגדלה ולמצב חרדה קשה. אם כתוצאה מכך, האדם הופך להיות פוסט טראומטי, כל אירוע שמזכיר את הטראומה הבסיסית או מתקשר אליה בקשר אסוציאטיבי או התנייתי יעורר תגובה דומה. במקרה זה מידת השליטה והבקרה של המערכת הקוגניטיבית על התגובות , גם אם היא טובה בדרך כלל, מתערערת.
בהקשר זה חשוב לציין כי תפיסת הטראומה התרחבה מאוד בשנים האחרונות וקיימת הבנה שלא רק אירועים מסכני חיים יוצרים טראומה אלא גם פגיעות רגשיות שמתחילות בדרך כלל בתקופת הילדות, כאשר הילד הוא רגיש מאוד ופגיע.
פגיעות אילו יכולות להצטייר למבוגר כפגיעות שוליות ומינוריות, אך הן לא מצטיירות כאילו בעיני הילד שעלול לחוות אותן כהרות אסון. למשל, ילד שהחרימו אותו בכיתה למשך תקופה מסוימת עלול לחוות את האירוע כאירוע טראומטי לכל דבר ולהיות מושפע ממנו גם בחייו הבוגרים.
ניתן לדון בהקשר זה של הגבת אמיגדלה מופרזת באנשים נשלטי אמיגדלה לעומת אנשים שמסתגלים היטב למציאות באמצעות המערכת הקוגניטיבית.
אנשים שמסתגלים היטב למציאות שוקלים בדרך כלל היטב את תגובותיהם ובוחרים בתגובות אדפטיביות שמגבירות את סיכוייהם להצליח מעשית וחברתית. לעומתם, אנשים נשלטי אמיגדלה מגיבים בדרך כלל באופן נוקשה ובלתי מסתגל.
לעיתים אותו אדם עצמו יכול להגיב ברוב המצבים באופן מסתגל אך להגיב באופן נוקשה ובלתי מסתגל במצב ספציפי שנמצא בליבת הטראומה או הפגיעה הבסיסית שלו.
למעשה, כל הפוביות אינן נעוצות כנראה בגורמים דינאמיים עמוקים אלא הן מהוות התנהגויות נשלטות אמיגדלה של תגובת חירום חזקה ובלתי מוסברת כלפי אובייקט או מצב שאיננו מחייב לכאורה הגבה כזו. התגובה כלפי המצב או האובייקט יכולה להיות של בריחה, קיפאון במקום או תוקפנות. בכל מקרה המדובר הוא בתגובה נוקשה, בלתי מסתגלת ולא הולמת.
כאשר אנחנו מדברים על הפרעות אישיות למיניהן, אנו מדברים למעשה על אנשים שמגיבים בדרך כלל בדפוסי הגבה נוקשים ובלתי מסתגלים למכלול של מצבים.
יתכן ואנשים אילו יכולים לבלום את הגבתם במצבים שבהם הם מרגישים שהדבר מסכן אינטרסים חיוניים שלהם, אך במצבים אחרים בהם הם מרגישים מעט יותר בטוחים הם יפרקו את המתח שלהם ויחשפו את התנהגותם הנוקשה והבלתי מסתגלת. פעמים רבות מדובר, למרבה הצער, בהתנהגות תוקפנית ובוטה.
אנו נוטים לחשוב שהם אנשים חסרי מצפון ואינטרסנטיים שמשחקים מעין משחק של להיות טובים ואלטרואיסטיים כביכול, בשעה שהדבר משרת את מטרותיהם, וחושפים מאידך את פניהם האמתיות בחברת הקרובים להם ביותר שתלויים בהם.
הדבר לא לגמרי מדויק. למעשה, סביר להניח שאילו אנשים נשלטי אמיגדלה שעושים מאמץ עליון שלא לפרוק את הדחפים שנובעים מהאמיגדלה במקומות שבהם הדבר מצטייר כמסוכן, אך מרגישים כמעט כפויים לפרוק אותם במקום בטוח יותר שכן הדחפים מעיקים עליהם ביותר.
ניתן לשאול האם האדם ההמנעותי והתלותי הוא גם כן נשלט אמיגדלה?
נראה שבכל הקשור לסגנון החיים המצומצם של אנשים אילו התשובה היא בסה"כ חיובית. אנשים אילו מוותרים למעשה על חיים חברתיים מלאים משום שהם נוטים לחרדה חברתית שעולה במגוון מצבים חברתיים. ההימנעות באה לשרת ניסיון למנוע מחרדה זו לעלות ולהציף את האדם החרד. במקביל, יתכן שאדם כזה יתמתן במהלך השנים מבחינת שליטת האמיגדלה שלו ואז תגובותיו תהפוכנה לשקולות ומתונות יותר ואף לשלוות וספונטאניות. הסגנון ההמנעותי עלול להתמיד משום שהתבצעה כבר למידת התניה אופרנטית והאדם כבר קיבל חיזוקים רבים להתנהגות זאת כמרגיעה וכמתגמלת.
ניתן להרחיב מאמר זה לתופעות פתולוגיות רבות נוספות. בכדי שלא להעמיס יתר על המידה נסתפק בזאת.
נסכם ונאמר שמאמר זה מוסיף וממחיש את השפעותיה הכבירות של האמיגדלה על היבטים מרכזיים של חווייתנו היום יומית , התנהגותנו ואף אישיותנו ובריאותנו הנפשית.
כאשר אנו בוחנים אדם מסוים ואת סגנון הגבתו והתנהגותו חשוב שנבין אותם גם על רקע יחסי הגומלין שבין המוח הקוגניטיבי והאמיגדלה כמנוף חשוב שמסיע להבנת עומק במקרים רבים.
הבלוג הפסיכולוגי 